חמישי 27 בפברואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "את יודעת שאת לא צריכה לקנות, אבל משכנעת את עצמך שאת חייבת כל יום להיראות אחרת". אורלי תורן עם העבודות שלה
    24 שעות • 08.09.2019
    "אני כמו נרקומן שצריך את המנה שלו, הסם שלי זה שופינג"
    את הכאבים שאורלי תורן סוחבת בגוף בעקבות התעללות מינית שעברה בילדות, רק גיהוץ האשראי וקניות בלתי פוסקות הצליחו לפוגג, וגם זה לזמן קצר. "כל מה שאת רוצה זה לעצור את הכאב. הגרון נסגר, את מרגישה מחנק, את לא אוכלת, לא ישנה ורק חושבת איך ללכת לקניות בסתר כדי שהכאב יירגע, לחזור ולהחביא את השקיות". לפני עשרה חודשים, אחרי שנים של התמודדות עם דיכאונות והפרעות אכילה, החלה תורן טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ובעקבותיו יצרה תערוכה שמציגה את המסע המאתגר שעברה
    לילית וגנר| צילום: נחום סגל

    כשאורלי תורן התלוננה בפני הרופא על כאבים בכל הגוף, הוא פטר אותה ב"בטח נתפס לך שריר", אבל אורלי ידעה שזה לא המקרה. היא גם ידעה מה התרופה שהיא זקוקה לה: בגד חדש.

     

    "יש משהו בשופינג, בכניסה לחנות בגדים, שמשכך את התחושה הגופנית הרעה", אומרת תורן (38), המתגוררת בצפון הארץ. "אני נכנסת ומתחילה למשש את הבדים, עד שאני נעצרת על בד שנעים לי. שגורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. שעוצר את כל הכאבים בגוף. זה פשוט מרגיע אותך, כמו תינוק שהולך לישון כשהוא לופת את ה'שמיכי' שלו".

     

    אבל אורלי היא הראשונה להודות שההשפעה המרגיעה של השופינג מתפוגגת לאחר זמן קצר מאוד.

     

    "זה עובד רק במהלך ובסמוך מאוד לתהליך הקנייה של הבגד", היא אומרת. "את מגיעה לקופה, מגישה את כרטיס האשראי, חשה רגע של אופוריה כמו לפני אקט מאוד מרגש, ואז יוצאת מהחנות, ועשר דקות אחר כך את נופלת בחזרה, והכאב שגורם לך לרצות להיעלם מן העולם שב ומכה בכל הגוף. זה כמו נרקומן שכשהוא צריך את המנה שלו הוא לא רואה אף אחד ממטר. המנה שלי היא שופינג".

     

    מתוך התערוכה של אורלי תורן
    מתוך התערוכה של אורלי תורן

     

     

    וכמו נרקומן שמסתיר את סימני הדקירה בזרוע, גם אורלי פיתחה דרכים להסתיר את ההתמכרות שלה לקניות. "בבית לא ידעו שקניתי, כי אני תמיד הולכת עם תיק מאוד גדול, כך שאפשר יהיה להחביא את הרכישות החדשות", היא אומרת. "ואם שכחתי תיק - אפשר תמיד להוריד את כל התוויות כבר שנכנסים הביתה, לזרוק לפח, וללכת לחבל הכביסה, כאילו שכל הערימה שיש לי ביד זה משהו שרק עכשיו הורדתי מהחבל".

     

    היום יש לה בארון כ־500 שמלות ו־1,000 חולצות, "ואני לא יודעת להגיד כמה תיקים, כי אני מתה על תיקים", ואחת לשבוע בערך היא מתנפלת על כל המלאי הזה ומסדרת את הארון מחדש. "גם זה חלק מסימני המחלה", היא מודה.

     

    לפני עשרה חודשים, אחרי שנים של התמודדות עם דיכאונות שהתבטאו גם בהפרעות אכילה, ובהתערבות של בעלה והוריה, היא החלה בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, שבמהלכו הבינה שכל תהליך הקניות המרובות נובע מהצורך הנואש להסתיר התעללות מינית שעברה בילדותה. "זה היה תהליך ארוך ומורכב, כי שיתפתי את המטפלים שלי בטראומה אחרי שנים של הסתרה, וגם למשפחה שלי לקח הרבה זמן להבין מה קורה. הם תמיד תפסו אותי כבחורה חזקה, ואני בחרתי לשתוק. לא להטריד. לא להציק. לא להעמיס על ההורים יותר מדי".

     

    העונג הוא בקנייה לא בבגד

     

    שופהוליזם קוראים לזה בלשון עממית, והמומחים קוראים לזה "אוניומאניה", והזיהוי שלה הוא קל מאוד. "כולנו אוהבים קניות, וכל אחד מאיתנו יודע למה. לפעמים זה עונה על צרכים בסיסיים, לפעמים זה בא למלא חלל ולפעמים סתם מצב רוח רע מושך אותנו לקניונים, שהפכו כבר למקדשים של המאה ה־21", אומר פרופ' פנחס דנון, מומחה לטיפול בהתמכרויות.

     

    לדבריו, יש דרך לזהות מתי הקניות המוגזמות הן תוצאה של התמכרות, ומתי הן נובעות מתקופה קשה שנקלענו אליה.

     

    "זו התמכרות כאשר ההנאה היא מעצם הקנייה ולא דווקא מהפריט החדש שכעת יש ברשותנו, כאשר אנחנו מתחילים לשקר, להסתיר את הקניות, להעלים חשבוניות, לקחת הלוואות לכיסוי ההוצאות, להתרחק מהאנשים הקרובים כדי לא להיתפס על שקר וכאשר ההתנהגות הכפייתית שלנו משפיעה על היחסים שלנו עם הסביבה".

     

    רק בחמש־שש השנים האחרונות התחילו משרד הבריאות, ועולם הרפואה בכלל, להכיר בהתמכרויות התנהגותיות (התמכרות להימורים, מין, שופינג וטכנולוגיה) כבעיה שיש לתת עליה את הדעת, והאוניומאניה רק הולך ומתפשטת בארץ, כמו גם בעולם. "שם המשחק, כמו בכל התמכרות, הוא 'זמינות'", אומר פרופ' דנון, וכולנו יודעים שהעולם כולו עושה כל שביכולתו לסייע לנו לקנות בקלות - פרסומות מופיעות בכל מקום, האינטרנט הפך את העולם כולו לכלבו ענק, מבצעי מכירות מתקיימים כל הזמן, וכרטיסי האשראי מאפשרים לחלק את התשלומים כדי שהסכום לא יהיה כואב כל כך. וזאת לא בעיה רק של נשים. אוכלוסיית השופהוליקס מתחלקת ל־60 אחוזים של נשים ו־40 אחוזים של גברים, שאולי לא פוקדים את חנויות הבגדים, אבל מאבדים שליטה בחנויות של גאדג'טים.

     

    אפשר להחלים מזה? לדעת בוודאות שגם כשאני נכנסת לחנות וקונה זוג מכנסיים – זה בסך הכל קניית מכנסיים ולא כניעה להתמכרות?

     

    מסתבר שקניית מכנסיים זה לפעמים בסך הכל קניית מכנסיים. "אבל המכורים לשופינג קונים הרבה פעמים את אותו הדבר שוב ושוב, למען הקנייה ולא בגלל הצורך במוצר", מסביר פרופ' דנון, שמספר על מטופלת שלו שהחזיקה בארון 179 זוגות של ג'ינס ליווי'ס מודל 501. "כשמטפלים בנושא באופן מקצועי הוא יכול לחזור לשליטה ואז המטופל מרגיש טוב יותר. אבל יש ביטוי שאומר 'פעם מכור - תמיד מכור' כך שאי־אפשר להרפות, וצריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק, בגלל הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר לשוב וליפול".

     

    אבל את זה עוד אין לי

     

    אחרי טיפול פסיכולוגי עם מעקב של פסיכיאטרית, אורלי תורן מוכנה לא רק לקוות שהעבר אכן מאחוריה, אלא גם לחשוב על הצורך לעורר מודעות. "זאת בעיה שלצערי לא נותנים עליה את הדעת בישראל. בארצות־הברית יש לה יותר משקל", היא אומרת.

     

    כבוגרת המגמה לעיצוב גרפי במכללה לעיצוב ותקשורת חזותית "תלתן" בחיפה, היא בחרה להציף את הבעיה בדרך שהכי מתאימה לכישוריה: באמצעות תערוכת עיצוב. מי שמגיע לתערוכת הגמר של בוגרי המגמה, שנשאה את הכותרת "מרחב", לא יכול שלא להיתקל בפרויקט שלה: קיר שלם מלא באריזות קרטון מעוצבות. 52 אריזות, שעל חלקן כתוב "את לא צריכה את זה", "יש לך כבר כזה בבית", ומיד אחריהם מופיע הכיתוב "אבל לא בדיוק כזה", ו"אבל לא בצבע הזה", ועוד תירוצים שהשופהוליק אומר לעצמו ברגע האמת לפני ההגעה לקופה.

     

    "כשאת עושה את הקנייה, את יודעת שאת לא צריכה לקנות את זה, אבל אז את משכנעת את עצמך שאת חייבת כל יום להיראות אחרת, כדי להמשיך ולהרשים את הסביבה", מסבירה תורן, שמודה שלפעמים ההוצאות שלה יכלו להגיע ל־20 אלף שקלים בחודש. "התמזל מזלי ואני באה מרקע כלכלי מבוסס, והקניות לא היוו בעיה כספית. אבל גם כשעוצרים לחשוב על ההוצאה הכספית, זה ממש לא מעניין. מה שמעניין הוא לעצור את הכאב שמדיר שינה בלילה. הגרון נסגר, את מרגישה מחנק, את לא אוכלת, וכל מה שאת חושבת עליו זה איך אני יוצאת מהבית וללכת לקניון, בלי שיבינו מה אני הולכת לעשות, ואחרי זה להחביא את השקיות".

     

    עכשיו היא חושפת הכל. כולל "תג המחיר" בצורת קבלה ענקית שהיא בעצם אוסף של המון המון קבלות קטנות יותר, שכל אחת מהן היא ביטוי של עוד פצע ותובנה בדרך. "התערוכה לא הייתה אמורה להיות בגוף ראשון. לא התכוונתי לחשוף את עצמי", היא מודה. "אבל במהלך המחקר המקדים קלטתי כמה אנשים ממש לא מודעים לעצמם ולא יודעים איפה הם עומדים, פוחדים להתעמת עם האמת הכי מכוערת שלהם, שזה הם עצמם, ואז הרגשתי שיש לי גם אחריות חברתית מסוימת".

     

    מתי בתוך התהליך הגיעה הנקודה שאמרת לעצמך "יצאתי מזה"?

     

    "מיד אחרי הגשת פרויקט הגמר", היא אומרת. "מצאתי את עצמי יושבת באוטו, מפורקת מבכי, ומתקשרת למלי אלון, המרצה שעזרה לי וליוותה אותי באופן צמוד לאורך כל התהליך המאוד מורכב הזה. בלעדיה לא הייתי עומדת בזה, כי לא מדובר בפרויקט פשוט של למידה, תחקיר וביצוע. פה היה טיפול בפצע פרטי מדמם".

     

    עכשיו היא מרגישה שהעבר מאחוריה, "הפרויקט הזה היה הדרך שלי לריפוי", היא מכריזה. "אני חייבת להיות בריאה, כי אני לא לבד בעולם. יש לי משפחה, יש לי שני ילדים ויש לי אחריות כלפיהם".

     


    פרסום ראשון: 08.09.19 , 20:38
    מנוי סופש