גיבור מעמד הפועלים

שיבה לריימס // דידיה אריבון - צרפתית: מיכל בן־נפתלי - עם עובד- 223 עמ'

הצירוף "הבעיה של השמאל" מתפקד ברשתות החברתיות כבר זמן מה כתגית פארודית המסמנת את מה שכבר לא יכול להיאמר ברצינות. הרי כל כך הרבה דשו בה, כל כך הרבה דיאגנוזות ניתנו בעניינה, שאין זה סביר יותר להתייחס לבעיה האחת של השמאל, בה"א הידיעה. זה איננו אלא חומר לבדיחה. הסאבטקסט הוא, כמובן, שאין באמת בעיה, רק הלקאה עצמית חסרת תוחלת. ועל זה יש לשאול: האומנם? 'שיבה לריימס', ספרו האישי של הסוציולוג הצרפתי דידיֶה אֵריבּוֹן, שיצא ב־2009, מספק תשובה מאלפת. והיא רלוונטית בעליל גם עשור אחרֵי.

אריבון נולד ב־53' וגדל בעיר ריימס, 130 ק"מ מפריז, במציאות מחורבנת. "חיינו בעוני קיצוני, כמעט בחוסר כל", הוא מתאר. אביו עבד באותו בית החרושת מגיל 14 עד 56, אמו הייתה גם היא פועלת ייצור. אריבון היה אפוא בן למעמד הפועלים, פשוטו כמשמעו, ובעבר הייתה להבחנה הזאת משמעות. משפחתו וכל סביבתה הקרובה הצביעו "למפלגה" בה"א הידיעה, היא המפלגה הקומוניסטית כמובן (אריבון מספר שלמצביעיה ממש לא הייתה כוונה להפוך את צרפת לברית־המועצות), והיא בתמורה העניקה לבוחריה שפה ומסגרת התייחסות שדרכן הבינו את מציאות חייהם. בפשטות, הם היו הנשלטים ומעליהם היו השולטים. זה לא הספיק אמנם כדי להצליח לראות את הקורלציה המובהקת בין מעמד לבין גיל הפסקת הלימודים, אבל כן העניק אופק פוליטי מסוים: תקווה לשידוד יחסי הכוחות בין המעמדות. היו גם שקראו לזה "מהפכה".

אבל כל זה נשטף באבק. בשנות ה־80, במסגרת מה שמכונה היום "המפנה הניאו־ליברלי", רוב השמאל אימץ את תמונת העולם הימנית שהעמידה את האינדיבידואל במרכז, הדגישה את אחריותו העקרונית למצבו, העלימה את זו של המדינה ודיברה על תיקונים קוסמטיים במקום על שינוי השיטה. מושג ה"מעמדות" נמחק אפוא מהשיח, וכך גם "דיכוי", "התנגדות" וכן הלאה. הסדרי הרווחה כמעט שנעלמו. המהפכה הושלמה, רק מהצד הלא־נכון. בתוך כך, "לא רק תנועת הפועלים, מסורותיה ומאבקיה נעלמו מן השיח הפוליטי... נעלמו גם הפועלים עצמם, תרבותם, תנאי חייהם, שאיפותיהם". היו כלא היו.

הטרגדיה הזאת היא שסללה את דרכו של מעמד הפועלים לזרועות מפלגת הימין הקיצוני, החזית הלאומית - הגוף היחיד שהכיר בו שוב כקבוצה, כקולקטיב, והעניק לו שפה מחודשת לדבר באמצעותה. זה קרה גם במקומות רבים אחרים בעולם. הטריק היה פשוט: הימין הקיצוני נטל מרכיב שעד אז דוּבּר בו באופן מוכחש ומבויש בלבד - שנאת זרים - והפך אותו במניפולטיביות למנסרה שדרכה רואה קהל הבוחרים שלו את העולם. במובן הזה, עצם קיומה של הגזענות איננו החדשה המרעישה, משום שזו רעה אוניברסלית שכולנו לוקים בה, קל וחומר מי שחש סכנה למעמדו (תרתי משמע). ההתכה שלה לתוך שפה פוליטית חדשה היא המחטף הגדול של המאה. אחרי שורת המהלומות שנחתו על השמאל הגלובלי באמצע העשור - הברקזיט, טראמפ וכולי - נולד ויכוח נוקב בשאלה: האם המניע העיקרי של המעמדות המוחלשים הוא כלכלי או גזעני? התשובה של אריבון - זו הסינתזה, טמבלים - לחלוטין הקדימה את זמנה.

הספר הזה מבריק. אריבון מכוון אלומת אור על אנשים שכוחים ועל נושא מוכחש, ושולה אותם מהתהומות באמצעות התבוננות רגישה ויכולת אנליטית מזהירה. מעבר לזה, הוא פשוט כותב נהדר. הממואר שחיבר מלווה את חזרתו לעיר בחרותו, אחרי מות אביו שאותו לא ראה שנים. עם אחיו היה בנתק 35 שנה. הסיבה לכל אלה היא רגש הבושה שחש לנוכח עברו כבן למעמד הפועלים, על המטען החברתי והתרבותי הכרוך בכך. אין פלא: גם שם, כמו כאן, זהו מעמד מבוזה. "כל מה שגיניתי בו (באביו)... עוצב על ידי אלימות העולם החברתי", כותב אריבון.

אחרי שבסביבות גיל 13־14 גילה שהוא הומו, ניסה במהלך חייו להתרחק ככל האפשר מעברו, תוך מחיקה של חלקים באישיותו ובביוגרפיה שלו. המחיקה הייתה עד כדי כך יעילה, שלקחו לו עשרות שנים ושני ספרים שנכתבו מנקודת מבט הומואית כדי להצליח לנסח לעצמו, שבעוד ההזדהות כהומו היא דווקא בעלת ערך ואף מתגמלת במעמדו החדש כאינטלקטואל פריזאי - ההזדהות עם המעמד החברתי שבו נולד אינה באה בחשבון. רק אחרי שאביו מת העז לצאת לראשונה, כלשונו, "מהארון החברתי". רק אז השיב לו את החלקים האבודים של עצמיותו.

בעצם, הקבוצה שאריבון משמש כַּפֶּה הכל כך מיומן שלה, היא גם המחוללת של השסע הפנימי בחייו. במובן הזה הוא בעצם כורת ברית עם הקוראים מאחורי הגב של משפחתו, שקרוב לוודאי לא גילתה עניין בחיבור (המסתיים במילים, "מה זה? זה על החברה?" כאשר אמו שואלת לפשר המונח "סוציולוגיה"). אלא שאריבון מספיק רגיש כדי להיות מודע לכך, ואף לנסח מדוע המהלך הזה בלתי נמנע. זה המחיר של הכתיבה מ"הגדה השנייה". בהקשר אחר הוא אומר שכל הוגה וכל כותב שנחלץ מהמעמד ו"שרד כדי לספר", עשה זאת תוך גינויו, משום שגינוי כזה תמיד כבר מובלע בעמדת "השורד". איכשהו, אריבון עצמו מצליח לחמוק מהמלכוד של זה, בעיקר בזכות מנות של כנות וחמלה. •