בעירה איטית

נשבעת שחיכיתי לעונה השלישית של 'בית הנייר'. צפיתי בטריילר בריפיט, אפילו ראיינתי את הכוכבים. ואז זה הגיע: הסופ"ש שבו עלתה העונה לנטפליקס. תפרתי שלושה פרקים ואחר כך נחתי. החיים שמחוץ למרקע ניצחו. וחוץ מזה, לא רציתי שזה ייגמר כל כך מהר. אבל ביום ראשון, במשרד זה היה בלתי אפשרי. מי שסיים את העונה לא רצה לדבר איתי. "תראי הכל, ותחזרי אחר כך". ככה זה עם בינג'. שיחת הברזייה מתה. את שווה כמספר הפרקים שראית. גם אם סיימת את העונה יומיים אחר כך, העסק אבוד. העולם המשיך הלאה.

נטפליקס שינתה את הרגלי הצפייה כשהעלתה עונות שלמות בבת אחת. השפע שהציף את המסך הפך את היכולת להישאר מעודכן ולצפות בכל מה שעולה לבלתי אפשרי, בטח כשחלק גדול מהתכנים האלה פשוט לא טוב. אבל בסופו של דבר, לא משנה כמה מעולה סדרה תהיה, וכמה צופים יהיו לה - למשל 'דברים מוזרים', אחת הסדרות הכי מצליחות של נטפליקס - הבינג' מקטין את התהילה שלה היא זוכה. הסדרה נשרפת בסוף שבוע אחד. וזו נקודה ששווה להתעכב עליה רגע לפני המפץ הבא: השקת שירותי הסטרימינג +Apple TV ודיסני פלוס בנובמבר.

נדמה שדווקא המודל הישן, ההוא של פרק בשבוע, עדיין עובד מעולה. בניגוד לסדרות שעולות בבת אחת, פרק בשבוע יוצר ציפייה, שיחות וניתוחים גם ליד התמי 4 במשרד וגם בתקשורת. אפשר לאכול את הראש בנחת, לרדת לפרטים הכי קטנים. מספר השבועות שבהם ההייפ נמשך הוא לפחות כמספר הפרקים. כל פרק הוא אירוע, סיום העונה הוא השיא. מה גם שהרבה יותר קל להקדיש לצפייה שעה בשבוע, מאשר 12 שעות רצופות.

קחו לדוגמה מהזמן האחרון את 'סיפורה של שפחה' או 'אופוריה', שלא לדבר על 'משחקי הכס' ז"ל. מה גם שפרקים הפכו לאיקוניים בפני עצמם, כמו 'החתונה האדומה', או פרק 3 בעונה האחרונה של 'בנות'. אלה דברים שטובים בסופו של דבר גם ליוצרים ולחברת ההפקות. והנה, גם בנטפליקס מבינים, לפחות כשזה נוגע לריאליטי, והשבוע הודיעו שבניגוד לעבר, הריאליטי המוזיקלי החדש שלהם 'Rhythm + Flow', שבו קארדי בי, צ'אנס דה ראפר וטי־איי יחפשו את כישרון ההיפ־הופ הגדול הבא - לא יעלה בבינג'. הפורמט אגב נשמע לכם מוכר?

בסוף, אנשים מחפשים משהו לחכות לו, לדבר עליו, משהו שייצר קרקע תרבותית משותפת. עובדה, אלברט הודח בשבוע שעבר מ'מאסטר שף', והעולם לא שותק. הכל מהיר ומיידי עכשיו, וזה נחמד, אין מה להתלונן. אבל בתכלס, מה שבוער לאט - בוער יותר.