שלישי 17 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 02.09.2019
    קופסה שחורה
    אם מיטל זהר לא הייתה כותבת, היא הייתה עובדת בהוספיס לחולים סופניים. בינתיים היא מאווררת את השדים המשפחתיים בספר חדש שמתחיל בהתרסקות מטוס וממשיך בהתרסקות הבית שבו גדלה
    יוני ליבנה | צילום: יונתן בלום

    כמה ימים לפני שנפגשנו, בנימין נתניהו נגלה למיטל זהר בחלום. "חלמתי שאני בפאנל בטלוויזיה - נדמה לי שתם אהרון היה שם - וכולנו יושבים וצוחקים על הסצנה של שרה נתניהו באוקראינה עם החלה. ופתאום קאט. אני שוב בבית הישן של ההורים שלי ברעננה. אני מגיעה לשם אחרי שכבר פינו הכל מהדירה, ואני נזכרת שאמא שלי בעצם מתה. ואבא שלי כבר לא בבית. אבל פתאום הוא בכל זאת מופיע. כלומר, הוא נראה בדיוק כמו אבא שלי, אבל בעצם זה ביבי נתניהו. ואני מסתכלת עליו ולא נעים לי ממנו. הרי אתמול הרצתי צחוקים על אשתו בטלוויזיה. ואני בוכה. אני מבינה שאין לי בית, שאין לי כלום. והוא ניגש אליי ושואל אותי מה קורה. מחזיק אותי ומנסה לנחם אותי. ואז הוא אומר לי את המשפט שהכי לא מתאים לאבא שלי להגיד, אבל אולי לביבי הוא מאוד מתאים, 'בייבי, מה יש?' ובשלב הזה אני מתפרקת. איך אני אוכל להסתכל עליו עכשיו אחרי הפאנל הזה בטלוויזיה?"

     

    זהר לא צריכה להתאמץ כדי לפענח חלומות. "הלא־מודע שלי", היא צוחקת, "מונח על פני השטח. ובמקרה הזה, פשוט הלחץ לקראת הראיון". בהמשך השיחה היא מדברת על ילדים בתור "הקופסה השחורה של הבית", של החומרים המשפחתיים הלא־מדוברים. החלום הזה, אפשר להבין, הוא בקשת ניחומים, רגע לפני שהקופסה השחורה יוצאת כספר, לרשות הרבים.

     

    למעשה, נתח נכבד מספר הפרוזה הראשון של זהר, 'נבדה' - על שם המדינה האמריקאית - מורכב מחלומות שהיא משחזרת ומניחה ברצף של מעין אלבום מילולי של תמונות וזיכרונות. החלומות חודרים לזיכרון המשפחתי ולהפך. מפוררים את הגבול בין המתים והחיים. "האחים שלי סיפרו פעם", הגיבורה מספרת במבט לאחור על אמה המתה ועל אביה, "שבסיבוב הראשון של המחלה (הייתי בערך בת שנה), כשהיא יצאה מהניתוח, אחרי הכריתה, הם לא מצאו אותו בשום מקום. בסוף הם מצאו אותו למטה, בחצר של בית החולים, מקיא את הנשמה. וכך, בימים שלפני הניתוח שלי, הייתי חולמת עליו, נעמד מול מיטת בית החולים, מסיר ממני את הסדין ואחר כך מקיא. רק פעם אחת, בחלום, ירקתי עליו בחזרה".

     

    הספר נפתח בתאונת מטוס בגבול המערבי של מדינת נבדה, אוגוסט 1978. תאונת טיס אגדית שעיצבה את חיי אביה של הגיבורה. לאורך הסיפור התאונה מחליפה גרסאות והקשרים, עוטפת את דמותו של האב בענן של עמימות ("או שהוא כן היה טייס? פעם חלמתי עליו חג בשמי הירושימה. בחלום אחר הוא היה כבאי שמתמחה בהצפות"). הקופסה השחורה, היא כותבת, מעולם לא נמצאה.

     

    גם את הסיפור המשפחתי שנחשף בספר אפשר לדמות לתאונת טיס מתמשכת, שקטה, שתקנית. באופן דומה, ספר השירה של זהר מ־2014, 'הבית לקח', יצר הקשר בין חיים שעשויים מקיטועים חדים ("הבית לקח את הרגליים שלו והלך") - לבין כתיבה בתחביר עצור וקטוע. במילים אחרות, הייתה לי תחושה שפגישה עם זהר תהיה פגישה עם מומחית בשתיקות מביכות.

     

    "יש בזה משהו. מגיל צעיר היה נדמה לי שכל תקשורת עם אחרים היא שרשרת תאונות ואי־דיוקים מול מי שמולי. כל חופש גדול, לפני הלימודים, הייתי מקבלת עם עצמי החלטה שהשנה אני לא אדבר. מין תענית דיבור. וזה היה מחזיק כמה ימים עד שהייתי נשברת".

     

    האם נכון לתאר את 'נבדה' כשבירה של תענית דיבור משפחתית? אפשר לומר. גם אם הניסוח הזה דרמטי ביחס לאופן שזהר מתארת בספר את אבי המשפחה חומק בלילה למטבח, מכרסם ביסקוויטים של פתי בר, מפר קוד משפחתי של הימנעות מסוכר ואכילה בריאה. "זה ספר שמתאר בעצם רצונות שאי־אפשר להגיד בקול רם. רק עכשיו אני מבינה שכתבתי על אנשים שלא יכולים להגיד דברים כמו 'אני צריך' ו'אני רוצה'. הרי בתור ילדים אנחנו סופגים את כל האכזבות והאהבות והחלומות והתקוות והבושה שהמבוגרים מנסים להטמין מתחת לפני השטח".

     

    את, לעומתם, כותבת משפטים כמו "הייתי מעדיפה שהוא ימות במקומה".

     

    "אני יודעת שאפשר לקרוא את הספר כסגירת חשבונות, אבל זה רחוק מאוד ממה שניסיתי לעשות. זה ספר שנכתב מתוך תחושה חזקה של החמצה. אלה אבא ובת שהיה להם המון פוטנציאל, שחיים באותו בית ועדיין מחמיצים אחד את השני. משהו שהיה פעם יבשת אחת, גוף אחד, והתפרק. וככל שעוברות השנים המרחק הולך ומצטבר. אני נדבקת למילה 'החמצה' כי היא מביאה בחשבון את החשבון שלא נאמר. את החשבון שהגיע אחרי החשבון האחרון".

     

    "לא דיברנו כמה שנים אחרי אותו אגרוף (שמעתי שהוא התחתן)", כותבת גיבורת הספר על אביה. "הוא סיפר ששברתי לו ארבע שיניים, ואני ידעתי שהוא מגזים, אבל סיפרתי את אותו הסיפור, גאה, מטומטמת. חשבתי שזה הדבר הכי מוצדק שעשיתי בחיים, שהוא קיבל בדיוק את מה שמגיע לו, אבל ככל שעברו השנים גם האגרוף, כמו דילן תומס והיתמות, איבד מזוהרו".

     

    האם האגרוף היה או לא היה? זהר מגיבה בשתיקה ובחיוך. אמנם אין לה סמארטפון, וגם לא חשבון פייסבוק - אבל 'נבדה' (הקיבוץ המאוחד) הוא דוגמה מובהקת לעידן ספרותי שמתמקם על קו התפר שבין האישי והבדוי. בין חשיפה לכיסוי. "זאת לא אוטוביוגרפיה", היא אומרת, "עשיתי מה שיכולתי כדי להפריד בין האבא בסיפור לאבא הממשי שלי, אבל זה לא ספר שהגיע מהאוויר".

     

    עניין מרכזי שקושר בין זהר לבין הגיבורה שלה הוא התבגרות בבית שבו מוות הוא עובדה מוחשית, ואף על פי כן, עניין לא ממש מדובר. כשהייתה בת שנה בערך, אמה אובחנה כחולת סרטן. כשהייתה בת 20 האם נפטרה. "בלילות היינו שוכבים במיטות עם עיניים בתקרה, מתפשטים אחד בשני כמו סרטן", היא כותבת.

     

    "דווקא אני הייתי זאת שאומרת, בואו נדבר על זה. בואי נגיד את הדבר הפשוט: את גוססת, את הולכת למות. אבל לאמא שלי ולי לא הייתה שיחה שאפילו התקרבה לזה", זהר אומרת. "הייתי נותנת הכל כדי שהיא תגיד לי משפט פשוט כמו, אני הולכת, את תהיי בסדר. היום זה נראה לי מטורף, היכולת לסלק את הסוף היחיד, המתבקש, מהתמונה. למעשה, אם לא הייתי כותבת, הג'וב היחידי שבאמת הייתי רוצה הוא לעבוד בהוספיס, ללוות אנשים גוססים החוצה מהעולם".

     

    לאורך הקריאה זה עניין כמעט גופני, הדריכות הזאת. התחושה של מארב שקט לקראת הנחיתה. הליכה לקראת המוות.

     

    "מה שאתה מתאר זה חלק מהחוויה של לחיות עם אמא שהיא חולה כל כך הרבה שנים. חולה סופנית. נוצרת מזה תחושה של גורליות שאתה גדל איתה. כל יום הוא לכאורה היום האחרון. לקח לי המון זמן להשתחרר מהתחושה הגורלית הזאת. ללמוד שהיום הוא לא היום האחרון שלי בחיים. שאפשר ללכת לעשות קניות אצל הירקן. אבל בתור מתבגרת, זה משהו שמצמצם את מרחב הפעולה שלך. זה מצב מתמשך של תקנות לשעת חירום, ומה שקוראים לו 'המלחמה בסרטן' דרש סוג של משמעת ושקט תעשייתי.

     

    "אני זוכרת תוכנית שהייתה לי כשהייתי ילדה: לקשור כמה סדינים ולעשות מהם שרשרת ארוכה שתרד מהחלון שלי עד למטה, וככה לצאת מהבית. זאת לא הייתה תוכנית למקרה של שריפה או משהו בסגנון - כאילו הייתי חייבת למצוא דרך אחרת לצאת מהבית, כי לא נעים לצאת מהדלת הראשית. אם את יוצאת זה חייב להיעשות בהיחבא, מאיזושהי דלת אחורית, כי לצאת במצב כזה בהכרח אומר לנטוש".

     

    את מתארת בספר הרבה ניסיונות לברוח. כאילו את בחיפוש מתמיד אחר בית אחר.

     

    "בבניין שגרנו בו, קומה אחת מתחתיי גר ילד שהיה איתי באותו גן ובאותו בית ספר. הם היו ארבעה אחים, ותמיד זה הרגיש שקורה אצלם משהו, היה בבית הזה משהו מאוד חי. אני זוכרת את כוסות הקפה הריקות שהיו מונחות בכיור, במטבח ובסלון - זה משהו שאף פעם לא היה קורה בבית שלי. הייתי יורדת לשם הרבה, דופקת בדלת, נורא רציתי להיות חלק מהבית הזה או אפילו רק להציץ. הייתי די קרצייה, ובשלב מסוים לשכן הזה כבר לא היה כוח אליי. ואני זוכרת פעם אחת שדפקתי על הדלת, אחותו פתחה לי וראיתי אותו רץ להסתתר מאחורי הספה. אני חושבת שהזיכרון הזה שנצרב בי משקף בצורה טובה תחושה שהייתה לי, מגיל צעיר, כאילו החיים תמיד קורים במקום אחר ואני רוצה גם להשתתף, אבל אני לא מצליחה לתפוס אותם, אולי אני להוטה מדי, והם כל הזמן הולכים ומסתתרים מאחורי ספה.

     

    "מוזר לומר, אבל דווקא הימים שבהם הייתי הולכת עם אמא שלי לכימותרפיה היו בשבילי כמו ימי כיף. אלה ימים שבהם היא לא עבדה, וכל היום היינו ביחד. אחרי הטיפול היינו יושבות לפעמים בבית קפה - זה לא משהו שהיה קורה בשגרה - ובימים האלה הייתה מין חגיגיות, איזושהי לארג'יות כלפי החיים".

     

     

    זהר היא הצעירה מבין שלושה אחים. הוריה נולדו בישראל ועזבו עם הוריהם לארצות־הברית, שם נפגשו והתחתנו. אחיה ואחותה נולדו באמריקה; זהר נולדה לפני 35 שנה בארץ, אחרי החזרה של הוריה לישראל. בגיל 18 עזבה לניו־יורק וחזרה אחרי חצי שנה. "אמא שלי הייתה במצב לא טוב, והייתי קצת טראבל־מייקרית בתקופה ההיא, אז החלטתי להזיז את עצמי רחוק מהבית. אמריקה תמיד הילכה עליי קסם. אולי כמו עם הבית של השכנים, רציתי להיות חלק מהחיים, להיות בלב הדברים. אתה שואל איך נראו החודשים האלה? בוא נגיד שהגעתי לניו־יורק בסוף אוקטובר עם סנדלים. עבדתי בעבודות שחורות, מכרתי שטחי פרסום ב'דפי אסף', הגרסה האמריקאית־ישראלית של 'דפי זהב'. באופן כללי, די סבלתי בתקופה הזאת".

     

    באחד השירים הבולטים בקובץ השירים שלה, זהר כותבת על אמה: "היא טרקה בפניי את דלת הבית/ כי אהבתי אישה./ כמה שנים אחרי הבית/ אין לי בית שאוכל לחזור אליו ולומר/ אני אוהבת אישה". "היום", זהר אומרת, "זה השיר שאני הכי לא אוהבת בספר. קשה לי עם הטענה הזאת. הסיפור היה יותר מסובך. נכון שההורים שלי לא קיבלו את זה כל כך, אבל גם לא באמת יצאתי אף פעם מהארון. אף פעם לא אמרתי 'אני לסבית', הגדרה שהיום גם ככה לא משקפת את איך שאני רואה את עצמי. בפעם הראשונה שהייתי עם מישהי זה היה בגיל 16, וזה נראה לי כמו הדבר הכי טבעי ובסדר בעולם. הבית לא חשב ככה. וזאת הייתה באמת תקופה שהייתי מחוץ לבית, עד שחזרתי. ומאז פשוט לא דיברנו על זה".

     

    אנחנו חיים בתרבות שמעודדת אותנו לתפוס את הביוגרפיה שלנו כתוצר הקלקולים והפגמים של דור ההורים. נדמה לי שלאורך הספר את מנסה לתאר השתחררות מהשיפוט הזה. בין היתר, ביחס לזוגיות של ההורים.

     

    "בתור ילד, אתה לא יכול לדמיין שההורים שלך היו זרים אחד לשני. זה כמו לשאול מה קדם לאלוהים. אבל מגיע הגיל שאתה מבין שזה לא היה מחויב המציאות שהם יהיו ביחד. היו נסיבות, והמציאות סגרה עליהם, עד שבשלב מסוים לא היו להם נקודות יציאה. וזה לא ספציפי לבית שלי. אם תסתכל מסביב, כמה זוגות אתה רואה ואומר, וואלה, אלה שניים שקשורים בנפשם? היום אני הרבה יותר מבינה את הקיום המשותף של ההורים שלי, גם אם מגיל צעיר התקוממתי נגד מה שראיתי. הייתי בטוחה שלי, בניגוד אליהם, תהיה אהבה אמת גדולה מהחיים. אבל זה קורה למעט מאוד אנשים".

     

    ולך?

     

    "בגיל 16 אהבתי נורא חזק, וסוג האהבה הזה נצרב בי. יכול להיות שככה נראית אהבה בגיל 16, אבל אני יודעת שאני צריכה עוד אהבה אחת שתגיע בעוצמה ההיא. לא שהייתי לבד מאז. מגיל 20 התגלגלתי מבית לבית. אבל גם אם הייתה שם אהבה - ידעתי שאני בזוגיות מתוך פחד. עם בת הזוג האחרונה שלי הייתי חמש־שש שנים. הייתה שם הרבה אהבה, ובכל זאת, לא הדבר ההוא שאני עדיין מחפשת. במובן מסוים, התרגלתי לרעיון שאני אמשיך לגור בדירת החדר הזאת 20 שנה, עם עצמי. לקח לי הרבה זמן ללמוד להיות לבד, לא להתרוצץ ממקום למקום. אני כבר לא מחפשת בית במקום זה שאיבדתי. אם הוא יבוא, הבית, זה יהיה סופר־נחמד. אבל אני רוצה להיות מאוהבת. מבחינתי, זוגיות או משפחה זה מקום קלסטרופובי, ואני צריכה שהם יבואו עם המון אוויר".

     

    היא סיימה לא מזמן תואר שני בספרות. מתכננת להמשיך ללימודי דוקטורט. אבל מי שמתפרנסת כבר שנים כספרנית, מתארת את עצמה כמי שגדלה בבית בלי ספרייה, ששנאה ספרים עד ימי התיכון, שלא סיימה לקרוא ספר שלם עד הלימודים באוניברסיטה. "אפילו לא את 'ג'ינג'י'. לפני שגיליתי את האפשרות של כתיבה יוצרת, הייתי רשומה בכלל ללימודי כלכלה. בתואר הראשון, בירושלים, היה קורס בנושא יצירות מופת. אני ממש זוכרת שכל יום שלישי הייתי בחרדה כי ידעתי שעכשיו יום שלם דברים עומדים לעבור לי מעל הראש. הייתי בטוחה שהאיליאדה והאודיסאה הם שמות של אחיות".

     

    ספורט, לעומת זאת, היה חלק בלתי נפרד מההתבגרות שלה. "כל סוג של ספורט אפשרי". ובעיקר ג'ודו, מגיל ארבע עד 15. חברה בנבחרת הישגית, אלופת הארץ בגיל 13. "שנאתי להתחרות. הבטן הייתה מתהפכת לי לפני כל תחרות. הייתי עולה למזרן רועדת, בבלקאאוט מטורף. אין לי מושג איך ניצחתי אפילו קרב אחד. אבל אני בן־אדם מתמיד. מגיל צעיר אני נורא נהנית לעבוד קשה. לשים את עצמי במעבדה מבחינה גופנית ונפשית. אז לגילאים שלי אמנם הייתי טובה, אבל ברגע שהבנתי שלא אגיע רחוק בג'ודו - עזבתי".

     

    היית ילדה אלימה?

     

    "הייתי ילדה שהולכת מכות עם הבנים. לפעמים כמשחק, ולפעמים ממש לא. יחסית לבן, זה היה לגמרי נורמלי. אהבתי לראות בושידו בטלוויזיה, קרבות אגרוף. לקח לי שנים להבין ש־WWF בכלל מבוים".

     

    מעל המיטה בדירת היחיד של זהר, בפרברים הצפוניים של תל־אביב, תלוי צילום ילדות שלה ושל אמא שלה. סן־פרנסיסקו. נראית קולית האמא שלך, אני אומר לה. "היא הייתה קולית, אין ספק. היינו יושבות יחד כשהייתי ילדה, רואות משחקי ספורט בטלוויזיה, צועקות על המסך. את הקעקוע הראשון שלי, בגיל 16, עשיתי עם אמא שלי. היא בחרה אותו. ומצד שני היא הייתה גם ביישנית, טיפוס שתקן כמוני. ההורים שלי היו קצת מוזרים בנוף, אפילו של רעננה. מין חוסר ביטחון של אנשים שבאו מבחוץ. תמיד הייתי טיפה דרוכה כשעמדתי איתם בתור, כאילו לא נמצא את מקומנו".

     

    היום את כבר מוצאת את מקומך? מצליחה לנהל יחסים קצת יותר נינוחים עם העולם?

     

    "אלוהים יודע כמה זמן זה לקח, אבל ככל שאני מרגישה יותר כמו בן־אדם בעצמי, העניין שלי בעולם, באנשים אחרים, גובר. בכתיבה ובחיים. היה לי תמיד פחד שאם אני אכנס פנימה, החיים ישטפו אותי איתם. כאילו אני מין כוס חד־פעמית. אבל בגלל שהחיים לחצו אותי לכל מיני פינות, התחלתי ללכלך את הידיים. וגם השירה שלי התחילה להתלכלך. כלומר, ללכת נגד הרצון שלי לא לדבר, להימנע מחשיפה, ללכת הצידה. להכניס לשיר מילים כמו 'סרטן' ו'אמבולנס'.

     

    "שירה דורשת ממך איזו נחרצות תקיפה לגבי העובדות. אם ילדים מתפקדים כמו קופסה שחורה של המשפחה, כתיבת שירה היא כבר המצב שבו אתה עומד על הר ונואם. מטיח אמת בעולם. ובמובן הזה, הכתיבה של 'נבדה', המעבר לכתיבה של פרוזה ולא שירה, איפשרו לי להשתחרר מהתחושה הגורלית הזאת. לסגת קצת מהשרירים של השירה כדי לתאר את המצב הזה של כפיפות מול החיים. כפיפות במובן החיובי קשורה להבנה שגב כפוף הוא גב שחיים שלמים נעמדו עליו. איכשהו, זאת פרוזה בעיניי: להסתכל על הכפיפות של ההורים שלי, של עצמי, ולזהות שבכפיפות הזאת יש גם משהו זקוף". •

     


    פרסום ראשון: 02.09.19 , 22:39