שלישי 17 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ימיני
    המוסף לשבת • 05.09.2019
    שונאים, סיפור הכתבה
    בן-דרור ימיני

    הרב אברהם יהושע השל היה מהדמויות הבולטות בהתגייסות היהודית למאבק השחורים למען שוויון זכויות. בתמונה המפורסמת ביותר מצעדת סֵלמַה השלישית, רואים את השל בשורה הראשונה של הצועדים, יחד עם מרטין לות'ר קינג. ואז, כעבור כ־50 שנה, נוצר הסרט "סלמה" על אותו אירוע. השל נמחק. אין לו זכר, לא בשורה הראשונה, לא במצעד ולא בכלל. בתו של השל, פרופ' סוזנה השל, נפגעה עמוקות מהמחיקה. "זו אמנות. זה סרט. אני לא היסטוריונית", אמרה הבמאית. מכיוון שהסרט היה סיפור הצלחה - אפשר להניח שסטודנטים וצעירים יודעים יותר על אותו אירוע מהסרט והרבה פחות ממה שקרה באמת. כך נמחקים היהודים מהמאבק למען השחורים. כך משרת הסרט את האג'נדה הפוליטית שהופכת את היהודים לאויבי השחורים. 

     

    הסרט "סלמה" הוא מקרה קל. אנחנו נמצאים בעידן שבו היצירה האמנותית משכתבת את ההיסטוריה. במחזה "קסטנר" עלתה הגרסה כי חנה סנש הסגירה את חבריה הצנחנים לנאצים. מדובר בשקר. בני משפחתה של סנש זעמו. אבל המחזאי הסביר שיש לו חופש יצירה. חופש הביטוי, קבע אז נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק, כולל את החופש לשקר. בעולם הרחב יודעים על הקרב שהתנהל ב־2002 בג'נין מסרט התעמולה "ג'נין, ג'נין" של מוחמד בכרי. כל פסקי הדין שעסקו בנושא קבעו שמדובר בשקר, אבל לא התערבו. זו אמנות. זה סרט. הוא לא היסטוריון. וכבר עשור וחצי שהעלילה נגד חיילי צה"ל מופצת ברחבי העולם. האמת הובסה. השקר מנצח.  

     

    התירוץ של "חופש הביטוי והיצירה" הפך לסיסמת הקרב המנצחת. בתיאטרון חיפה מפרגנים למחבל שהורשע ברצח? זה "חופש הביטוי והיצירה". מפיקים סרט אוהד על עורכת דין שהתמחתה לא רק בהגנה על מחבלים אלא גם בהצדקה שלהם? "חופש הביטוי והיצירה". זה בסדר. אנחנו זקוקים לאמנות ביקורתית, שוצפת, קוצפת ובועטת. הבעיה היא שהיצירה של היום היא התחליף של "פרבדה" של פעם. מנגנון מתקדם להפצת תעמולת שקרים. אין חופש יצירה. זה השקר הגדול ביותר. משום שכאשר 90 אחוז מהיצירות הן אנטי־יהודיות, אנטי־ציוניות או אנטי־ישראליות, אז מלאכתו של חמאס נעשית על ידי לא בדיוק צדיקים.

     

    "אמיץ, מתקדם ונועז"

     

    היצירה האמנותית לא משכתבת רק את ההיסטוריה. היא עושה את זה גם להווה. עכשיו מצטרפות לרשימה שתי יצירות חדשות. "הנערים", שמצליחה "לאזן" בין ישראלים לפלסטינים בעניין רצח נערים, ובעיקר "שנאת מוות", שמציגה את היהודים בישראל, בעיקר המזרחים, כשונאי ערבים. נכון שיש יהודים ששונאים ערבים. שנאת מוות. בוודאי שיש. גם בשוודיה ובגרמניה ובפינלנד יש שונאי ערבים. שנאת מוות. העניין הוא שיש הרבה יותר שנאה איסלאמית כלפי יהודים וישראלים מאשר להפך. זו שנאה שמוחדרת באינפוזיה לתינוקות, לילדים ולנערים. אבל אין סיכוי שנראה על זה סרט במימון קרנות הקולנוע או אחד מערוצי הכבלים. משום שאם מישהו יפיק סרט על שנאת ערבים ליהודים יהפכו אותו לפשיסט, לחוליגן, לגזען, לנאצי. ואם מישהו יטען - וזה מה שאני טוען - שמותר ליוצרים אנטי־ציונים וגזענים (זה אותו דבר) ליצור עוד ועוד הצגות וסרטים שמעודדים שנאת יהודים וישראלים - אבל שיעשו את זה על חשבונם, ולא על חשבוני - גם אותו, כלומר אותי, יהפכו לחשוך ולגזען. משום שלדידם, החופש להציג תעמולה הוא חד־כיווני. נגד ישראל. נגד הציונות. נגד יהודים. נגד האמת. יש סיכוי קלוש, אם בכלל, שמישהו יפיק ויפיץ סרט דוקומנטרי במימון ציבורי, או בשיתוף HBO, שמציג את התעמולה האנטישמית של חמאס, או את הפוסק הסוני החשוב ביותר, יוסוף קרדאווי, שקורא למוסלמים להשלים את מלאכתו של היטלר. זה לא יפה ולא נאה. ובעיקר, זה לא מתאים למשטרת המחשבות של "כוחות הקדמה".

     

    הדבר המגוחך ביותר הוא שכל מי שמפיק עוד יצירת שנאה גזענית, וכל מי שמוצא הצדקות לטרור, מוגדר בדרך כלל כ"יוצר נועז". אמיץ שכמותו. נכון ש־95 אחוז מחברי מסדר הברנז'ה והבוהמה חושבים בדיוק כמוהו. נכון שהם גם הלקטורים, גם המבקרים וגם המבוקרים. נכון שיש סיכוי קלוש, אם בכלל, שהם יעניקו תקציב ליצירה שתחרוג משורת המקהלה. אבל הם "נועזים". וכך, לא רק שהם עושים את מה שצפוי. לא רק שהם חלק מהעדר. הם גם סיפחו לעצמם את ההגדרה של "אמיץ, מתקדם ונועז".  

     

    זה לא שאין גזענות. זה לא שאין שנאה. בוודאי שיש. בראיון ל"קלמן וסגל" אמר יוצר "שנאת מוות", רון כחלילי, שלפי מחקר של פרופ' סמי סמוחה, "2017 ו־2018 היו שנות השיא של שנאת ערבים". במחקר של סמוחה אין מילה אחת על שנאה. הייתה הרעה שולית לחלוטין במדדים מסוימים, ולפי סמוחה עצמו, "רוב הערבים חושבים שישראל היא מדינה שטוב לחיות בה, ורוב היהודים מוכנים לקיום השוויון כל עוד אינו פוגע בצביונה היהודי של המדינה". אבל איזה כיף שאפשר לשדר פעם נוספת קטע מ"מצעד הדגלים", שבו צעירים יהודים צווחים "מוות לערבים". הקטע הזה שודר בערך אלף ואחת פעמים. הגזענים זכו לאין־ספור גינויים. גם בטור הזה. המניפולציה נוצרת כאשר הופכים אותם לחלון הראווה. הם ישראל וישראל זה הם. "המוות לערבים", אומרת הסדרה, נמצא "בלב ליבו של המיינסטרים הישראלי". שקר. שוודיה היא לא הניאו־נאצים שצועדים שם ברחובות. וישראל היא לא החוליגנים שצעדו במזרח ירושלים. המניפולציה מתחברת לטענה שיהודי המזרח חיו בהרמוניה עם הערבים, עד שהגיעו הציונים. נכון שתחת שלטון מוסלמי היו פוגרומים נגד יהודים לפני שמישהו ידע מהי ציונות. אבל לעזאזל העובדות. הרי אנחנו כאן, במימון ערוץ ציבורי, כדי ליצור תעמולת שקרים אנטי־ישראלית. נועזים שכמונו.

     

    "המלחמה בשקר אינה בהגבלת החירות של דובר השקר", אמר ברק בהחלטה בעניין סנש, "אלא בהגברת החירות של דובר האמת". אבל יש בעיה. כאשר הבמות נשלטות, כמעט לחלוטין, על ידי דוברי השקר, לא נשאר הרבה מקום לדוברי האמת.

     

    אוֹדָה לעודה

     

    כמעט באותו עניין. הח"כ איימן עודה צייץ השבוע: "לפני שלוש שנים נאבקנו על מיליארדים בשביל הרשויות המקומיות הערביות וכבר רואים תוצאות. בקדנציה הקרובה נמשיך להיאבק למען לצמצם פערים חברתיים־כלכליים ונביא יותר". לציוץ צורף קטע וידיאו שמצביע על תנופת הפיתוח ושיפור התשתיות ברשויות הערביות. נפלא. קצת לפני כן זה היה ציוץ של עודה על זוג יהודים, דתיים, שתרם את ליבו של בנם, מתן ז"ל, לטובת ילד ערבי, אדם, שחייו ניצלו בזכות התרומה. וזה עוד כלום לעומת ציוץ משבוע שעבר: "הלב מתפוצץ מגאווה - אחוזי הסטודנטים הערבים עקף את הממוצע הכלל ארצי!" הוא לא דייק, אבל זה הכיוון. בשני העשורים האחרונים יש צמצום פערים מרתק. כך למשל, אחוז הסטודנטים הערבים לתואר ראשון עלה בתוך שבע שנים, משנת 2010 עד 2017, מעשרה ל־16. זינוק מרשים. לא רק הלב של עודה צריך להתפוצץ מגאווה. נדמה שכל ישראלי שרוצה כאן חברה צודקת ומתוקנת - מתמלא גאווה.

     

    תודה לעודה. בוז למטפחי השנאה. 

     

    bdyemini@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 05.09.19 , 15:20