{ }
ראשון 08 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    קווין גייל במסע החילוץ בטואיצ'י, 1981
    7 ימים • 04.09.2019
    ספר הג'ונגל
    בגיל 27 הוביל קווין גייל משלחת חילוץ להציל את יוסי גינסברג מהג'ונגלים של בוליביה. גינסברג כתב על זה את רב–המכר העולמי "בחזרה מטואיצ'י" שעובד לסרטים ועיצבן את גייל בכל פעם מחדש. עכשיו גייל מוציא בספר את הגרסה שלו למסע, וטוען שגינסברג שינה עובדות, סילף אמירות וכתב דברים שלא קרו. הוא גם מספר על הימים שעבר לבדו ביערות הגשם - איך כמעט טבע בנהר, ישן במערות ואכל תוכי כדי לשרוד
    אתי אברמוב

    אם הוא היה משאיר את יוסי גינסברג בג'ונגלים של בוליביה, הוא לא היה צריך להתעצבן עליו כל כך. אבל לפני 38 שנה קווין אירגן גייל משלחת חיפוש ומצא את גינסברג, 19 יום אחרי שאבד. גינסברג פירסם את מה שעבר עליו ביומן המסע "בחזרה מטואיצ'י", והשאר היסטריה: הספר הפך לרב־מכר ותנ"ך למטיילים, תורגם ל־15 שפות, עובד לדוקו־דרמה בערוץ דיסקברי ולפני שנתיים לסרט הוליוודי בכיכובו של דניאל רדקליף ("הארי פוטר"). גינסברג, שחי כיום בקיסריה, סחט את הלימון עד הסוף - הפך לאייקון של מוצ'ילרים ובהמשך שיווק עצמו כ"בדרן תאגידי" והחל להעביר הרצאות בנושא בכנסים של חברות ענק ברחבי העולם, תמורת אלפי דולרים. את מי שחילץ אותו ממוות בטוח אף אחד לא זוכר. גייל, שבאותו חילוץ פגש במקרה את אורנה, ישראלית שלימים הפכה לאשתו, התגייר, ובשנות ה־80 עבר לישראל. הוא לא תיכנן לעשות מהסיפור הזה כסף או להרוויח תהילה, אבל אחת לכמה שנים הוא מוצא את עצמו יושב מול עוד תוצר של גינסברג לסיפור שלהם וממש מתעצבן.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "הפעם הראשונה הייתה ב־1985, עם הופעת המהדורה הראשונה של 'בחזרה מטואיצ'י'. אפילו לא קראתי עברית אז", הוא נזכר, "אורנה אשתי תירגמה לי כמה פרקים רלוונטיים. היו שם כמה דברים לא נכונים. כשיוסי הצליח עם הספר שלו לא הייתי ממורמר, הוא הרוויח מזה את כל מה שהוא היה יכול, אבל למה לכתוב דברים שלא היו? לא מיד גיליתי את כל הדברים האלו שעיצבנו אותי, אבל אחרי שכן, יוסי בדיוק היה בארץ, והייתה לנו שיחה קשה שבעקבותיה לא דיברנו ואפילו לא הלכתי לחתונה שלו. לא הרגשתי צורך להתעמת איתו מעבר לשיחה כי חשבתי, 'אוקיי, הספר ייצא וישכחו ממנו, עוד שנה או שנתיים אף אחד לא יקרא אותו".

     

    למי ששכח או לא נתקל במיתולוגיה של טואיצ'י נזכיר - שלושה צעירים - גייל האמריקאי, מרקוס השווייצרי וגינסברג הישראלי - יצאו לטראק בהובלת גיאולוג אוסטרי נוכל בשם קארל, לעבר כפר אינדיאני שכנראה לא קיים. באמצע קארל חזר, ואיתו מרקוס שהתקשה להמשיך בדרך. גייל וגינסברג המשיכו על רפסודה במורד נהר הטואיצ'י. הרפסודה נתקעה ובמהלך חילוצה נפרדו דרכיהם. גייל חיפש את גינסברג במשך חמישה ימים עד שניצל בידי ציידים מקומיים, אירגן משלחת חיפוש ומצא את גינסברג שבועיים מאוחר יותר. עקבותיהם של קארל ומרקוס לא נמצאו עד היום.

     

     

    דניאל רדקליף (מימין) כיוסי גינסברג , ואלכס ראסל בתפקיד קווין גייל בסרט "בחזרה מטואיצ'י"
    דניאל רדקליף (מימין) כיוסי גינסברג , ואלכס ראסל בתפקיד קווין גייל בסרט "בחזרה מטואיצ'י"

     

     

    "היו כמה סצנות שלא קרו ומופיעות בכל הגרסאות של יוסי, גם בספר, גם בדיסקברי וגם בסרט ההוליוודי", מתעצבן גייל. "אחת מהן התרחשה כביכול כשעברנו את הנהר, וכאילו היה לי ויכוח עם מרקוס. בסצנה אני כאילו כועס עליו, אבל במציאות זה לא קרה, ואף פעם לא הבנתי למה יוסי כתב את זה. הייתה עוד סצנה שקרתה, אבל לא במקום שבו יוסי מתאר אותה. והיו את הדברים שאמרתי למרקוס, אבל בספר יוסי שם את המילים בפה של עצמו. אחרי שמצאתי את יוסי חזרנו לעיר הגדולה רורנבקה, ואז יוסי פתאום אומר לי, 'אם חוזרים ללה־פז, אני חייב לבקש ממרקוס סליחה'. שאלתי למה, והוא לא ענה לי. אבל בספר שלו הוא כתב: 'קווין אמר שהוא חייב לבקש ממרקוס סליחה'. על זה היה בי הרבה כעס".

     

    ב־2017 יצאה לאקרנים הגרסה ההוליוודית של הספר “בחזרה מטואיצ'י”. את גייל הצעיר גילם השחקן האוסטרלי אלכס ראסל. "חשבתי שהסרט בינוני, שהוא לא מספיק עמוק, ושלא הראו את הדרמה ואת המאבק בין הדמויות. הציגו אותנו פחות טוב, מרקוס הוצג כסמרטוט ואני הוצגתי כאדם בוטה. כשכתבתי על זה לבמאי, הוא ענה שזה טוב לאפקט הדרמטי". והיו לו בעיות גם עם הסרט בערוץ דיסקברי. "יוסי הביא אליי את הצוות של הערוץ כדי שנספר מחדש את הסיפור שלנו. בכל השנים שעברו מאז החילוץ היינו בקשר עם עליות וירידות, אבל בכל מה שנוגע למרקוס שיצא איתנו למסע ולא חזר, תמיד היה בינינו דם רע. יוסי ניסה כל הזמן שאני אודה ששנינו בגדנו במרקוס בכך שלא לקחנו אותו איתנו, אלא שלחנו אותו לעיר הסמוכה עם קארל. יוסי נושא על עצמו כל השנים את המחשבה שאם מרקוס היה בא איתנו, הוא היה ניצל כמונו, ואני מנסה להסביר לו שזה לא בטוח בכלל ושסיפור ההצלה שלו וגם שלי הוא סוג של נס, ואי־אפשר לדעת כלום. יוסי שהביא את הצוות, כנראה שיווק להם את הסיפור שלנו כסיפור של בגידה בחבר. אני לא ידעתי את זה כי התראיינתי על חלקי, וכשקיבלתי לידיי את הסרט מוכן ראיתי שככה הם הגדירו את זה בכותרת בתחילת הסרט. אני שומע שם את יוסי אומר: 'אנחנו בגדנו במרקוס'. שמעתי את זה והתפוצץ לי המוח. הרגשתי שאני לא יכול לחיות עם זה, זה מנוגד לערכיי. סיכנתי את חיי כדי להציל את יוסי בעונה הכי קשה באזור".

     

    מה עשית עם זה?

     

    "כתבתי ליוסי מה צריך להיות, הוא התנצל ואמר, 'לא הייתי צריך להגיד את זה', ו'אני מצטער', ו'זה לא יקרה שוב'. במקביל התקשרתי לדיסקברי והם הורידו את זה מהפתיח, אבל בראיון שיוסי נתן בנפרד, עדיין השאירו את ה'בגדנו'. אבל אני לא בגדתי במרקוס. יוסי סיפר את הסיפור בהרצאות אלפי פעמים, והוא בעצמו כבר לא זוכר בדיוק את הגרסה המקורית. כל הפרטים אצלו בבלגן וגם הוא הודה בזה, אצלי הכל היה טרי וחד בראש. אני לא בגדתי במרקוס. הדבר הזה כל כך עיצבן אותי שאמרתי, 'אני חייב לספר את הסיפור שלי'".

     

     

    יוסי גינסברג (מימין) טיקו (בעל הסירה המחלצת) וקווין גייל, אחרי החילוץ, 1981
    יוסי גינסברג (מימין) טיקו (בעל הסירה המחלצת) וקווין גייל, אחרי החילוץ, 1981

     

    אז בעשור האחרון ישב גייל וכתב את הגרסה שלו למסע ולחילוץ בספר "טואיצ'י שלי - הסיפור שטרם סופר" (הספר יצא לאור החודש בהוצאת "כנרת זמורה־ביתן דביר"). "אם יוסי לא היה מעצבן אותי לא הייתי מוציא לאור שום ספר", הוא מסביר את מה שנראה כמנוע לכתיבה. "הוא החליט להדגיש את החלקים שמשמעותיים לו והוא מעולם לא הציג את הסיפור שלי, או הודה בכך שסיכנתי את חיי למענו. לפי הספר שלו, כל אחד יכול לקחת סירה או מסוק ולחפש את החבר שלו בג'ונגלים וגם להצליח. עשיתי משהו מסכן חיים, משהו שלא כל אחד היה עושה והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה. אחרי שיוסי ניצל, אני רציתי להמשיך לחפש את מרקוס וקארל לפי המסלול שהם היו צריכים לעבור בו. אירגנתי משלחת חיפוש שבתוכה היו הרבה ישראלים. יוסי לא היה ביניהם, הוא העדיף לעזוב את בוליביה ולטוס לקרנבל בברזיל".

     

     

    קווין גייל כיום. "יוסי מעולם לא הציג את הסיפור שלי" | צילום: יונתן בלום
    קווין גייל כיום. "יוסי מעולם לא הציג את הסיפור שלי" | צילום: יונתן בלום

     

    באמת?!

     

    "אני חושב שזו הייתה טעות מוסרית שלו. חשבתי שהוא צריך להישאר ולחכות למרקוס עד שהוא חוזר. הייתי אמריקאי עדין ולא התעמתתי איתו".

     

    גייל, בן 67, פנסיונר, אב לשני בנים - אחד מהם עוסק בטיפוס הרים - מתגורר עם אשתו אורנה ביישוב נווה אילן. כשיצא למסע ההוא בבוליביה הוא היה בן 27, צלם טבע מאורגון שחיפש אטרקציות לצילום. את המסע שלו התחיל בנפאל כמטפס הרים, אבל מזג האוויר הקשה גרם לו לשנות כיוון והוא טס לדרום אמריקה והתחיל לעשות טרקים. לפני כמעט ארבעה עשורים הוא כתב למשפחתו 40 עמודים של הסיפור ושכח מזה, "היו גם רשימות שרשמתי לעצמי באותם ימים". לצורך התחקיר לספר הוא נפגש גם עם גינסברג, "היו לי איתו 15 שעות של שיחה שהתפרשו על פני כמה חודשים. יוסי אף פעם לא סיפר על החלק שלי בג'ונגל כי הוא לא ידע עליו. הוא לא חשב שייצא מזה ספר ולכן פתח את ליבו כפי שלא פתח מעולם". אבל נראה שגם משהו בליבו של גייל נפתח כשהוא נזכר במסע המטורף שעבר, בעיקר באותם חמישה ימים שהחלו מהרגע שהרפסודה שלהם המשיכה בנהר עם גינסברג, והוא נשאב אל הג'ונגל, לבדו. גייל טיפס למעלה אל הצוקים של הטואיצ'י וניסה ללכת לאורך הנהר כדי לראות אם גינסברג מחכה לו שם. בגלל התוואי הוא נאלץ להיכנס מדי פעם לג'ונגל. "ביום הראשון צעדתי ארבע שעות לקניון סן פדרו, ובדרך כמעט טבעתי פעמיים. בפעם הראשונה כי לא הייתי מספיק זהיר, ובפעם השנייה כי נכנסתי למערבולת. היה לי מזל לצאת בחיים".

     

    אני מבינה שלא לקחת איתך תיק אוכל.

     

    "רק מצ'טה. בשלושת הימים הראשונים מצאתי קן של עוף שחי בג'ונגלים, ואכלתי את הביצים שהיו בו. בפעם אחרת ראיתי צבעים חזקים יוצאי דופן והסתכלתי שוב וראיתי תוכי מקאו. לא הרגתי אותו, הוא כבר היה מת אבל עדיין חם ואכלתי אותו. כשהרמתי את הראש ראיתי נשר על ענף של עץ קרוב, הוא התעצבן שגנבתי לו את הארוחה. בדרך ראיתי מלא עקבות יגוארים על החול, אבל לא ראיתי אותם. זה היה פחד מוות, כל הזמן פחדתי שטורף יתקוף אותי. גדלתי ליד דובים ולא פחדתי מהם כי תמיד היה לי נשק, ופתאום הייתי שם בלי נשק. בלילה הראשון והשני מצאתי מערה לישון בה. בלילה השלישי התרחקתי מהצוק והיה חושך מוחלט. הצלחתי לראות עץ ענק שנפל, ובמקום שורשים היה שם שטח פנוי. כל הלילה היה מבול וברקים ורעמים וכל מיני רעשים. רק בבוקר ראיתי ששטח שלם של הג'ונגל נשטף בגלל צונאמי של מים".

     

    מה הרגשת שם בימים הללו?

     

    "אתה יודע בכל רגע שאתה בסכנת חיים וזה מפחיד אבל זו המציאות, אז אתה מנסה לעשות החלטות בדרך - גם להישאר בחיים וגם למצוא את יוסי. הייתי מציל ושורד באותו הזמן. זה נשמע לא הגיוני אבל זה היה המצב. ההחלטה הייתה לא לנקות את החצץ והחול והאבנים, ולא לשמור על הבריאות של הרגליים ולא לעצור, אלא לחפש את יוסי. זה נתן לי כוחות ומשמעות".

     

    מה היה הרגע הכי מפחיד שם?

     

    "הבוקר הראשון שאחרי התאונה. הלכתי על גדת הנהר ובכל פעם שנתקלתי בצוק נכנסתי למים כדי להגיע לצד השני. ברגע מסוים לא היה חוף, רק צוקים משני הצדדים. הייתי חייב להיכנס למים ונקלעתי למערבולת. הייתי מנוסה בקיאקים, אבל פתאום הסתובבתי נגד כיוון השעון והבנתי שאני נמשך למטה. ככל שניסיתי לברוח לא הצלחתי, נמשכתי למטה אל החושך בכוחות אדירים שלוש פעמים. בפעם האחרונה כמעט נגמר לי הכוח וחשבתי שזה הסוף שלי. בסוף המערבולת שיחררה אותי".

     

    הצלחת להיחלץ מהג'ונגל בחזרה אל הנהר.

     

    "כן, אחרי שלושה ימים מצאתי את עצמי על הטואיצ'י שוב. נחתי על הגדה והורדתי את הנעליים, ניקיתי את הרגליים, הכל היה דם ומוגלה ונרדמתי. ברגע שהתעוררתי לא יכולתי לעמוד. ביום הרביעי נחתי וחשבתי מה לעשות, וביום החמישי החלטתי להיכנס לנהר כי זו הייתה הדרך היחידה להציל את חיי. לא יכולתי ללכת, בקושי לעמוד, כאבי תופת".

     

    אבל קפצת לנהר.

     

    "ידעתי שאם אחכה עד שהרגליים שלי יתרפאו זה ייקח לפחות שבוע, בלי אוכל, בלי מזון, ואם יגיעו שיטפונות זה מוות בטוח. אז מוות מרעב הוא הרבה יותר גרוע ממוות בטביעה, ושם לא חשבתי על יוסי, אלא על חיי שלי. למרות שפחדתי מהזרמים נכנסתי לנהר, כי אבא שלי פעם לימד אותי שנהר זה כמו כביש. כשהכי גרוע, צריך להיכנס למים ולתת לזרם למשוך אותך למטה לכיוון הנכון. נכנסתי לנהר ואחרי שש שעות שנסחפתי עם הזרם ראיתי שני ציידים אינדיאנים על הגדה. צעקתי להם לעזרה ושמעתי, 'באחו', כלומר למטה. הבנתי שהם אמרו לי לחכות למטה. שחיתי לחוף 500 מטר וחיכיתי להם שעה או שעה וחצי ופחדתי, כי הם לא באו".

     

    בסוף הם באו, אספו אותו, ובתוך כמה שעות הוא כבר היה בסן־חוזה, שוכב פצוע על ערסל כשרגליו מרוחות במשחה שרקחה לו אישה מקומית וחבושות בעלי בננה. אחרי שבוע יצא גייל עם מקומיים לחיפושים בכמה גיחות לאורך הנהר. על הרגע המרגש שבו זיהה את גינסברג הוא כותב בספרו: "באותו הרגע הופיעה דמות אדם בפתח הבקתה. בגדיו קרועים ובלויים, גופו כחוש, שערו החום פרוע ומדובלל, וזקנו מוזנח. הוא נראה מלוכלך וצרוב־שמש, עיניו גדולות, חלולות, פעורות. הוא נראה מטורף, כאילו סבל כאבים איומים ונוראיים. לא הבנתי מה האדם הזה עושה שם. בלי לומר מילה הרים הזר האלמוני באיטיות יד אחת, וכשעל פניו הבעה מבולבלת, פסע צעד מהוסס קדימה על רגליים מתנודדות, ואז צעד נוסף. לא זיהיתי אותו, כל זה התרחש במשך 20 או 30 שניות, פתאום הבנתי שזה מוכרח להיות יוסי. צעקתי, 'יוסי! אל תזוז, אני בא אליך!' זיהיתי זיק של זיהוי בעיניו. קפצתי למים ורצתי אליו כאחוז טירוף. לאחר כמה צעדים הוא היה חבוק בזרועותיי. עמדנו חבוקים דקות ארוכות, בעיניים דומעות, מתחילים אט־אט לתפוס את גודל הנס שאירע לנו".

     

    שבועיים חלפו עד שיוסי נמצא, אבל גייל המשיך בחיפושים אחר קארל ומרקוס עוד חודש וחצי. הוא לא מצא אותם, אבל במשלחת החיפוש התאהב בבחורה ישראלית. "אחרי שיוסי חזר הגענו ללה־פז, זה היה ערב חג המולד ואירגנתי משלחת חיפוש אחרי מרקוס. יוסי ואני יצאנו לארוחת ערב. כשחזרנו מהמסעדה לבית שבו ישנו, שהיה ריק קודם, ראינו חמישה תרמילים צמודים לקיר, מה שסימן שהגיעו חמישה מטיילים ישראלים. בבוקר הכרנו אותם - ארבעה בחורים ואישה אחת. זה היה הגיוני לחשוב שהיא באה עם אחד מהם. היא הייתה חמודה, אבל הראש שלי היה בחיפוש. יצאנו לחפש והיא הלכה איתנו ארבעה או חמישה ימים, עד שראיתי שהיא פצועה, אז שלחתי אותה בחזרה לאפולו. לא התייחסתי אליה בצורה רומנטית אז. אחרי שבועיים וחצי כשחזרתי לאפולו ראיתי אותה שם והיא הייתה צריכה לטוס, אבל ויתרה על כרטיס הטיסה שלה לטובת אחד המחפשים שהיה איתנו, כי היא רצתה להישאר איתי".

     

    נשמע רומנטי.

     

    "לפניה אף פעם לא הייתי מאוהב, אבל זו הייתה תקופה מטלטלת נפשית. מצד אחד הרגשה של אובדן, שמרקוס חברי האהוב נעלם, מת. הייתי עצוב מאוד. מצד שני הכרתי בחורה יוצאת דופן, מעניינת, והתאהבתי. מההתחלה אמרתי לה שבסוף התקופה כל אחד יחזור לביתו, זה היה מוסכם. אבל אחרי חודשיים כשהיא חזרה הביתה הבנתי שאני חייב לנסות לחיות איתה בארץ".

     

    אבל לא באת.

     

    "תיכננתי להיפגש איתה בארץ ביולי, שנת 82', אבל חודש קודם פרצה מלחמת לבנון. שבועיים ברציפות הסתכלתי בחדשות מדי לילה, שואל את עצמי: 'מה קורה בלבנון?' ואז התקשרתי לאורנה: 'אני לא יכול לבוא, אני לא מבין מה קורה. זה משוגע'. אורנה לא קיבלה את התשובה הזאת וככה זה נגמר בינינו".

     

    אבל זה לא נגמר.

     

    "אני איבדתי את בן דודי האהוב במלחמת יום כיפור", מסבירה אורנה. "ובזמן מלחמה את תמיד מרגישה נורא ישראלית וכולם מתגייסים, ופתאום הוא אמר: 'אני לא מרגיש שאני שייך, זה רחוק לי, איך אני אסתדר שם?' אחרי כמה זמן יוסי נסע לבקר אותו, הם הלכו לשתות בירה, ויוסי שאל: 'אתה עדיין חושב על אורנה?' וקווין ענה, 'בטח, אבל אל תגיד לה'. וכמובן שהדבר הראשון שיוסי עשה זה להגיד לי, ואני תוך שנייה הייתי מוכנה לחזור אליו. אז כן, בזכות יוסי התחתנו".

     

    לטענתו הוא לא חי את הסיפור הזה, גם לא בבית, אבל מאז כתיבת הספר, נדמה שהוא נמשך שוב למקום. גייל ואורנה העלו תמונות מהטואיצ'י ומטיולים שונים באתר שלו kevingale.net שם הוא מגדיר את עצמו "צלם, הרפתקן, סופר", וכשאני שואלת ברצינות מה כל כך הרפתקני באדם שנשוי 36 שנה לאותה אישה, גר באותו מקום 20 שנה ועובד באותה עבודה עד הפנסיה, הפעם אורנה מתעצבנת. "הרפתקן זה בנשמה. יוסי בעיניי לא הרפתקן, הוא ממתג את עצמו כהרפתקן. קווין הלך 200 ק"מ בטבע פראי, יוסי רצה לצאת משם. קווין לא הביא בכל פעם צוות טלוויזיה שיסריטו אותו, אבל הוא טייל בכל העולם, כל הזמן, במקומות הכי מבודדים. אז מי כאן ההרפתקן?"

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    ×××

     

    יוסי גינסברג מסר בתגובה:

     

    "זה יפה שאם יש בינינו מחלוקת, היא מחלוקת ערכית ולא נמוכה מהסוג של כסף, אלא על מה קרה. אני מאוד מכבד את הגרסה שלו. אני יודע מה שאני זוכר, ואת מה שזכרתי כתבתי באופן טרי ולא חיכיתי 35 שנה. מה שמייחד את הסיפור שלי וגרם לו להצליח זה שהוא נכתב בידי נער שסיפר מה שקרה לו. אני לא יכול להגיד שאני הייתי עושה מה שהוא עשה, כי הוא באמת עשה ואני זה רק דיבורים".

     

    יוסי גינסברג כיום. "יש בינינו מחלוקת" | צילום: רמי זרנגר
    יוסי גינסברג כיום. "יש בינינו מחלוקת" | צילום: רמי זרנגר

     

    לגבי הטענה שהעדיף לנסוע לקרנבל בברזיל גינסברג מסר כי לא היה ולא נברא. "התעקשתי לצאת איתו לחיפושים אבל בגלל מצבי הפיזי והנפשי, קווין ממש התעקש שלא אצטרף. אפשר לומר שבאצילותו הוא סירב לי. בסוף נסעתי לברזיל כי היה לי שם דוד והוריי רצו לדעת שאני בסדר".

     

    etti-ab@yediot.co.il

     


    פרסום ראשון: 04.09.19 , 23:48
    ידיעות אחרונות