פצעים ונשיקות
זה לא פשוט לדבר על הסדרה של האקסית שלך שבה את מככבת רגע לפני שהיא עולה לאוויר. אבל למרות הכאב, אורנה בנאי המשיכה הלאה וגם פחות דחוף לה לדעת אם בת חן סבג כבר בזוגיות חדשה. עכשיו, כש"מטומטמת" תכף חוזרת למסך, בנאי מדברת גם על הגעגועים לאחיה מאיר ועל ההלם שחטפה בחתונה החרדית של אביתר, שוקלת ברצינות לא להצביע בבחירות הקרובות ומספרת איך מאישה שמתחננת לאהבה הפכה לאישה שיודעת שהיא ראויה לאהבה
כולם היו בנאי/ הבנתי די מוקדם בחיי שאני חלק ממשפחה "אריסטוקרטית". מאז שהייתי ילדה ידעתי שאבא שלי זה השופט בנאי, ושהוא אח של יוסי וגברי, ושבכל פעם שיש הופעה של הגשש בבאר־שבע, אני בטוח אלך. זאת טעות לחשוב שגדלתי ב"עולם הבוהמה". בסופו של דבר הייתי בת להורים אקדמאים, אמא אשת חינוך, אבא שופט, אבל כן היה ברור שיש את המשפחה שלנו, את המפורסמים, ושאני מקנאה ונושאת עיניים לכיוון הזה.
שואלים אותי הרבה איך יכול להיות שממשפחה אחת יצאו כל כך הרבה אמנים? אני מניחה שזה שילוב בין גנטיקה, הסביבה שאתה גדל לתוכה והכישרון שיש בך. הכישרון של מאיר פרץ בגיל מאוד צעיר. בגיל 15 הוא היה יושב בחדר שלו וכותב שירים יפהפיים, עדינים, רגישים ועמוקים, על הגיטרה, ואני יודעת שאותו דבר קרה אחר כך גם עם אביתר.
היה המון הומור ומוזיקה במשפחה שלנו. גם אבא שלי וגם אמא שלי שרים נורא יפה. ידעתי שאם אני בוחרת בתחום הזה, אסור לי לבייש את הפירמה. יש ציפיות מהשם "בנאי". אבא שלי מאוד רצה שאלמד עבודה סוציאלית. הוא חשב שאני צריכה לעשות משהו עם הרגישות שלי לחלשים ולטפל באנשים שזקוקים שמישהו יקשיב להם. שני ההורים שלי היו ממש־ממש נגד שנלך לעולם הבמה. הם ממש שטפו לנו את הראש מגיל מאוד צעיר, שהעולם הזה קשה, שהוא אכזרי: שאם אתה לא סטאר, אתה סובל. שאם אתה בינוני, אתה סובל. אני זוכרת את המשפטים האלה, ולא בדיוק הבנתי מה זה אומר, כי לא ראיתי אופציה אחרת. מבחינתי, הבמה הייתה הייעוד שלי. לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר.
אחותי אפרת/ בסטנד־אפ אני אומרת: "יש לי אחות, אפרת, היא לא מפורסמת, אבל היא כן קיימת". אנחנו חברות מאוד טובות. היא העוגן בחיי. היא מצילה אותי תמיד, וכשצריך, גם אני מצילה אותה. יש לנו אותו הומור. נגיד, 'לימור' צמחה משיחות שלי עם אפרת בילדות, כשנהגנו לדבר אחת עם השנייה כמו פרחות. אני חושבת שיש לה הרבה עניינים לא פתורים עם הבחירה לא לנסות לממש את עצמה על הבמה. כאמור, לא הייתה ממש תמיכה בבית ברצון הזה. אני הגשמתי את החלום הזה גם בלי תמיכה. אפרת לא נלחמה. זה קצת דיכא אותה ועצר אותה מללכת על זה. אפרת הייתה יכולה להיות שחקנית מצוינת או זמרת מצוינת, והעולם קצת פיספס אותה.
אחי מאיר/ הערצתי את מאיר אבל גם פחדתי ממנו. במשך שנים לא היו בינינו יחסים קרובים. הוא גדול ממני בשש שנים. כשהייתי בת 12, הוא כבר התגייס ואז עזב את הבית ועבר לתל־אביב. הייתה לי יראת כבוד ממנו. מצד אחד הוא היה מאוד כריזמטי, ומצד אחר מאוד מסוכסך עם עצמו. הוא היה הבכור בתקופה שהורים לא ידעו להיות הורים, ועשו עליו את כל הטעויות האפשריות. גם אנחנו חווינו את זה, אבל מאיר סבל מזה הכי הרבה בהשוואה אלינו. בוא נגיד שמאיר לא קיבל את האוטו לנסוע מעומר לבאר־שבע, ואביתר כבר קיבל אוטו משלו.
מאיר היה האדם הראשון שאיתו דיברתי על משיכתי לנשים. כשהייתי בת 16, הוא משך אותי בלשוני. לא תיכננתי לעשות את זה. הוא ראה אותי יחד עם ילדה אחרת ושאל מה הסיפור בינינו. די מהר נפתחתי וסיפרתי, והוא קיבל את זה מאוד לא טוב. הוא הזדעזע וחשב שזאת סטייה ואמר לי, אסור לך להיות כזאת. אחרי זה הוא הלך לספר את זה להוריי, דבר שגרר שיחה קשה מאוד, שבמהלכה כל אחד בתורו מפחיד אותי מחיים אומללים מאוד. אם הייתה לי מחשבה להרים באותה תקופה את הראש, ההפך הגמור בדיוק קרה: קיבלתי פטיש בראש, שתקע אותי חזק מאוד פנימה בתוך הארון. עם השנים הצלחנו להתקרב חזרה. כשהוא גר אצלי בתל־אביב גילינו שאנחנו דומים. שנינו לוקחים ללב, נפגעים בקלות, סובלים מרגישות יתר. שנינו התהלכנו בעולם בלי עור על הגוף. היינו מנהלים שיחות נפש עמוקות של שני אנשים מיוסרים ודי שיכורים. כשהייתי בת 30 וכבר היו לי מערכות יחסים עם נשים, הוא לקח אותי לשיחה ובה התנצל שאמר לי את הדברים ההם. הוא הצטער שהבהיל אותי והתייחס לזה בפרימיטיביות. סלחתי לו.
השנה האחרונה בחייו הייתה מאוד קשה. מאוד טראומטי לראות את אח שלך גוסס. בסוף הוא היה בהוספיס בית ועשינו משמרות סביבו, לא עזבנו אותו. בלילה לפני שהוא מת, לי ולו היה לילה מאוד חזק, פשוט שכבתי לידו ודיברנו. אני לא מרגישה שאמרתי לו הכל - או שהיה בינינו סוג של קלוז'ר. למאיר לא היה אפשר להגיד הכל. גם אסור היה להגיד לו שהוא הולך למות.
אני חושבת עליו הרבה מאז. במשך שנה אחרי מותו לא הייתי מסוגלת לשמוע אותו שר. רק לאחרונה חזרתי לשירים שלו, וכשאני שומעת אותו שר הגוף שלי מתמלא געגוע עמוק אליו. היה לו את הקול הכי יפה בעולם. כשהוא נפטר אמרתי לאמיר, הילד החכם שלי: "היינו ארבעה אחים, עכשיו אנחנו שלושה", ואמיר אמר לי: "לא, אתם תמיד ארבעה. ומאיר תמיד יהיה אח שלך".
אחי אביתר/ את אביתר גיליתי באמת רק כשגדל. הוא מספר שהייתי מגרשת אותו מהחדר כשהיו לי חברות והוא היה מנדנד, אבל אני לא זוכרת את זה. אני זוכרת ילד מאוד רגיש - בעיניי הוא נראה עצוב - אבל עם השנים הבנתי שהוא פשוט עמוק ומהורהר. רק בגיל 20 גיליתי שהוא מוזיקאי, עד אז לא ידעתי שזה מעניין אותו בכלל. הוא היה מנגן קלאסי בפסנתר, אבל לא כתב שירים. אבי מעולם לא אמר: 'בואי תשמעי שיר', בניגוד למאיר, שהיה כותב כמעט כל יום שיר קורע לב. עד גיל 20 אבי עשה סרטים, ואפילו השתתפתי בשני סרטים שביים. היה בינינו הסכם שבכל הסרטים שהוא יעשה, אני אככב. ואז הוא פתאום בא עם "יש לי סיכוי". אני חושבת שאז הפכנו להיות חברים ממש טובים. יש לנו שיחות עמוקות. אנחנו לא רבים אף פעם. אני לא בן אדם שקל לריב איתו. אני פוחדת מעימותים.
לא קיבלתי את החזרה שלו בתשובה. כשזה קרה, אמרתי לו: מה אתה עושה? מה יש לך? חששתי מהנתק. חששתי שהוא יאבד את שיקול הדעת. בחתונה שלו הייתי בשוק. ראיתי את התהליכים לפני, את החיפוש, את הבלבול, אבל נדהמתי. החתונה שלו הייתה חרדית ממש, עם הקפדת יתר על כל הטקסים. זה הוציא אותי מדעתי והוא קלט את זה. אביתר נעלב ממני ובצדק. לא רבנו על זה, אבל הרגשתי צורך להתנצל.
היום אני מבינה שהתהליך הזה היה בלתי נמנע, ועובדה שדרך החיים הזאת עושה לו טוב. הוא אמר לי פעם משהו נורא יפה, שהיחסים שלו עם אלוהים זה כמו יחסים עם אישה. זאת אומרת, לא כל הזמן יציב, לא ודאי, לא בטוח. יש לפעמים קשיים שם במערכת היחסים.
אני חושבת שברגע שהבנתי שהקשר בינינו לא ייפגע – נרגעתי. יש מקרים קיצוניים שאחים שחוזרים בתשובה ושומרים נגיעה, לא מחבקים אפילו את אחותם. זה לא המקרה שלנו. הוא מתגורר היום בירושלים, ממשיך ליצור, והיחסים שלו עם אשתו הם מודל השראה שמשמח אותי. אנחנו נפגשים ומדברים הרבה בטלפון.
עכשיו, כשאני עוברת תקופה קשה, הוא מאוד נוכח ומחזק. הוא חכם והוא מכיר אותי ואוהב אותי ואני יודעת שהוא תמיד שם אם אני אצטרך. אני מאוד אוהבת ללכת להופעות שלו. הוא כבר לא כותב מהמקומות של הזעם והבדידות, אבל עדיין, כמו כולנו, הוא חי בתוך מצוקות וחרדות. בשירים האחרונים שלו, "לשונות של אש", "רחמים", "לילה כיום יאיר", יש באמת הרבה יותר אור. כן, אלוהים נוכח שם, אבל לא באופן עיוור ומנותק.
אמיר שלי/ ידעתי שאהיה שחקנית, לא חשבתי שאני מיועדת להיות אמא. רק כשנכנסתי להיריון בטעות, התחלתי לחשוב על זה ברצינות. אולי אני כן צריכה להיות אמא. סיפרתי לאהרל'ה ברנע שאני בהיריון ממנו. בדרכו העילגת הוא נתן את ברכתו. הוא לא האמין כל כך שזה אכן ממנו, אבל אמרתי לו: 'זה או אתה או יהודית אחת, שהיה לי איתה באותה תקופה סטוץ'. אחרי זה הוא התעשת ואמר, תעשי מה שאת רוצה, אבל אני לא חלק מזה. התלבטתי, התייעצתי עם המשפחה והחברים, וכולם אמרו לי: היקום מסמן לך שהילד הזה צריך לבוא לעולם דרכך. האמת, הופתעתי מהחיבור שלי לאימהות. ברגע שהחזקתי את אמיר בידיים, הבנתי בשנייה שהוא מה שמגדיר מחדש את המושג אהבה. הסתכלנו אחד על השני בעיניים, והוא נתן לי מבט שאומר, 'אל תדאגי אמא, אני יודע מה את עוברת, ואני מתכוון להתחשב'.
ברור שהוא שינה את חיי. כשיש ילד, זה מאלץ אותך לא להתעסק רק בעצמך. יש מישהו שהוא חשוב יותר ממך. למרות שכשאמיר היה בן שלוש הוא אמר לי, "אני אוהב אותך יותר משאת עצמי". הוא תמיד היה המבוגר האחראי בבית.
בקרוב הוא יהיה בן 16, והוא עדיין לא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. הוא מאוד מוכשר במוזיקה, הוא מתופף, מנגן בפסנתר וגיטרה. לא שר, אבל מאוד מוזיקלי. הוא מת על ספורט, כדורגלן כזה, ויום אחד הוא אמר לי שאנחנו צריכים לדבר ושהוא סטרייט. הזהרתי אותו שיהיו לו חיים קשים, אבל שאני אקבל אותו איך שהוא. בקיצור, יש לו חברה וגם עכשיו נהיה לו קטע פנאטי של ספורט, הולך למכון כושר וכל הגוף שלו קוביות. הוא גם בריא בראש, מאוד לא בנאי טיפוסי. הרבה פחות מיוסר ומלא הומור.
בת חן סבג/ הכרנו בפסטיבל קולנוע ישראלי בלונדון. בפעם הראשונה שראיתי אותה אמרתי לה שאהבתי מאוד את "מטומטמת", שבהתחלה חשבתי שזו קומדיה ולאט־לאט הבנתי שזאת חתיכת סדרה אפלה ומדכאת, ושכל הדמויות שם תלושות ואבודות ואומללות. בכלל לא חשבתי בכיוון שלה. גם בגלל שהייתה סטרייטית, וגם כי אין לי נטייה כל כך להתחיל עם בנות בכלל. באמת שרציתי להחמיא לה, אבל זה התגלגל מהר מאוד להתאהבות.
הייתה לנו התאהבות כמו שהתאהבות אמורה להיות. משהו שנסחפים לתוכו, משיכה מאוד חזקה, אהבה גדולה. זאת הייתה אהבה ראשונה שלה עם אישה, והיא למדה מהר מאוד שעם אישה את יכולה לחוות דברים בעוצמות, בלי פחד, בלי פאסון, בלי השטיקים ובלי המשחקים. פשוט להיות מי שאת. והיא הרשתה לעצמה, בת חן, להיות מי שהיא, והיא גילתה כמוני כמה היא אינסופית, ועד כמה היא מסוגלת להרגיש בעוצמות. אני חושבת שבקשרים לפניי היא לא ידעה עד כמה היא עצומה. אולי לא אמרו לה, אולי היא פחדה לראות.
מהר מאוד היא הרגישה איתי בבית. בשום מובן לא הרגשתי שקשר כזה, עם אישה, חדש לה. בתוך שנייה היא הבינה את הקודים והתנהגה לפיהם. נתתי לה הרגשה שהלב שלה בידיים שלי ואני אשמור עליו.
לצערי, נפרדנו. אני חושבת שיש יחסים שיש להם פג תוקף, שהפרידה בלתי נמנעת. כנראה זה היה מסוג היחסים האלה. לא שחשבתי ככה במהלך הקשר, כי האהבה בינינו הייתה ממש גדולה, חיבור חזק, והמון עדינות. מהצד נראינו בלתי מנוצחות, ועדיין, מה שנראה בחוץ זה כנראה לא בדיוק מה שקורה בפנים, ואפילו אנחנו בעצמנו הופתענו לגלות שיש פערים שקשה לגשר עליהם. הבנו שאנחנו נמצאות במקומות אחרים בחיים, שהצרכים שלנו שונים, ויש לנו הסתכלות שונה על העולם. הדברים האלה צפו, ועם כל האהבה הגדולה הבנו שהקשר הזה צריך להיגמר. זו הייתה החלטה של שתינו.
בשיא ההתאהבות הציעה לי בת חן תפקיד בעונה החדשה של "מטומטמת" (החל מ־22.9 ב־HOT3 וב־Next TV וכבר מ־15.9 ב־HOT VOD). בוודאי שהייתה לי התלבטות אם לערבב ביזנס ופלז'ר. ישבנו אצלי במרפסת, ובת חן אמרה: "מה דעתך שאכתוב לך תפקיד?" ואני אמרתי: "לא רעיון טוב, אני לא חושבת שכדאי לנו לערבב, ומה יהיה אם כשתצא הסדרה אנחנו לא נהיה ביחד?"
אני חושבת שזה אחד התפקידים הכי יפים שנכתבו לי. מלא כאב, כתוב מדויק, כל מה שנותר לי זה רק לנעוץ בו את השיניים ולקרוע לו את הצורה. בת חן כתבה אותו בדם ליבה, עם המון־המון רגישות, קלטה את הפצע שלי, אף שהדמות שאני עושה מאוד שונה ממני. היא חוקרת מח"ש בת 50, שמגדלת לבדה ילד חייל מרומן עבר. היא סטרייטית, קרייריסטית, מאוד בודדה, מטילת אימה. באתי לצילומים הכי מוכנה שבאתי אי פעם לצילומים. היא הייתה קשוחה, בת חן, לא עשתה לי הנחות.
הקושי הגדול בפרידה מבת חן קשור בעובדה שאנחנו חברות מאוד טובות. תחשוב שאתה לא נפרד רק מבן הזוג שלך, אלא מאחד החברים הכי קרובים אליך. אני שבורת לב. עם רוב האקסיות שלי נשארתי בקשר. עם בת חן הכל עוד טרי. אין בינינו קשר כיום, אני לא יודעת אם היא בזוגיות חדשה, האמת שפחות דחוף לי לדעת. שתינו המשכנו הלאה, אבל אני מקווה שביום מן הימים נוכל לחזור להיות חברות טובות.
"לימור"/ האלטר־אגו שלי. לימור היא בדיוק מה שהייתי רוצה להיות. מצביעה לביבי, בטוחה שצריך לתת לצה"ל לנצח ושאייל גולן הוא המלך. אני בדיוק הפוך ממנה. היא פחות רגישה, פחות לוקחת ללב, הרבה יותר בטוחה בעצמה, חושבת שהיא שווה, בלי טיפת רגשי נחיתות.
היא נולדה כמעט במקרה. בגיל 25, אחרי שיצאתי מניסן נתיב, לא התקבלתי לאף תיאטרון. חלום חיי היה לחזור לתיאטרון באר־שבע כשחקנית, אחרי שעבדתי שם כסדרנית, אבל גם שם לא רצו אותי. לא הצלחתי למצוא עבודה במקצוע, והיו לי אפילו הרהורי פרישה. נתקלתי בעמירם גרוס, שאמר לי: "שמעתי שאת מצחיקה, בואי לנסות לעשות סטנד־אפ". בפעם הראשונה עליתי על הבמה עם לימור. דמות שלא באמת קיימת, אבל הייתה נוכחת מאוד בילדותי, בהומור שלי עם אחותי ועם חברות שלי, בדיבור ובשיבושי הלשון שהצחיקו אותנו – 'אל תלכי איתי סחום סחום' או 'העם נקעה רגלו'. לא תיארתי לעצמי שזה יתפוס כל כך. שיחבקו את הדמות הזו, ויהפכו אותה למלכה הבלתי מעורערת של הטלוויזיה.
בזכותה התפרסמתי ובמשך שנים גם התפרנסתי היטב. היא פרצה עבורי כל גבול אפשרי – במות, טלוויזיה, קמפיינים – עד שהפכה למפלצת שקצת השתלטה עליי. פתאום הבנתי שלא רואים את אורנה, שאני נבלעת בתוכה, שהקהל חושב שאנחנו אותו אדם. כששיחקתי בהצגה דרמטית בהבימה, בשיא התהילה של לימור, חיכו לי אנשים מאחורי הקלעים ושאלו ברצינות "מה קרה לך? למה הרצינות הזאת? תחזרי להצחיק, ואיפה שוקי?" עד היום אנשים קוראים לי לימור.
אני לא מתגעגעת אליה. לפעמים אני מבליחה איתה לרגע. אבל אני חושבת שלימור סיימה את דרכה, ולחזור לעשות אותה זה קצת לחזור לאחור.
"ארץ נהדרת"/ גם זה קרה כמעט במקרה. ארז טל עזב לערוץ 10, וקשת החליטה להרים תוכנית בידור במקום "רק בישראל", לימי שישי. מולי שגב (העורך הראשי, א"ס) הקים את היסודות. קראו לי ראשונה ואז הצטרפו גם טל פרידמן, דבל'ה נבון, קיציס, עלמה ואלי ומריאנו. אמרו לי שנעשה מערכונים. בשום שלב לא חשבתי שזה יהפוך להיות הדבר הנהדר שזה הפך להיות.
מולי שגב הוא תופעה, איש חכם ומוכשר, והרוח שלו נשבה בתוכנית הזאת והפיחה אנרגיה אדירה בכולנו. במשך שנים הרגשתי שאני באן־בי־איי, בנבחרת הכי טובה שקומיקאי יכול לבקש לעצמו, ועם זאת, אחרי שבע עונות, בחרתי לעזוב. הרגשתי שאני בכלוב של זהב, קיבלתי פחות דמויות לעשות, כל הדמויות המגניבות של נשים הלכו לגברים, עלמה ואני היינו קצת על הספסל ואותי זה תיסכל. אז גם יצא הסרט "זוהי סדום", ולא כתבו לי שם תפקיד כמעט. נפגעתי, ואמרתי שאני הולכת. אני לא מצטערת שעזבתי. זאת עבודה נהדרת, גם מבחינה כלכלית, אבל ברגע שהרגשתי שלא בא לי לבוא לצילומים, זה היה מספיק בשבילי כדי להבין שאני לא צריכה להיות שם.
"גב האומה"/ את "ארץ נהדרת" עזבתי בזמן שידעתי שליאור שליין זומם עליי. זה שימח אותי. הרגשתי שאני מביאה משהו חדש. מתעסקת בסאטירה הארד־קור, בלי דמויות ובלי מערכונים. יש לנו סוללת כותבים ברמה מאוד גבוהה והקאסט נפלא. על עינב גלילי אני מטורפת. ושליין, שנותן את התחת שלו בשביל התוכנית, מוכשר כמו שד.
לאורך השנים אמרתי בתוכנית דברים מאוד בוטים, פוליטית וחברתית, אבל אף אחד מהם לא סיבך אותי כמו אותה התבטאות ב"צוק איתן". ב"גב האומה", עם כל השמאלנות שלי, הביקורת שלי עטופה תמיד בבדיחה. כשאמרתי ב"צוק איתן" שאני מתביישת בעם שלי, ההתבטאות יצאה מההקשר. אנשים לקחו את זה למקום של 'את מתביישת בצה"ל ובחיילים שמתים'. מובן שלא אמרתי את זה.
שילמתי מחיר על ההתבטאויות הפוליטיות שלי. במשך שנתיים או שלוש אחרי "צוק איתן" הרגשתי פגיעה בפרנסה. הגסות וההתלהמות של הטוקבקיסטים עליי היו קשות. לזה בדיוק התכוונתי כשאמרתי שאני מתביישת בעם שלי. התייחסתי לבריונות ולאלימות שרק הולכות ומחריפות. כל שבועיים יש לינץ' על מישהו תורן אחר. רותם סלע אמרה את המובן מאליו וחטפה.
אני לא מרגישה שהדברים האלה ריסנו את הצורך שלי להשמיע את דעותיי, אבל אני כן פחות נלהבת לשאת את לפיד השמאלנית. התעייפתי קצת. מרגישה שאנחנו במדרון תלול מאוד, מכל הבחינות, ובאמת בפעם הראשונה בחיי אני שוקלת לא להצביע. עכשיו הם יוציאו אותנו כל שלושה חודשים להצביע? ומה יקרה אם לא יצליחו להרכיב ממשלה גם הפעם, אז יהיו עוד בחירות? לא רוצה לשתף פעולה עם הפארסה הזאת.
אני מאוד אוהבת את המקום הזה, אבל זאת הפקרות מה שהולך פה. ההידרדרות המוסרית של נבחרי ציבור, אנשים שאני בזה להם או מפחדת מהם, לוקחת אותנו לאבדון. כל הלָאקֵק מסביב משפחת נתניהו, מביך אותי. נשגב מבינתי להבין אנשים שמאמינים לשקרים של ביבי נתניהו. בעיניי הם לוקים בעיוורון.
אהבה ראשונה/ הייתי מתאהבת סדרתית. מכיתה א', כל יום הייתי מתאהבת בבן אחר. הנשיקה הראשונה הייתה עם ירון מורנו בכיתה ח', וההתאהבות הראשונה בבת הייתה בגיל 16. היא הייתה בכיתה מקבילה, ואנחנו חברות עד היום. אלה היו אז פרפורים חזקים בבטן. אני זוכרת את עצמי כותבת את השם שלה עם לבבות על השולחן ורק מחכה לראות אותה כבר. היא כיום סטרייטית. נשואה לגבר, אמא לילדים. מבחינתה, זאת הייתה אפיזודה, מבחינתי לא.
את היציאה הרשמית מהארון עשיתי בגיל 40 פלוס. לקח לי המון זמן להביא את עצמי למקום הזה. במשך שנים ההורים שלי אמרו: "אנחנו מקבלים אותך, אבל אל תדברי על זה בפומבי". כיבדתי את זה, כי הובהר לי שהם לא יוכלו לעמוד בחשיפה. היום בדיעבד אני חושבת שזו הייתה בקשה מאוד לא הוגנת מצידם. הייתי צריכה לצאת מהארון הרבה לפני. איבדתי שנים יפות, ונצבר עליי כעס בקהילה, ובצדק. סבלתי נורא כשהייתי מתראיינת. היום אני מבינה כמה הסודות והשקרים האלה מסוכנים ורעילים. לצערי, הרעל הזה פגע בהרבה חלקים וחלקות בתוכי. פצע אותי, עשה אותי חולה. אסור לאף אחד להרגיש אשמה או בושה בגלל נטייתו המינית. הצלחתי לסלוח להורים שלי על זה. הבנתי שזה נבע מבורות ולא מרוע. אבל באמת חבל לי על השנים שעברו.
MeToo/ בתקופת הצבא שלי, בבית הספר למ"כים בירוחם, היו לי כמה חוויות מיניות טראומטיות עם גברים. אקטים שנעשו בכפייה. במובן הזה, אני מרגישה שכמעט כל אישה חוותה אונס. לא במובן של מישהו שתקף אותה, אלא מתוך סיטואציה שבה אישה מבקשת לעצור, והגבר שאיתה פשוט לא רואה אותה. ואת, ממקום מרצה, שוכבת עם גבר, אף שאת לא רוצה.
הסיפור בקפריסין, באיה נאפה, מעך לי את הלב. לא ישנתי בגללו לילות שלמים. יש לנשים כנראה איזו שריטה שמאפשרת מצב כזה, להיות עם גבר, או במקרה שלה עם הרבה גברים, מבלי שיראו אותן. יכול להיות שהיא באמת לא נאנסה, אבל כמו שכתב מישהו: 'איזה יופי, איזו הקלה, הם לא אנסים, הם רק בהמות'. בעיניי הם לא רק בהמות, הם חלאות אדם עם נשמה מעוותת. הייתי עם גברים כאלה – היו לי כמה ניסיונות עם גברים בדיוק מהסוג הזה. גם אני הייתי בסיטואציות שאני לא נהנית ועושה את זה רק בשבילו. אם אתה בן אדם ולא חיה, אתה אמור להסתכל ולראות את האישה הזאת באמת.
לבד על הבמה/ אני עובדת בימים אלה על ערב יחיד. לא סטנד־אפ. סיגל אביטן כותבת אותו על בסיס השיחות שאנחנו מנהלות כבר תקופה. זה סוג של מופע ביוגרפי, שזור בהומור מן הסתם. אני מתכוונת לדבר שם על הרבה דברים שלא חשפתי עד היום. פרטים שדיברתי עליהם בכלליות, כמו הקשר שהיה לי עם אבא של אמיר, לא במובן רכילותי, אלא כמה הייתי שם חסרת ביטחון וחוויתי שם חוויית דחייה, ובכל זאת נשארתי. כמו קבצנית. אני רוצה להאיר את ההתפתחות שעברה עליי מאז. מלהיות אישה שמתחננת לאהבה, לאישה שחושבת שהיא ראויה לאהבה. מאישה ששנים חושבת שהיא מכוערת וטיפשה, והיום נראית בת זונה, שלא לומר כליל השלמות, ורק מחכה שיפנו אליה לדגמן הלבשה תחתונה.
יש כבר שם למופע, "אני לא הילדה שבחרתם". לפעמים הייתה לי תחושה שלא זו הילדה שההורים שלי ציפו לקבל. כשאמיר נולד לחשתי לו באוזן: "אתה בדיוק הילד שרציתי, ואם הייתי צריכה לבחור בך הייתי בוחרת". שיהיה ברור, כבר שנים שאני לא חיה בתחושה הזאת של ילדה שלא מרוצים ממנה. ההורים שלי מתים עליי, גאים בי, ואף מכים על חטא על מה שקרה עם אהבתי לנשים, ואני אוהבת אותם מאוד
לפנייה לכתב/ת 
