"אני רק רופא שיניים שנלחם למען היהודים בגרמניה, אז איך הפכו אותי לסוכן מוסד?"

אם רופא השיניים איליו אדלר היה חי באמריקה, היינו כותבים עליו שהוא חי את החלום האמריקאי. הוא נשוי באושר ליעל, רופאה, אושיית טלוויזיה וכותבת רבי־מכר המנגישים ענייני רפואה מסובכים לקהל הרחב. יש להם שני בנים, בני 12 ו־15. הם גרים באחת השכונות האמידות והירוקות בברלין, ולא רחוק מביתם יש לאדלר קליניקת רפואת שיניים מוצלחת. אי־אפשר להכניס פסיק ליומני המטופלים אצל המזכירות שלו, מקסימום להיכנס לרשימות ההמתנה. בסוף מאי העניקה לו הברית לסובלנות ודמוקרטיה, גוף שמונה על ידי משרד הפנים הגרמני, תואר שגריר, המוענק לאזרחים שעליהם החליטה הברית כי הקדישו מזמנם כדי לבנות חברה סובלנית וחופשייה.

רק שד"ר אדלר (48) אינו חי באמריקה, והחלום הגרמני לא הספיק לו. אדלר היהודי־גרמני התחבר לעמותות, הקים בעצמו כמה ויצא לקמפיינים פרו־ישראליים ופרו־יהודיים. הוא התחכך בפוליטיקה ובפוליטיקאים והקים קבוצות לובי שעסקו בהסרת החלטות אנטי־ישראליות והבאה להצבעה של הצעות פרו־יהודיות. הוא אירח והתארח, טס ובחש, התפלפל והמתיק. לקראת מאי האחרון, ככל שהתקרב מועד ההצבעה בבונדסטאג על ההצעה לקשור בין ה־BDS לאנטישמיות ולמנוע מימון מכל מי שקשור לתנועת החרם על ישראל, כך התרחבה פעילותו. ובתוך כך, התמקדו עליו העיניים של מי שהיה יכול להיפגע כלכלית מההצעה, וגם אלו של תומכי ה־BDS.

פחות מחודשיים אחרי שההצעה עברה ברוב מוחלט, ד"ר אדלר כיכב בכתבה בת שלושה עמודים ב"דר שפיגל", המגזין הנפוץ והמשפיע ביותר בגרמניה. לא פחות משישה כתבים גייס העיתון לכתבת התחקיר. עוד בטרם קיבלה הכתבה לייק אחד באתר המגזין, כבר התערבבו בתגובות כל החומרים שמייצרים בקבוק תבערה: ישראל וגרמניה, נאצים ויהודים, תנועות חרם ודמוקרטיה, הכיבוש וחופש הדיבור, כסף וטוהר הנפש. על אדלר כתבו שהוא סוכן מוסד במצב צבירה של רופא שיניים. על אנשי "דר שפיגל" כתבו שהם אנטישמים שמשתמשים בחומרים מהארכיונים של התעמולה הנאצית.

היה זה ערב שבת כשהכתבה פורסמה לראשונה. אדלר סגר את הקליניקה מוקדם יותר, כמו בכל יום שישי. הוא נסע לביתו לטפל באמו החולה ולהתכונן לארוחת שבת משפחתית. מפעם לפעם זיפזפ באתרים שונים וברשתות החברתיות. קצת לפני ארוחת הערב סימס לו חבר לינק לכתבה. אדלר פתח אותה וגילה איך שישה כתבים ושלושה עמודים הפכו אותו מחלום רטוב של אמא יהודייה לחלום בלהות.

צעדת "יום אל קודס" בברלין. "זה נהיה מסוכן"

"כשנתקלתי בפעם הראשונה בכתבה, הייתי חייב לשבת", הוא נזכר. "היה לי מיקס של שוק ועצב גדול, כי הכל היה הפוך מהכוונות והרגשות שלי. אני עובד קשה כדי שתהיה פה חברה שלווה עבור גרמניה, ופתאום אני קורא על איזה רופא שיניים עם שם כמו שלי שהוא מניפולטור, נותן שוחד ואכזר במיוחד".

כשהגרמנים שותקים

כדי להבין מדוע החליט אדלר לצאת מאזור הנוחות שלו ולהסתכן בטבילה בשלולית הדלוחה של הפוליטיקה הגרמנית, צריך לחזור חמש שנים אחורה. ב־2014 התקיימה בברלין צעדת "יום אל־קודס", אירוע שנתי שיזם אייתוללה ח'ומייני ב־1979, ובמסגרתו מפגינים מוסלמים בכל העולם בעד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים וזכות השיבה, ונגד ישראל. בסמוך ל"קה־דה־ווה", חנות הכלבו הגדולה במערב העיר, החלו המפגינים לצעוק "יהודים לתאי הגזים", "יהודים חרא", ו"יהודים חזירים, צאו להגן על עצמכם".

אדלר נדהם מהקריאות, ובעיקר מאפס התגובה המשטרתית. "אזרחים בחברה דמוקרטית לא מודעים לכמה שהיא שבירה, בעיקר בעיתות שינוי ומצוקה", הוא אומר בראיון במשרדו. "השוטרים הגרמנים, גם בגלל העבר שלהם, לא חשבו שהם צריכים להפסיק הפגנה של מי שהם רואים כאנדרדוג. ופה זה נהיה מסוכן, כי הם והחברה הגרמנית לא מבינים שהמאבק הוא בין מי שרואה בדמוקרטיה ובחברה חופשית חוזק, לבין מי שרואה אותה כפגיעה, כזו שאפשר להכניס אליה שוב מוטיבים אנטישמיים תחת צידוקים שונים. ליהודי גרמניה יש רגישות מיוחדת ללחצים כאלו, כי בדרך כלל אנחנו בשכבה הראשונה של הקורבנות. יש לנו אחריות להתריע".

כמה שנים לפני ההפגנה המדוברת היה אדלר חבר בפורום השלום המזרח־תיכוני, ארגון פרו־ישראלי של אזרחים גרמנים שעסק בעיקר בלובי עבור אינטרסים במזרח התיכון. ב־2014 הקים את "יוזמת ערכים", ארגון שהכריז על עצמו כקול יהודי שמטפח את הערכים הליברליים־דמוקרטיים בגרמניה מהפרספקטיבה היהודית. "התחלנו שמונה חברים, שלחנו מכתבים לחברי הפרלמנט והם לא ענו כמעט חצי שנה", הוא נזכר. "הדרישה האילמת הזו שתפעל פה תנועת חרם על ישראל ויזעקו באמצע ברלין שרוצים לשלוח אותנו שוב לגז — המוסלמים צועקים, אבל השתיקה הגרמנית קולנית יותר בעיניי".

הם לחצו למינוי פקיד בממשלה המקומית שיעסוק במלחמה באנטישמיות, מנעו העברת החלטות נגד ישראל בבונדסטאג וניסו למנוע את צעדת אל־קודס. הארגון, שאדלר עומד בראשו, מתנהל במרץ ומתחת לראדר: הוא מארגן פאנלים, מנהל שיחות רקע עם חברי הפרלמנט, מעביר ניירות עמדה והמלצות לפוליטיקאים, מארח סעודות ומפוצץ את המדיה החברתית. "שום דבר יוצא דופן, הרבה פחות ממה שלוביסטים של פולקסווגן או ערב־הסעודית עושים", אומר אלן פוזנר, עיתונאי "די וולט" שכיסה את הפרשה.

במארס דחה הבונדסטאג הצעת החלטה שביקשה לשנות את דפוסי ההצבעה הקבועים של גרמניה באו"ם כך שתגן יותר על ישראל. חודשיים לאחר מכן הייתה אמורה להיערך ההצבעה שמגדירה את ה־BDS כאנטישמי. אדלר לא היה יכול להרשות לעצמו להפסיד: הוא הוריד שעות בקליניקה ועשה שעות נוספות כלוביסט. עוד ארוחה, עוד תרומה, עוד נייר עמדה, עוד שיחת רקע. ההחלטה עברה ברוב מוחלט. כרגע היא לא חוק מחייב, אבל הכוונה להביא אותה בהמשך לחקיקה שתישא סנקציות כלכליות.

אתה יכול לזקוף את זה לזכותך?

"אי־אפשר לדעת כמה השפעה הייתה לארגון שלי. לכל ארגון יהודי־גרמני יש דעה על ה־BDS. זה בהחלט היה אחד מהנושאים היותר חשובים באג'נדה שלנו.

"הלילה של ההחלטה היה סתם נורמלי", הוא ממשיך ביבושת. "קיבלתי את ההודעה על ההחלטה וזהו, לא חגגתי ולא כלום. זה היה משהו שעבדנו עליו והצלחנו, אבל זה רק משהו אחד. יש עוד הרבה דברים חשובים לטפל בהם". נתניהו בירך, גלעד ארדן צהל. הבעיה היא שיש מספיק אנשים בגרמניה שמקבלים כאב בטן בכל פעם שנתניהו מברך וארדן צוהל. הם סימנו את אדלר, עכשיו נשאר רק להתחיל לירות חיצים.

גם מי שכבר לא מופתע מ"דר שפיגל" — מגזין עם קו מערכתי אנטי־ישראלי נוקשה — הופתע. המגזין האשים את אדלר ואת העמותות היהודיות בניהול קמפיין בשיטות מפוקפקות לשינוי מדיניות החוץ של גרמניה, כך שתתאים לממשלת נתניהו. "דר שפיגל" רמז לכך שהעמותות הן חלק מהמערך שבנה המשרד לעניינים אסטרטגיים, בראשותו של ארדן, ושקיים אף סיכוי שהן שלוחות של המוסד.

גם אם הטענות עשויות להישמע הגיוניות, התחקיר לא הביא שום ביסוס להן. בכתבה כולה לא קיימת הוכחה אחת להאשמות, כמעט כל הטענות מופיעות בצמוד ל"לכאורה" או "כנראה". בקשר לעובדות שכן הוכחו, "דר שפיגל" הבהיר מפורשות שהמעשים מקובלים בחוק ובעולם הלוביסטי.

איך הפכת לסוכן מוסד?

הוא צוחק. "בשבילי לעשות את מה שאני עושה זה כמו לנשום, זה נחוץ לי ואני דוחף את עצמי כדי להיות בעמדות הללו. אני תמיד זוכר שהאדמה רועדת תחתיי, שאנחנו במרחק שני אירועים מזה שהניחותא תהפוך לבלגן כאוטי.

"בשנה שעברה טסתי ארבע פעמים עם חברי פרלמנט גרמנים לישראל. הפוליטיקאים מתחילים את הטיול באי־הבנה למה הסכסוך לא נגמר כבר, ומסיימים כשרובם מבינים שזה לא ייגמר בתקופת חייהם כנראה. זה קורה כי אנחנו מפגישים אותם עם שני הצדדים, ככה שהטענה שאני סוכן מוסד היא מטופשת ומרושעת. והבאנו לפה את משה יעלון ויאיר לפיד וציפי ליבני, אז להגיד שאני עובד אצל נתניהו או הממשלה שלו זה גם לא קרוב למציאות".

אבל למה ש"דר שפיגל" יפרסמו כתבה לא מבוססת, שהביאה עליהם ביקורת ציבורית ותקשורתית? "יש בגרמניה מצב מוזר", אומר מיכאל וולפסון, היסטוריון יהודי־גרמני. "הקנצלרית ובכירי המדינאים אומרים שלאנטישמיות אין מקום בחברה הגרמנית. זה מתקבל כדברו, ככה שחוץ מהשוליים, גרמניה בעצם אומרת שאין אנטישמיות, ולכן אף אחד לא יכול להצביע על 'דר שפיגל' ולהאשים אותו בכך".

אז אתה יכול לכתוב כמעט הכל, בלי להסתכן שתוקע כאנטישמי?

"נכון. זה ללכת כמו ברווז, לדבר כמו ברווז, ואם שואלים אותך מי אתה, להגיד שאתה ג'ירף".

במקום לשחק גולף

המשרד של אדלר נמצא בקומה השלישית של בניין שרובו מאוכלס בקליניקות. על המשקוף הימני בדלת הכניסה למשרדו ממוסמרת מזוזה, מעוטרת במברשת שיניים זערורית וזכוכית מגדלת קטנה. מלבד תמונות בניו, אין פה סממן אישי או משפחתי.

אתה חושב ש"דר שפיגל" התייחס אליך כמו אל יהודי, או כמו אל גרמני?

בדרך כלל אדלר עונה אינטואטיבית, הפעם הוא לקח את הזמן, הרבה זמן, מגייס כל שמץ דיפלומטיות. "עשיתי את מה שעשיתי, וככה יתר מאתיים האנשים בעמותה, כי חשבנו שזה מה שנכון לגרמניה. אני יכול לעשות מה שטוב לגרמניה רק מהמקום שבו אני נמצא, שזה העולם היהודי".

לא ענית לי על השאלה.

"אולי כי אין לי תשובה. או שאני מעדיף לא להגיד אותה בקול".

אתה יותר גרמני או יהודי?

"אני אזרח גרמני והתרבות שלי גרמנית. אני מאוד מסודר ומגיע תמיד בזמן. אבל הנשמה שלי יהודית. אני גרמני־יהודי. הלכתי לבית ספר קתולי. בכיתה ג' התחלתי לקחת את החברים מהכיתה ולהראות להם מה זה בית כנסת. אבל רק אחרי כמה שנים, אחרי שתמיד הרגשתי מחוץ למיינסטרים, חשתי הלימה בין ההרגשה שלי כיהודי להרגשה שלי כגרמני; שאני לא אחראי על מה שקרה, אבל כן אחראי על מה שקורה: אני חייב להגן על עצמי ועל הזכויות שלי, ואני חייב להיות זמין בשקיפות מלאה, כדי שה'יהודי' לא יהיה איזה מושג ערטילאי, אלא מישהו שהגרמני יכול לראות, לגעת, לדבר אליו. אנחנו אזרחים גרמנים גאים, מסורים, נאמנים. אנחנו לא מוכנים להיות הקורבנות הראשונים של שינוי בחברה".

לאורך השיחה, שארכה יותר משעתיים, אדלר לא הפסיק להציץ בשני המסכים שהיו תלויים מולו. מפעם לפעם הוא העלה לינק לפייסבוק או צייץ בטוויטר. שאלתי אותו למה הוא לא פשוט נהנה מהחיים שהוא בנה לעצמו.

"אתה זוכר מה שסיפרתי לך בהתחלה?" הוא שואל. הראיון שלנו נפתח בסקירה במהירות האור של קורות חייו. אדלר סיפר לי על אבא שלו, רופא גם הוא, ניצול מחנה עבודה מרומניה. הוא סיפר לי על הילדות בדיסלדורף, על הגילויים הראשונים של יהדותו, על לימודי הרפואה, על הפגישה עם יעל באוניברסיטה, המעבר לברלין. הוא כבר היה מוכן לקפוץ לנושא שלשמו התכנסנו, ואז לקח רוורס.

"הזיכרון הכי חזק שלי. לא היחידי, אבל המוחשי ביותר", הוא אומר, מוריד את משקפיו ומנגב את עיניו, "היה הידיים של אבא שלי. הידיים של אבא שלי, כשהוא לא היה מטפל בחולים, תמיד היו רועדות". אדלר מרים את ידיו מהשולחן מעל לגובה עיניו ומרעיד אותן בקצב גבוה. "תמיד חשבתי שזה משהו מהמחנה, אולי זיכרונות, אבל עכשיו אני מבין את זה ברמה הסימבולית. אבא שלי רעד כדי להראות לנו שהכל שברירי, שאנחנו צריכים להודות על מה שיש היום ולא לשכוח לעמוד על המשמר כדי שיהיה גם מחר.

"שאלת אותי למה אני עושה את זה במקום לעשות לביתי, במקום לשחק גולף? כי לפני חמש שנים, אחרי ההפגנה באמצע ברלין, שצעקו שם, 'יהודים לתאי הגזים' — הרגשתי את האצבעות רועדות. וככה אני מרגיש גם עכשיו. אם לא נעמוד על המשמר, הכל יכול להתהפך".