מתוך כלל מסדרי הזיהוי בשנים 2016־2018 שבהם הצביעו עדי ראייה על אדם כלשהו וטענו כי הוא זה שביצע את העבירה – ב־24.5% מהמקרים היה זה אדם אחר ולא החשוד. כך עולה מנתונים שהוצגו ל"ועדת דנציגר", הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן.
הוועדה הוקמה לפני כשנה על ידי שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד. המטרה: לצמצם את החשש להרשעות שווא בהליך הפלילי ולבחון כלים אפשריים לאיתור הרשעות שווא ולתיקונן. בראש הוועדה עומד שופט בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' יורם דנציגר. סגנו הוא פרופ' אורן גזל־אייל, ויש בה חברים נוספים.
הוועדה הוסמכה לדון בכמה נושאים: החשש ממתן הודאות שווא בחקירה, בעיקר בפני חוקרים ומדובבים; החשש מטעויות אפשריות העלולות להיגרם בשל הסתמכות על ראיות מדעיות שגויות; החשש מטעויות אפשריות העלולות להיגרם בשל הסתמכות על עדויות ראייה שגויות וזיהוי מוטעה; קביעת המנגנון הראוי לבירור טענות על הרשעות שווא, לרבות בקשות למשפט חוזר; כלים שיש לפתח לאיתור הרשעות שווא ולתיקונן.
הנושא הראשון שאותו בחנה הוועדה הוא החשש מעדי ראייה שטועים במסדרי זיהוי ועדותם מובילה להרשעת שווא. הוועדה קיימה בנושא זה שמונה ישיבות ושמעה מומחים מהאקדמיה וממערכת האכיפה בטרם גיבשה את מסקנותיה. היא הגישה לאחרונה לשר המשפטים אמיר אוחנה את הפרק הראשון בדו"ח שלה, העוסק בנושא זה.
לפי הוועדה, יש מקום להתייחס בזהירות רבה למסדרי הזיהוי, בעיקר כשמדובר בעדי ראייה, ולתת פחות משקל ראייתי לזיהוי שכזה. הכללים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון מעניקים משקל גבוה לזיהויו של נאשם על ידי עד ראייה. כיום, ההלכה היא כי ניתן לפעמים להרשיע נאשם על בסיס ראיית זיהוי יחידה, אם כי בית המשפט צריך לנמק מהן הנסיבות שהביאו אותו לעשות זאת. לפי הוועדה, מדובר בצעד שיש להימנע ממנו מעתה ולתת לזיהוי שכזה משקל של ראיה תומכת בלבד.
יש להניח כי מדובר בהמלצה שעלולה להוביל לגל של דרישות למשפט חוזר או לשחרור של מי שכבר הורשעו באופן זה. זאת, בין היתר משום שהוועדה מציינת כי רוב המחקרים בתחום מצביעים על זיהוי שגוי של עדי ראייה כגורם הנפוץ ביותר להרשעות שווא שנחשפו.
הוועדה אף דנה בהבדל בין מסדר זיהוי חי למסדר זיהוי בתמונות. הפסיקה והנחיות המשטרה קובעות כיום כי יש עדיפות למסדר החי. אולם בפועל, בשנים 2016־2018 נערכו רק שמונה מסדרי זיהוי חיים ואלפי מסדרי זיהוי בתמונות. הסיבות: הקשיים הטכניים הרבים בעריכת מסדר זיהוי חי, שגורמים לעיכוב אשר עלול להוביל לפגיעה בזיכרון של עד הראייה.
הוועדה סבורה כי מה שקורה בשטח הוא המצב הנכון, והמליצה למשטרה שרק במקרים מיוחדים יישקל מסדר זיהוי חי, ובמקרים שבהם אין בהליך זה יתרון מיוחד – להסתפק במסדר זיהוי בתמונות. עוד הומלץ למשטרה להקפיד על תיעוד בווידיאו של מסדרי זיהוי.
הוועדה גם מונה סיבות שמפחיתות את הערך הראייתי של זיהוי: אם העד המזהה מתחת גיל 15, מעל גיל 60, או לקוי ראייה; השתייכותו של העד המזהה לקבוצה אתנית שונה מזו של מושא הזיהוי; תנאי תאורה וצפייה לקויים בזירת העבירה; העד היה מרוחק מהאירוע; הזיהוי בוצע לאחר פרק זמן העולה על שעות ספורות מתום האירוע העברייני.
לעומת זאת, יש גורמים המחזקים את משקלו של הזיהוי, וביניהם היכרות משמעותית מוקדמת של העד עם מושא הזיהוי.
הוועדה ממליצה שלאחר המסדר יתבקש העד להגדיר במילותיו שלו את מידת הוודאות שלו בזיהוי, ותשובתו תתועד על ידי עורך המסדר בפרוטוקול.
הליך זיהוי אחר שבו דנה הוועדה היה הדפדוף באלבום תמונות. הליך זה נערך כאשר למשטרה אין חשוד והיא מבקשת מעד ראייה לעבור על תמונות שנמצאות במאגר המשטרתי ולנסות לזהות את מבצע העבירה. גם כאן טוענת הוועדה כי יש להתייחס בהרבה זהירות לממצאים, ובוודאי לא להתייחס אליהם כאל ראיה מרכזית.
