כאן "לוחם 88", דמשק. רות, סוף

השם: כהן, אלי כהן. המקצוע: המרגל המפורסם ביותר של ישראל. גם 54 שנה אחרי שנלכד, הסיפור על הסוכן שהצליח להסתנן לצמרת השלטון הסורי ממשיך לרתק את העולם, כולל סדרה חדשה בנטפליקס. אבל רק מעטים יודעים כי עמוק במרתפי המוסד שמורים תיקי ההפעלה הסודיים שלו, ועוד יותר מעטים קראו בהם. עכשיו, "7 ימים" חושף את הצילומים הנדירים ואת דוחות המוסד על לוחם הצללים האגדי

1. תרגיל למרגל מתחיל

 

אף אחד לא חשד באיש הצעיר, שהציג את עצמו כתייר יהודי ממצרים, אשר אוחז גם בדרכון אירופי. אבל הוא היה מרגל, שמפעיליו הטילו עליו מספר משימות: תחת שם הקוד "מנשה", הוא היה אמור לברר בסוכנות היהודית את סידורי העלייה לארץ והיקף הסיוע שזכאי לקבל כעולה; להקים מגע עם חברות וגופים כלכליים ממשלתיים, לאסוף מידע על דרכי העברת כספים ארצה לצורכי השקעה, ליצור קשרים עם חוגים אקדמיים ולהשיג מודיעין על אתרים בירושלים. לצורך זה, התגורר "מנשה" תחת כיסוי עמוק במלון בירושלים. במשימה אחרת, הוא הונחה להניח "מטען חבלה במפרץ חיפה, במטרה לשתק את המפעל". המפעילים של "מנשה" היו שבעי רצון. "(הוא) ענייני, בעל יוזמה ותפיסה טובה, כושר תפיסה, התמצאות וביצוע טובים מאוד, זיכרון טוב לפרטים, בעל חשיבה הגיונית בשיקולים ובהערכות מצב", כתבו עליו בחוות הדעת.

 

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה  

 

השנה הייתה 1960, ו"מנשה" באמת היה מרגל - אבל מרגל ישראלי. הפעולות בירושלים ובחיפה היו חלק מההכשרה המפרכת שלו, לקראת יציאה לאחת ממשימות המודיעין הסבוכות והמפורסמות בתולדות המדינה. ועוד דבר קטן אחד: השם "מנשה" היה הקוד של בחור צעיר, שסומן כ"לוחם 88" ביחידה הסודית ביותר של אמ"ן.

 

השם האמיתי היה כהן. אלי כהן.

 

***

 

פרשת אלי כהן, כנראה המרגל המפורסם ביותר בהיסטוריה של ישראל, הייתה המקור לאינספור ספרים וסרטים, ובשבוע שעבר עלתה בנטפליקס סדרת טלוויזיה של הבמאי הישראלי גידי רף על קורותיו, כשאת תפקיד המרגל כהן משחק כהן אחר: סשה ברון כהן ("בוראט"). אלא שלמרות העניין העצום שהפרשה המרתקת הזו עדיין מעוררת, ולמרות שנדמה כי הכל סופר ותואר, זה לא המצב. עמוק בארכיון של קיסריה, אגף המבצעים המיוחדים של המוסד, שמורים תיקי ההפעלה של כהן. רק מעטים נחשפו למכלול החומרים העצום שנאסף סביב הפרשה. עד היום.

 

סשה ברון כהן, כאלי כהן
סשה ברון כהן, כאלי כהן

 

לפני כשנה השלימו במוסד את כתיבתם של שני דוחות מקיפים על פעילותו של כהן. הדוח הראשון הוא כללי, ומפרט את קורותיו מגיוסו ועד הוצאתו להורג. הדוח השני, מתמקד בתקופה שבה כהן שהה בבואנוס־איירס, שם בנה את סיפור הכיסוי העמוק שלו. שני הדוחות מתבססים על אלפי המסמכים שבתיקים והם מאפשרים הצצה מרתקת לתוך העולם המקצועי והמורכב של אימונו, הכשרתו, יצירת הכיסוי והפעלתו של "לוחם יעד" - חוד החנית של המוסד.

 

הוצאתו להורג של כהן
הוצאתו להורג של כהן

 

חלקים נרחבים מהדוחות וצילומים נדירים מתיק ההפעלה של אלי כהן הגיעו לידי "7 ימים", ושופכים אור חדש על הפרשה. לראשונה מתואר סיפורו של כהן מתוך המסמכים הפנימיים, ומחברי הדוחות עושים סדר בתוך בליל המידע האדיר שפורסם אודות הפרשה, חלק לא קטן ממנו מידע שגוי.

 

למה דווקא עכשיו, 54 שנים אחרי שכהן ז"ל נלכד, נשפט ונתלה ברחובות דמשק, יוצאים הדוחות? נאדיה, אלמנתו של כהן, האשימה כל השנים את המוסד בנפילתו, וניהלה עם הארגון מערכת יחסים מורכבת, ולעיתים קשה מאוד. נאדיה התלוננה אצל ראש המוסד הקודם תמיר פרדו כי איש מוסד, ששירת בעבר בתפקיד נמוך דרג בקיסריה ואשר נטל על עצמו לתעד את ההיסטוריה של היחידה, אמר על בעלה המנוח כי המעיט וזילזל בתרומתו של כהן לביטחון המדינה וכי הטיל עליו את האחריות לחשיפתו בגלל שידור תכוף מדי למפעילים בישראל. פרדו החליט לצמצם את המגע עם האיש. יורשו, יוסי כהן, רקם סוג של סולחה, איש המוסד חזר לעסוק בכתיבת ההיסטוריה ותרם לשני הדוחות על אלי כהן. במקביל, מנהל המוסד שורת מבצעים במטרה לאתר את גופתו של כהן, במהלכם אותר שעון היד של כהן, שהוחזר לישראל.

 

שעון היד של כהן שהושב לנאדיה
שעון היד של כהן שהושב לנאדיה

 

בדוח המסכם של המוסד מתוארת חשיבות ההפעלה של כהן בסוריה. "אין ספק כי במבצע ההפעלה של אלי כהן ביעד הסורי הושקעו תשומות ומאמצים רבים, וכל קהילת המודיעין עמדה מאחוריו בכדי להבטיח את הצלחתו", נכתב במסמך הנחשף כאן לראשונה. "זאת, הן משום החשיבות הקריטית של הימצאות לוחם ביעד הסורי, עם 'היד על הדופק', בתקופה של חוסר יציבות שלטונית ותהפוכות פנימיות בסוריה; הן בשל מקומה של סוריה על מפת העימות הישראלי־ערבי (...) כישוריו ויכולותיו הביאו לקבלת מידע איכותי ואמין שסייע להבנת המצב השורר בסוריה בתקופה שבה יכולות האיסוף התקשורתי והחזותי היו בחיתוליהן".

 

לראשונה מתוך תיקי המוסד: כך נראתה ההכנה וההפעלה של המרגל אלי כהן. עד שכוחות הביטחון הסוריים דפקו על דלת ביתו, בלב דמשק.

 

2. "מסמר המסיבה"

 

אלי כהן נולד באלכסנדריה ב־1924, להורים יוצאי חלב שבסוריה. על רקע פעילותו בתנועות ציוניות הוא נחקר ונאסר עליו לעזוב את מצרים. לכן, כשמשפחתו עלתה ארצה ב־1950, הוא נותר מאחור במשך שבע שנים נוספות. ב־1951 נפגש כהן בפעם הראשונה עם איש ביון ישראלי, כשאיש עסקים בריטי בשם ג'ון דארלינג ערך לו סוג של ראיון קבלה. דארלינג היה בעצם אברהם דר, לוחם יחידת המודיעין 131 של אמ"ן, שהגיע למצרים כדי לגייס לוחמים לפעולות טרור שיערערו את שלטון המלך פארוק. לימים, המבצע שדר החל בו (ואחר כך הורחק ממעורבות בו), ייזכר כ"עסק הביש" והוא הסתיים ברע, אבל כהן ניצל מגורלם של חלק מחברי הרשת שנלכדו – הוצאה להורג ומאסרים ארוכים. הסיבה: דר לא התרשם מהצעיר שפגש. "הוא היה בונביבו - אדם שיודע ואוהב לבלות", פסק דר. "מבלה במסעדות ובתי קפה, בולט חברתית, כריזמטי, מצחיק, שנון. אחד שתזכור אחרי שפגשת אותו. בדיוק הפוך ממה שאני חיפשתי. בסוף הפגישה אמרתי לו שלא נעבוד ביחד ושהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות לדעתי זה לעלות לישראל".

 

כשהרשת נפלה, התברר כי אחד מראשי התאים היה מיודד עם אלי כהן. כהן זומן לחקירה נמרצת. בדוח המוסד נקבעו שתי עובדות: א', שהחוקרים לא הצליחו לקשור את כהן לאירוע; ו־ב', שהם טעו. כהן היה מעורב מאוד ברשת, למרות ההחלטה של דר שלא לגייסו. הוא, למשל, נסע למקום מרוחק במדבר לרכוש עבור הרשת נשק. גם דירה באלכסנדריה, שהרשת עשתה בה שימוש, הייתה רשומה על שמו. אבל כהן הצליח בחקירתו לשכנע את המצרים, שהמעורבות שלו היא רק מקרית וזעירה. אחרי מלחמת סיני, כהן ויהודים אחרים גורשו לישראל, והוא נחת בארץ בפברואר 1957.

 

אחרי עלייתו ארצה, גויס כהן לשירות מילואים בחיל הקשר, אבל יחידה אחרת, בשם ש"מ 5 (שירות מודיעין 5) ביקשה להעבירו לשורותיה כחוקר. במקביל הופנה, בשל שליטתו בשפות, לעבודת תרגום באחת מיחידות משרד הביטחון. אבל כהן שאף ליותר, וביקש להתקבל ליחידה 188, יחידת המודיעין החשאית ביותר באמ"ן באותה תקופה. בתחילה הוא סורב. הסיבה: בשל מעצרו במצרים, היה חשש שאם יופעל, זהותו תיחשף. כהן המאוכזב התנחם בזרועותיה של רעייתו לעתיד, נאדיה, לה נישא ב־1959. לפרנסתו, עבד כמנהל חשבונות במשביר לצרכן. העולם המסחרי פחות התאים לו, והוא פנה שוב ליחידה 188. המבחנים שעבר הצביעו על רמת אינטליגנציה גבוהה וכישורים שיתאימו לסוכן לוחם בשטח. כהן היה כבר אב לסופי בת החמישה חודשים, כשהחל את הליך ההכשרה שלו, זה שבמהלכו הוטל עליו "לרגל" בירושלים ו"לפוצץ" מפעל בחיפה. למשך שמונה חודשים (ממאי 1960 ועד ינואר 1961) הוא הועבר לדירה מבצעית בתל־אביב, ושם החל לעבוד על הכיסוי שלו, ממודר לגמרי, גם מלוחמים עמיתים. "פחות מעשרה אנשים הכירו את זהותו האמיתית", סיפר לי גדליה חלף, אחד מהמאמנים ומי שיהפוך לאחד מהמפעילים של כהן.

 

כאן המקום להסבר קצר: הכיסוי של לוחם מודיעין בארץ יעד הוא השכפ"ץ המרכזי שלו. ככל שהכיסוי יהיה יותר עמוק, עם יותר פרטים, עם יותר עקבות, עם יותר אנשים שיוכלו לאמת אותו וסיפור יותר "עגול" ומפורט – כך השכפ"ץ יגן על הלוחם יותר טוב. ה"שכפ"ץ" של כהן היה סיפור כיסוי של ערבי־לבנוני־סורי, שעבר למצרים ובילה שם את ילדותו, והגיע ב־1948 לארגנטינה.

 

על פי דוח ההכשרה של המוסד, לכהן הוצמד מפקד בית הספר להכשרת לוחמים של יחידה 188, וכן מספר מדריכים של אמ"ן. בין השאר הוא הודרך ותורגל באופן אינטנסיבי בתורת הפעילות החשאית (פ"ח) על כל מרכיביה, בתורת הכיסוי, בתורת ההסתערבות (לרבות לימודי איסלאם והיסטוריה ערבית), בתכנון מבצעי ובהערכות מצב ("כדי להקנות לו כלים לחשיבה וניתוח מסודרים ולהתמודדות עם מצבים בלתי צפויים", ככתוב בתחקיר המוסד), בהתנהגות ביטחונית בארץ יעד (ראו צילומים מתרגולים ברחובות תל־אביב) ובטופוגרפיה. הוא תודרך על כתובות כיסוי לשיגור מכתבים בכתב סתר, תקשורת חשאית, מורס, וכן הצפנה ופענוח שדרים. בדירת האימון הוקמה תחנת אלחוט, באמצעותה כהן קלט ושיגר מברקים מול בסיס השידורים. הוא למד גם על צילומי שטח ומסמכים, הכנת סליקים לציוד, אמל"ח ומסמכים, שימוש בחומרי חבלה, תרגילי זיכרון לזיהוי חפצים ונשק ועוד.

 

כהן זכה לציונים טובים מאוד ברוב התרגילים הללו ולחוות דעת טובות מהמאמנים והפסיכולוגים. אבל היו גם נורות אזהרה. מוטי כפיר, ששימש מפקד בית הספר בחלק מהזמן, אמר כי: "לפעמים נדמה לאדם שלא רואים אותו. אבל הוא טעה, והפך בולט מדי. אני אמרתי לאלי באימונים: 'אף פעם אל תהיה מסמר המסיבה' והוא עשה ההפך ובסוף התגלה".

כהן עם אשתו נאדיה ובתם הבכורה סופי, באחת מהגיחות שלו לארץ. המכתבים למשפחה נכתבו מראש
כהן עם אשתו נאדיה ובתם הבכורה סופי, באחת מהגיחות שלו לארץ. המכתבים למשפחה נכתבו מראש

 

3. אני כאמל אמין ת'אבת

 

רגע האמת הגיע, וכהן עמד לצאת לבנות את כיסוי העומק שלו בבואנוס־איירס. המעטים שהיו מעורבים בגיוסו והכשרתו, סיפרו כי הפרידה של כהן מאשתו ומבתו הפעוטה לא היו קלים. נאדיה לא ידעה לאן הוא נוסע. בתיאום, על מנת להסוות את מקום הימצאו בחו"ל, נקבע כי נציג היחידה יעביר מכתבים בין אלי למשפחתו. רובם של המכתבים הללו נכתבו מראש, כשכהן עוד היה בארץ, והוא ציין עליהם תאריכים שונים.

 

ב־6 בפברואר 1961, ארבע שנים מאז עלייתו ארצה ממצרים, נחת אלי בבואנוס־איירס והחל את תקופת ביסוס הכיסוי, שתימשך כחצי שנה. בימים הראשונים לאחר הגעתו שהה כהן במלון וולדורף היוקרתי, וחיכה לפגישה עם יהודה כהן, מפעילו.

 

הפגישה הראשונה בין יהודה כהן לאלי כהן התקיימה ב־8 בפברואר 1961, בבית הקפה "לה־קומדיה". מכיוון שפגישתם התארכה והיה חשש שיעוררו חשד, עברו השניים לבית הקפה "לה־פז". בתקופת שהייתו של אלי בבואנוס־איירס קיימו השניים פגישות רבות בשני בתי הקפה הללו.

 

מטרת העל של השהייה בבואנוס־איירס הייתה לבנות את סיפור הכיסוי של כהן - ולחדור אל הקהילה הסורית שקבעה את מקום משכנה בבירה הארגנטינית. לצורך זה, המפעיל יהודה תידרך לעומק את כהן על אודות העיר ותושביה, מקומות הבידור והמפגש של הקהילה הסורית בעיר וכן סידורי ביטחון מיוחדים. כהן הוזהר שעד לקבלת התעודות הארגנטינאיות - עליו להימנע מלבקר בשכונות ובמועדונים ערביים. מהתרשמותו של יהודה, בפגישות ראשונות אלה, כפי שהוא דיווח לישראל, היה כהן נינוח וקשוב.

 

כהן שכר דירה בלב בואנוס־איירס, והחל ללמוד ספרדית. בפברואר 1961 כתב כהן בכתב יד דוח שנשלח למטה ובו ציין, בין השאר כי "מצב הרוח מרומם - במיוחד כשהתחיל העסק לזוז לתיעוד החדש (הכוונה לתעודות הזיהוי הארגנטינאיות – ר"ב) - הכל עכשיו בסדר ואני מתקדם בלימודים ומעסיק את עצמי בקריאה ועשיתי שיעורי בית...". זמן קצר לאחר מכן שלח המפעיל יהודה כהן דוח משלו. "התלמיד החדש נקלט יפה מאוד, ולמעשה כבר התחיל את לימודיו", כתב. "לבטח יסיים תוך חודש וחצי".

 

בהמשך, כהן דיווח על התקדמות. "...דאגתי לא להבליט את עצמי (...) השתדלתי לא לצאת למקומות מרוחקים או מחוץ לעיר (...) מצב הרוח מרומם. הזמן עובר בלי שארגיש בו (...) בקשר לשפה אני מתקדם במהירות (...) כמעט שלא עוזב את הספר של השפה הספרדית (...) מאזין לרדיו וקורא עיתון כדי לשפר את השפה".

 

באמצע אפריל 1961 קיבל אלי כהן סוף־סוף את התיעוד הדרוש לסיפור הכיסוי שלו: תעודת זהות ארגנטינאית, תעודת שירות צבאי וכן דרכון ארגנטינאי. כלל התיעודים הונפקו על שם כאמל אמין ת'אבת, שם הכיסוי של כהן מעתה ואילך. כעת נחשב כהן אזרח ארגנטינאי לכל דבר. "בידי כל התיעוד החדש הדרוש לי", כתב למטה בתל־אביב, "החלפתי את עורי ונהפכתי לכאמל אמין ת'אבת, מוסלמי יליד ביירות בלבנון. עברתי לאלכסנדריה עם הוריי כשהייתי בן 3 שנים ובשנת 1947 עזבנו את מצרים לאיטליה ומשם במחצית חודש פברואר שנת 1948 היגרנו לארגנטינה (...) שם אני נמצא מאז. הוריי חזרו ללבנון ואבא נפטר שם (...) אמא נפטרה גם היא באותה השנה והשאירו לי ירושה בלבנון שאני מקווה לקבל אותה בקרוב".

 

כהן החליף שוב מקום מגורים, הפעם הדירה נרשמה על "שמו", כאמל ת'אבת. סוף־סוף הוא היה מוכן להתחיל להכיר את אושיות הקהילה הסורית בבירת ארגנטינה.

 

4. הכוכב של אל־מאסרי

 

מקום המפגש המרכזי של אנשי הקהילה הסורית השוקקת בבואנוס־איירס היה מסעדת "אל־מאסרי". כהן החל לשבת שם, ולאט־לאט לקשור שיח עם באי המקום. אחד מהם היה יוסף יונן, משורר לבנוני ידוע. השניים התיידדו ויונן הזמין את "כאמל ת'אבת" לבילויים ליליים נוספים במקומות אחרים. כהן הכיר שם עוד ועוד יוצאי סוריה ואנשי מפתח ממדינות אחרות. ב"אל־מאסרי", הוא כבר הפך למסמר הערב. "שם כולם מכירים אותי כבר - לוחץ יד כמעט לכל הנמצאים כאילו ידיד ישן, ומכינים לנו השולחן הכי טוב (מכבדים אותי מאוד)", כתב כהן בדוח שכתב ליחידה 188 ביוני 1961.

 

כהן הצליח ליצור קשרים עם רבות מהדמויות הבולטות בקהילה הסורית, ומרגע לרגע, חש טוב יותר בתוך הכיסוי שלו. "אני מרגיש את עצמי כמו בקולנוע", כתב בדוח בחודש מאי. "כל רגע מתבלט לי משהו חדש שלא ידעתי (...) וכל רגע אני לומד ולומד דברים חדשים ובמיוחד מקומות חדשים ואנשים ומנהגים שלא ידעתי מקודם. וכמה רציתי לכתוב את הדברים שעוברים עליי רגע־רגע. הייתי יכול לכתוב ספר שלם (אולם מלא שגיאות בדקדוק)".

 

אחד מהדוחות בכתב ידו של אלי כהן, מתוך תיקו
אחד מהדוחות בכתב ידו של אלי כהן, מתוך תיקו

 

בינתיים, ככל שכהן העמיק את הכיסוי שלו בארגנטינה, בארץ החלו להיערך לקראת השתלתו ביעד: סוריה. נקבעו סדרי תקשורת אלחוטית וכתובות כיסוי (לקבלת מכתבים מאירופה), הוכנו אמצעים לכתיבת מכתבים בכתב סתרים וסליקים להסתרת אמצעים. ההכנות עסקו בעיקר בהתקנת התקשורת האלחוטית והסתרתה. בביקוריו בארץ, כהן למד כל מה שהיה אפשר על יעדי ההתרעה למלחמה, שאחריהם היה אמור לעקוב: מחנה המטכ"ל הסורי בדמשק, הסדנה הצבאית המרכזית ומחנות נוספים בסביבת דמשק. הוא תודרך לגבי סימנים שיכולים היו להצביע על כוונות מלחמתיות מצד הסורים, כגון הכנות לוגיסטיות, גיוס רכבים ומכליות, פינוי בתי חולים אזרחיים, הפסקת חופשות בצבא, ביטולי קורסים, גיוסי מילואים, תנועות צבא, ועוד.

 

בינתיים, בבואנוס־איירס, המפעיל יהודה הצליח לסדר לכהן עבודה מינהלתית בחברת הובלות ארגנטינאית. גם את בעל הבית ועובדיו הצליח לכבוש בחן, ומהר מאוד הצטרף גם לבילויים שלהם אחרי שעות העבודה. "מצב רוח מרומם (...) עכשיו אני בעבודה מכבדים אותי מאוד (...) חושבים שיש לי הרבה כסף", כתב כהן למטה 188. "ועוד יותר מכבדים אותי עכשיו שהודעתי להם שאני נוסע בסוף החודש הבא כדי להביא כסף משם (לבנון...) עכשיו אני כמו בעל הבית ומזמינים אותי לצאת איתם (...) אני קורא ספרים בלילה ומשפר את שפת הדיבור שלי – בכתב כמעט שלא עושה שגיאה אחת".

 

הרגע בו יוחדר לסוריה התקרב, וכהן עסק בהכנות האחרונות. הוא הסתובב בריכוזי ערבים נוספים בארגנטינה, פתח חשבון בבנק הסורי־לבנוני, והחל להפיץ בקרב מכריו הרבים כי הוא רוצה לבקר בסוריה ובלבנון "ממניעים פטריוטיים". רגע לפני, קפץ לביקור בארץ. לסיכום חלק בניית הכיסוי במבצע כתב יהודה כהן חד־משמעית, כי "ניתן לסכם את מקרהו של 'מנשה', מבחינת תיעודו ומבחינת סיפור כיסויו, כמקרה המוצלח ביותר מכל המקרים שקדמו לו". השכפ"ץ היה מוכן.

 

5. שידור ראשון מדמשק

 

כהן שהה חמישה חודשים עם משפחתו בארץ, ועבר בינתיים הכנות מדוקדקות לקראת החדרתו לסוריה. בדצמבר 1961 זה קרה: הוא טס מהארץ לגרמניה, ושהה בה חמישה ימים, בין היתר לשם היכרות עם נציג היחידה שתפקידו היה להקים תשתיות למתן גיבוי עסקי ללוחמי היחידה בארצות ערב. כהן זכה לתשתית לוגיסטית "פרטית": חברה שעיסוקה המוצהר היה יבוא ויצוא של מוצרים שונים. החברה השתלבה היטב בסיפור הכיסוי, לפיו כהן הוא איש עסקים שמעוניין לבדוק אפשרויות השקעה בסוריה עבור קבוצת משקיעים באירופה. מגרמניה עבר כהן לציריך, שם נפגש עם נציג ממטה היחידה, שהביא עימו מהארץ אמצעים להסתרת משדרים וציוד אחר, שכהן היה אמור לקחת עימו לדמשק. על פי דוח המוסד, פתח כהן בשווייץ חשבון בנק ממנו אמור היה למשוך כספים לפעילותו ביעד, וכן סיכם עם אנשי יחידה 188 את סדרי ההתקשרות האלחוטית מהיעד. לדמשק הוא עתיד להגיע כשבאמתחתו שני משדרים, מפתחות מורס, ציוד החבלה המוסווה ומקלט "סוני" לקליטת השדרים מהארץ.

 

בראשית ינואר 1962 עלה כהן על אונייה בנמל גנואה, שהייתה אמורה להביאו לביירות. בדרכה פקדה האונייה את נמל אלכסנדריה, שם, משום מה, ירד כהן לסיור של מספר שעות בעיר, תוך שהוא מפקיד את דרכונו הארגנטינאי בידי קצין משטרה מצרי. הסיבוב שעשה בעיר הולדתו, שבה נעצר לפני כמה שנים, היה חריגה ביטחונית חמורה ביותר, ועלול היה לגדוע את המשימה באיבה. דוח המוסד מתייחס לכך בעדינות: "לא ידוע האם אלי עצמו, או מי במטה היחידה היו מודעים מראש לעובדה שהספינה הייתה אמורה לעגון בנמל אלכסנדריה, ולא נמצאה כל התייחסות לסיכון שלוחם יסתובב ברחובותיה של עיר שממנה גורש, בשל מוצאו היהודי, אך חמש שנים קודם לכן".

 

צילומים מתוך אימוני הריגול של כהן ברחובות תל־אביב, בתקופת הכשרתו בארץ. "התלמיד החדש נקלט יפה מאוד", נקבע באמ"ן
צילומים מתוך אימוני הריגול של כהן ברחובות תל־אביב, בתקופת הכשרתו בארץ. "התלמיד החדש נקלט יפה מאוד", נקבע באמ"ן

 

כך או כך, הביקור הזה עבר בשלום, ועל סיפונה של האונייה, המשיך כהן לרקום קשרים עם אנשי אליטה סוריים. אחד מהם היה מאג'ד שייח' אל־ארד, פקיד אונסק"ו ובעל חווה חקלאית בקרבת דמשק, שכהן הצליח להתיידד איתו, ויצא לבלות עימו בביירות עוד באותו ערב. למחרת המשיכו השניים לדמשק במכוניתו הפרטית של אל־ארד. עוד לפני יציאתם לדרך, צילצל אל־ארד לחברו, קצין מנגנון הביטחון הכללי הסורי, שיבוא לגבול כדי להעבירם ללא בדיקה. צחוק הגורל: למעשה כהן נכנס לדמשק בסיועו של מנגנון הביטחון הסורי.

 

בדמשק שכר אלי חדר במלון "אמבסדור", שבו התגורר כשלושה שבועות, עד שעלה בידו למצוא מגורים מתאימים בקרבת מחנה המטכ"ל הסורי, שיאפשרו הקמת והפעלת תחנת אלחוט. בסופו של דבר ימצא את מבוקשו: דירה מרוהטת בקומה הרביעית של בניין ברובע רומנה. במחצית פברואר 1962 שידר אלי את שידורו הראשון מהיעד.

 

בתיק המוסד הנחשף עתה רשומים לא פחות מ־50 שמות של בכירים סוריים, עימם הצליח כהן ליצור קשר במהלך סבב השהייה הראשון שלו בדמשק (ינואר־יולי 1962). האישים הללו, על פי הדוח, "שימשו אותו כמקורות ומבועים" (בעגה המודיעינית: אנשי קשר למקורות – ר"ב), וגם סייעו לו להכיר את דמשק ולהתערות בה. הרשימה הייתה באמת מרשימה, ובין השאר נכללו בה ג'לאל אל־סייד, שהיה בעבר סגן ראש ממשלת סוריה; מעזי זהר אל־דין, בן אחותו של רמטכ"ל צבא סוריה ובהמשך שירת כמושל מחוז אידליב בצבא סוריה; ג'ורג' סאלם סייף, נוצרי שכיהן בעבר כנספח עיתונות בקונסוליה הסורית בארגנטינה ושימש עתה כצנזור לעיתונות הערבית המקומית והזרה בדמשק, ולכן שימש צומת מידע מעולה. אגב, אותו סייף הזמין פעם את כהן לראיון ברדיו הסורי, והציגו כפטריוט ערבי ארגנטינאי ששב למולדתו. כהן גם הכיר את אחמד הית'ם אל־קוטוב, בעל דירתו השכורה, עו"ד במקצועו ופקיד בכיר בבנק המרכזי בדמשק שהפך למקור למידע כלכלי; ואת אחיו, וחיד, מדריך דאייה שהטיס את כהן מעל אזורים שונים; את עדנאן אל־ג'אבי, טייס קרב בטייסת מיגים מבסיס דמייר; את חליל עאדל ספור, קצין בדרגת סגן אלוף, מנהל מחלקת הדלק במפקדת אזור דמשק ועוד רבים אחרים. זה היה הסבב הראשון שלו בדמשק, והוא היה אמור להימשך רק שלושה חודשים. אבל כהן ביקש להאריך אותו. "...האיש יושב חזק בדמשק", נכתב בדוח מטה 188, "עושה הרבה היכרויות ומרגיש מצוין".

 

הסבב הסתיים, וכהן טס לביירות, משם המריא למחרת לבריסל, נפגש עם נציג היחידה, והגיע לישראל לאחר כמה ימים. בארץ נערכו לו תחקורים אינטנסיביים ונרשמו מפיו ארבעה דוחות מפורטים: הפעילות המבצעית, דוח מודיעין ובו תשובות מפורטות לגבי המצב הפוליטי הפנימי, הלכי רוח, חוגים שונים בסוריה, עמדות לגבי האיחוד עם מצרים, קצונת הצבא, דוח מפורט על האישים שאיתם עמד בקשר ועוד. גיחתו הראשונה של כהן ליעד סוכמה כמוצלחת: נבנה "סיפור כיסוי" מסחרי, נמצאה דירה בקרבת המטכ"ל הסורי, הוקמה והופעלה תחנת אלחוט, פותחו קשרים ונאסף מודיעין, שכלל פעילות אווירית בשמי דמשק, תנועת טנקים בבירת סוריה, היערכות טייסות בחיל האוויר, ועוד. הערכות אמ"ן לאינפורמציה שסיפק כהן בסבב זה, נעו בין מידע ש"מאשר הידוע" ו"מסייע" - לבין "מחדש" ו"חשוב".

 

אחד מצילומי הריגול של אלי כהן, המופיעים בתיקו: מסוקים בשמי דמשק, ביום העצמאות הסורי
אחד מצילומי הריגול של אלי כהן, המופיעים בתיקו: מסוקים בשמי דמשק, ביום העצמאות הסורי

 

6. שם הרי גולן

 

לסבב השני בסוריה יצא כהן בראשית אוקטובר 1962. הפעם הדגש הושם על איסוף מודיעיני שוטף בנושאי צבא ומדיניות: צירי תנועה עיקריים, תשתיות, מחנות צבא, שת"פ בין "המשרד השני" (המודיעין הסורי) לבין "הביטחון הכללי", רכש צבאי, מעמד מפלגת הבעת' ועוד. ערב חזרתו לדמשק, התלווה כהן לנציג היחידה לשמונה ימי סיור בבלגיה, שמטרתם הייתה להקנות לאלי את הידע העסקי הנדרש. בזמן הזה רכש כהן, ביחד עם חלף, כיאות לאיש עסקים אמיד, את שעון היד היוקרתי מתוצרת "איתרנה", המכונה Eterna-Matic 61, שיחזור שישה עשורים יותר מאוחר לארץ.

 

את שידוריו מהיעד חידש אלי במחצית אוקטובר 1962. במהלך תקופה זו כהן שידר למעלה מ־70 מברקים, מתוכם כמעט 60 בעלי תוכן מודיעיני. כבר בסבב הזה הוא חרג מנוהלי ותכיפות הדיווח שנקבעו לו, ושידר הרבה יותר ולעיתים קרובות. "הנתח הגדול של דיווחי מודיעין בסבב זה העיד על נחישותו של אלי ועל הצלחתו לבסס את אמונם וידידותם של מכריו/מבועיו ו'לשאוב' מהם מידע רב יותר", נקבע בדוח המוסד. הוא דיווח על פעילות חיל האוויר הסורי, תאונות במערך מטוסי הקרב, מיקום מחנות ובסיסים, מחסנים ומצבורי דלק, אימוני שריון וארטילריה, תנועות יחידות ועוד.

 

בסבב הזה ערך כהן את הסיבוב המפורסם שלו ברמת הגולן, נכנס לאזורים צבאיים סגורים וצילם שם רבות. במקומות שבהם חלף, עובר כיום "שביל אלי כהן", המשחזר את הנקודות שתיעד.

 

בסוף מארס 1963 שב כהן לארץ, ולקראת הסבב השלישי הודרך בהפעלת ציוד קשר מתקדם יותר. הוא הודרך בשיטות חדשות בהצפנה ובפענוח מברקים. סבב זה תוכנן להיות ארוך יחסית (כשבעה חודשים), ובתחום המודיעיני הונחה כהן לאסוף הפעם ידיעות שנדרשו עבורן פעולות מורכבות יותר, כגון מידע על מתקן קשר בסביבות נבק, סימון קווי טלפון שהסתעפו לדמייר ובין דמשק לחומס, עיקוב אחר פעילות הקשורה למכלי דלק, ועוד. אין ספק: פעילותו של כהן הלכה והתפתחה מאיסוף תמים לאיסוף מכוון. במאי 1963 יצא כהן לדמשק עם ציוד קשר חדש מוסלק, עבר דרך בריסל - שבה נפגש עם נציג היחידה, וסיכם עימו על הפעילות המסחרית המתוכננת ככיסוי - טס לביירות ומשם נסע במונית לדמשק.

 

בסבב זה, האינטנסיבי יותר, כהן הרבה לארח וליזום סיום וביקורים באזורים מחוץ לדמשק, בליווי קצינים וחברים. הוא היה באל־חמה (ביקור שלישי), באידליב, באזור חלב, בלודאן, בביירות ובטריפולי. הוא שיגר ארצה יותר מ־100 מברקים, 70 מהם בנושאי מודיעין. המידע שדיווח עסק במיקום מחנות צבאיים, זיהוי יחידות שריון, טיסות מיגים בשמי סוריה, יציאת משלחת טייסי מיג למוסקבה, תנועות צבאיות בצירים, מיקום מחסומי ביקורת בדרכים, תנועות צבא באזור המטכ"ל, תנועות צבאיות לאזור חומס, ענייני מפלגת הבעת', מעצר אישים פרו־נאצריים ועוד.

 

בסוף הסבב, בדצמבר 1963, יצא כהן מדמשק, טס לביירות, משם לבריסל ומשם ארצה. בארץ דיווח על קורותיו ביעד. בינתיים, התחוללה מהפכה בקהילת המודיעין הישראלית: בן־גוריון סילק את איסר הראל, ראש שירותי הביטחון המיתולוגי, ומינה את מאיר עמית לראש המוסד. עמית איחד את יחידה 188 של אמ"ן ואת "מפרץ" של המוסד – שתי יחידות הלוחמים ביעד – לכוח אחד. אגף קיסריה נולד. כהן, מעתה, לא היה חייל בצה"ל, אלא לוחם מוסד.

 

צילום של כהן וכמה מ"חבריו" הסורים. במבצר חלב, דמשק
צילום של כהן וכמה מ"חבריו" הסורים. במבצר חלב, דמשק

 

7. סימנים של דאגה

 

במארס 1964 יצא כהן מגרמניה לסוריה לסבב הרביעי. הוא תודרך לגבי הפעלת ציוד קשר חדש והתבקש להתרכז במידע מודיעיני על אודות חיל האוויר הסורי. כשחזר לבירה הסורית, חידש קשר עם חבריו, חילק מתנות שהביא מאירופה, והחל לבקר אצל סוחרים עם קטלוג מוצרי הלבשה שקיבל בגרמניה. הוא המשיך בסיוריו בסוריה בחברת מכריו, וביקר בחומס (פעמיים), חלב, קטנה, בלודאן, זבדאני, נמל התעופה אל־מאזה ובאידליב.

 

בסבב זה שידר כהן כמאה מברקים, ועיקרי המידע שהעביר למטה היו בענייני מודיעין ופרטים על קצינים, תיאור מפקדת חיל האוויר, מיקום מחנות צבא ומכ"מים, פריסת ותנועת יחידות צבא, מיקום מחסני נשק וסדרי אבטחתם, הפעילות במחנה המטכ"ל הסורי, פרטים על מעברי הגבול בין סוריה ולבנון, תיאור המצב הפוליטי והכלכלי בסוריה, תגובות סוריות על תקריות גבול עם ישראל, ופרטים על מהומות בערים חלב, חומס ודמשק. כהן עזב את סוריה באוגוסט 1964 ושב לארץ באמצע ספטמבר 1964.

 

בהגיעו ארצה מהסבב הרביעי, בספטמבר 1964, כבר היו לו ולאשתו שתי בנות, סופי ואירית, ונאדיה הייתה בשלהי הריונה עם הבן שי. הוסכם להאריך את שהייתו של כהן בארץ, על מנת שיוכל להשתתף בברית המילה של בנו ולהיות במחיצתו.

 

ההכנות בארץ לסבב הבא היו שגרתיות. כהן הונחה לאסוף מידע על צירים שונים בסוריה, מיפוי קווי טלפון, מידע על מפלגת הבעת', יציבות המשטר ועוד. שום דבר לא רמז על כך שזה עומד להיות הסבב האחרון.

 

ואכן, הסבב החל כמו כל קודמיו: כהן יצא לאירופה והחל לבסס את הכיסוי להיעדרותו הארוכה מדמשק. מפעילו העיד כי כהן יצא ליעד "במצב רוח מרומם", ודאג להשאיר מכתבים ומתנות לבני משפחתו. יש לציין כי לנאדיה יש גרסה שונה על מצב רוחו. "הרגליים שלי באש", היא מעידה שאמר לה, אות לכך שהוא מאמין שמישהו בסוריה חושד בו.

 

את שידורו הראשון מדמשק בסבב זה שידר אלי בתחילת דצמבר 1964. מהמברקים ששידר עד ה־20 בינואר 1964 (29 במספרם), ניתן ללמוד כי הוא המשיך במשימתו המודיעינית, בלי שראה צורך להתייחס לבעיה ביטחונית כלשהי. הוא דיווח על אסיפות וכנסים במטכ"ל הסורי ובארמון הנשיאות, בהשתתפות פוליטיקאים וקצינים בכירים, על אישים במערכת הפוליטית הסורית, על הקצונה הסורית הבכירה (צלאח ג'דיד, חאפז אל־אסד), על תחילת הטיית מי הבניאס, על יחידת שריון בעיר קטאנה ועוד.

 

ב־19 בינואר ולמחרת, ב־20 בינואר, שידר כהן מברק ללא תוכן: מֶסר כי הוא נקלע למצוקה. ב־26 בינואר שידרו הסורים לישראל מברק היתולי־אכזרי ממנו עלה כי כהן נתון בידיהם. "לוחם 88" נלכד.

 

8. "ענן הערפל טרם נמוג"

 

הנפילה של כהן באה זמן קצר אחרי נפילת לוחם אחר, וולפגנג לוץ (זאב גור אריה) בקהיר. יש רבים הסבורים כי שני הכישלונות, ששיתקו את המוסד לזמן רב, היו בעיקרם תוצאה של עודף ביטחון מצד הלוחמים ומפעיליהם, שהיו בטוחים כי סיפור הכיסוי יחזיק מעמד תמיד. סיבה נוספת היא שימוש בלוחמים לצורך משימות רחבות ומגוונות מדי, מה שעורר חשדנות. בדוח המוסד על כהן נכתב, למשל, כי הוכנו עבורו מטעני נפץ קטנים אותם העביר למחבוא בדמשק. הכוונה הייתה לשגר את כהן במידת הצורך ובעת חירום לבצע פעולות חבלה שונות. פעולות אלו, כאמור, כלל לא קשורות למשימה שבגללה נשלח. כהן התבקש גם לאתר פושעי מלחמה נאצים שמצאו מקלט בדמשק.

 

אז מה באמת גרם ללכידתו של אלי כהן? "ענן הערפל סביב הסיבות והנסיבות לנפילתו טרם נמוג", נכתב בדוח המוסד הנחשף כאן. "עדיין איננו יודעים לקבוע באופן החלטי וחד־משמעי, המבוסס על ידיעות מפורשות, את הסיבה האמיתית לנפילה כואבת זו".

 

בדוח הועלו סברות שונות ללכידתו. ביניהן: "איכות כיסויו המסחרי, סדרי תנועותיו ונסיעותיו אל היעד וממנו, המעבר מאיסוף תמים ופאסיבי לאיסוף יזום ומכוון, הטיפול במשימות מבצעיות חריגות שהוטלו עליו במהלך שליחותו, אשר יכלו, גם הם, לעורר חשדות סביבו ואף לסכנו.

 

"מכל מקום", נכתב בדוח, "איננו פוסלים כיוונים נוספים באשר לסיבות הנפילה, ומעריכים כי לא מן הנמנע שבמהלך המבצע נעשו טעויות מצד המטה, וייתכן גם מצידו של אלי. בהיבט הביטחוני, בהיבט ההפעלתי־מבצעי ובהיבט המודיעיני".

 

ההנחה, של הגורמים שעסקו בנושא מאז היא כי, "מכלול השידורים מהיעד ואליו הוא הסיבה העיקרית הסבירה ביותר לנפילתו בידי הסורים". זהו ניסוח עדין לכך שכהן שידר פי כמה יותר ממה שהותר לו, ולמרות הערות של המטה פה ושם, לא נכפתה עליו המשמעת שהייתה צריכה.

 

ידיעה שהתקבלה משירות מודיעין מערבי בפברואר 1965 ציינה כי לכידתו של כהן נגרמה עקב פעילות איכון נקודתית של פעילות תקשורתית, וכי ברשות שירותי הביטחון הסוריים נמצא ציוד איכון מתאים. במארס 1965 התפרסם ראיון בלבנון עם ראש "המשרד השני" הסורי, אחמד סווידאני. הוא נמנע מלפרט את הסיבות והנסיבות לחשיפתו של כהן, אך טען כי הוא היה תחת מעקב זה למעלה משנה. במוסד התקבלו בשנים 1968־1971 דיווחים של כמה מקורות סוריים, לפיהם כהן אותר על ידי הסורים עקב פעילות פיקוח אחר שידוריו, וכי מנגנוני הביטחון הסוריים הקימו יחידת איכון לגילוי שידורים חשאיים, שלרשותה עמד ציוד איכון מתאים מבריה"מ.

 

כהן עֻונה קשות ומסר מידע על המוסד ושיטותיו. הוא נשפט בפני טריבונל צבאי, כשאחד השופטים, הגנרל עבד אלחלים חתום, היה אחד מהקצינים שבילו במסיבות הפרועות בביתו של כהן. לפניו הובאו גם הזונות, שכהן שכר כדי לשעשע את הקצינים.

 

ב־18 במאי 1965 הוצא כהן להורג בתלייה. צילומיו מהמשפט, כשהעינויים שעבר ניכרו בבירור על פניו, ודמותו התלויה ברחוב בדמשק, הותירו רושם קשה על דעת הקהל הישראלית. המידע שכנראה סיפק כשציפורניו נתלשו ומכות חשמל הוזרמו לאזורים רגישים בגופו, נפלו כאסון על מפקדת המוסד. אלמנתו של כהן, נאדיה, עוד האשימה שנים רבות לאחר מכן את מאיר עמית במותו. היא לא צייתה לבקשתו של בעלה במכתב הפרידה שהעביר לה ונותרה לבדה. המפעיל חלף לא ישכח את היום ההוא: "הבטתי בו, באלי שלי, בשידורי הטלוויזיה הסורית, וראיתי מפניו את ייסורי השאול שהוא עובר. לא ידעתי את נפשי. רציתי לצעוק, לעשות משהו, לקחת אקדח ולפרוץ לכלא אל־מאזה, לדפוק את הראש בקיר כדי שיישבר, עד שנצליח להציל אותו. והם הרגו אותו ולנו לא נותר אלא לעמוד מנגד".

 

9. אלי כהן, תיק פתוח

 

לכידתו והוצאתו להורג של כהן מהווה עד היום פצע פתוח במוסד. בדוח מובעת תקווה כי, "יעלה בידינו להביא את עצמותיו לקבר ישראל".

 

השלטונות הסוריים, שהיו מודעים לרגישות הישראלית בנושא גופות לוחמים, נקטו באמצעים קפדניים כדי להסתיר אותה. ראש המוסד בעשור הקודם, מאיר דגן, סיפר לי כי בשנת 2004 הביא בפני ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, תוכנית לנסות ולאתר את גופתו של כהן בדמשק. "חשבתי שיש לנו חובה היסטורית רבת משמעות וחשיבות להשיב לקבר ישראל את לוחם המוסד הנועז". לו היו מצליחים באיתור מקום הקבורה, שרון, כך לפי דגן, שקל אפילו שיגור מבצע צבאי כדי לחלץ אותה.

 

אלא שהתוכנית הזו ועוד שורה של מבצעים מאז ועד היום, בהם הושקעו סכומי עתק וחלקם כללו סיכון חיי אדם - לא הביאו לגילוי הגופה. התברר כי כדי להטעות את ישראל הוצאה גופתו של כהן מבית הקברות היהודי בדמשק שם נקבר, והועברה פעם או כמה פעמים למקומות אחרים. יש גורמים במודיעין הישראלי שאף הגיעו למסקנה כי, "המודיעין הסורי אינו יודע היכן קבור המרגל הישראלי אלי כהן. מרוב מאמצים להסתיר את הקבר מחשש כי הגופה תיחטף בידי המוסד, הסורים בעצמם כבר אינם יודעים היכן טמנו אותה".

 

גיליון "ידיעות אחרונות" מ־ 18.5.1965. אחת הטענות היא שגם הסורים כבר לא יודעים היכן הוא קבור
גיליון "ידיעות אחרונות" מ־ 18.5.1965. אחת הטענות היא שגם הסורים כבר לא יודעים היכן הוא קבור

 

המאמצים לאיתור גופתו של כהן נמשכו גם אצל יורשיו של דגן, תמיר פרדו ויוסי כהן. לפני כשנתיים, אגב המאמצים הללו, התגלה שעון היד של אלי ובמבצע עליו הורה יוסי כהן, הובא לישראל והושב לאלמנתו. התברר שהמוסד ניסה להגיע לאנשים שנטלו חלק בלכידתו והוצאתו להורג של כהן. תוך כדי המאמצים הללו, נודע כי אדם הקרוב לאחד מאלה (האיש עצמו נפטר בינתיים) מחזיק בידיו את שעון היד שכהן רכש בבלגיה, בצאתו לסבב השני. אחד מהאנשים המעורבים בחקירה שמר על השעון (מסיבה כלשהי, ללא הרצועה שלו), והעביר אותו לאדם הקרוב אליו. המוסד ניהל מבצע מורכב אל מול אותו אדם כדי להשיג את השעון. מכיוון שלא היה ניתן להפיק מהשעון די־אן־איי כדי לאמת שהוא אכן שעונו של כהן, גויסו מומחי זיהוי פלילי, מומחי צילומים שבדקו צילומים של כהן עם השעון, ואף נבדקו ארכיונים ורישומים של היצרן בשווייץ. המסקנה הייתה שאכן זהו השעון של המרגל המפורסם.

 

ההצלחה בעבודה מול הצבא הרוסי שאנשיו יצאו והצליחו להביא את גופתו של זכריה באומל ז"ל עוררה תקווה. ישראל פנתה לרוסיה וביקשה את עזרתה מול השלטון בדמשק, שיפתח את התיקים וינסה לברר היכן טמון "לוחם 88". הרוסים, ככל הידוע, מנסים. עד עתה, ללא הצלחה.

 

ronen@ronenbergman.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "כאן "לוחם 88", דמשק. רות, סוף"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים