שלישי 17 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    חדשות • 08.09.2019
    גברת הון פוגשת את גברת שלטון
    נחום ברנע

    כולנו מכירים את הטיפוס, שמבקש הסעה ממטולה עד אילת ואז, 50 מטר מהיעד, אומר לנהג, "תוריד אותי בפינה. אני אלך ברגל; לא רוצה להטריח". אז זהו, הקוראים יכולים להירגע: שרה נתניהו איננה כזאת. כשהיא עולה על טרמפ היא מצפה לקבל שירות מבית לבית.

     

    במובן מסוים, היא הוגנת יותר, עקבית יותר, מרוב מבקריה.

     

    אני מתכוון לציטוטים שכתב חדשות 12 גיא פלג מביא בימים האחרונים מתוך חקירתה במשטרה של ד"ר מרים אדלסון, הבעלים של החינמון "ישראל היום". אדלסון מספרת לחוקר שבני הזוג נתניהו הרבו להעלות באוזניה דרישות. לפעמים התצלום של הגברת לא היה גדול מספיק או לא היה יפה מספיק, או פורסם במיקום לא בולט מספיק. לפעמים ידיעה חיובית על האדון או הגברת קוצרה בדרך לבית הדפוס או נדחקה לשולי העמוד. ולפעמים רמזה הגברת שהייתה שמחה לקבל תכשיט יקר מבת־שיחה מיליארדרית.

     

    אדלסון טענה באוזני החוקר שלא יכלה לשאת את הצרחות. לפעמים הייתה מניחה את הטלפון על הרצפה, רחוק מאוזניה. גם כך הצליחה לשמוע. "שרהל'ה", היא השיבה, לדבריה, לאשת ראש הממשלה. "יש לי רישיון לקזינו. אני לא יכולה לתת מתנות לנבחרת... לאשת נבחר ציבור".

     

    לכאורה, הציטוטים האלה מציגים את בני הזוג נתניהו בכל גחמותיהם: האובססיה התקשורתית שלהם, הדרישות הבלתי אפשריות, התאווה שלוחת הרסן למתנות חינם, הצרחות. אותו דפוס שמוכר לנו מתיק 1000, תיק המתנות, עולה וצף מחדש, בכל קלונו.

     

    פלג, עיתונאי זריז ומיומן, אימץ את הנרטיב הזה בהתלהבות. זאת מלאכתו. אישה שמטילה בוץ על אישה אחרת היא סיפור שעושה כותרת, סיפור שגורם לצופים לצקצק בלשון ולהרגיש טוב עם עצמם. מה גם שכאן מדובר בשתי סלבריטאיות, אחת עתירת הון, שנייה עתירת שלטון.

     

    אני קראתי את המפגש הגורלי הזה קצת אחרת. מיליארדר אמריקאי בשם שלדון אדלסון, בעל בתי קזינו בכמה מדינות, החליט להתערב בכל כוח כספו בפוליטיקה הישראלית. היה לו חזון, הייתה לו אג'נדה, היו לו כיסים עמוקים. לפני 12 שנה ייסדו הוא ורעייתו חינמון, והציפו בו את המדינה. נתניהו נתפס בעיניהם כאיש הנכון למימוש האג'נדה הפוליטית שלהם. הם אימצו אותו בכל הכוח, כמו שרק מיליארדרים מרשים לעצמם לעשות. היומון שהוציאו כונה בצדק "ביביתון": הוא שועבד כולו לפולחן האישיות של הזוג נתניהו, ולמסע צלב צעקני נגד יריביו. united colors of bibiton. עיתון הוא לא היה, אפילו לא ליום אחד. לא כל נייר מודפס עם תשבץ וסודוקו הוא עיתון.

     

    הוא היה מתנת בחירות.

     

    מאות מיליוני שקלים השקיע הזוג אדלסון בזוג נתניהו: זאת הייתה נסיעת החינם שסיפקו, בלימוזינה, ממטולה עד אילת. מישהו אחר היה מתפרקד על מושבי העור, מתענג על המשקאות במזווה ואומר תודה. שרה נתניהו נהגה אחרת: היא ציפתה שמי שעובד בשבילה ישרת אותה עד הסוף. שלדון אדלסון על תקן מני נפתלי, על תקן עזרא סיידוף: אי־אפשר לומר שאיננה עקבית.

     

    מלכתחילה פירסמה אדלסון בחינמון שלה ידיעות שלא עמדו בשום קריטריון, לבד מהצורך להחניף לבני הזוג. מדוע שנתניהו לא תדרוש זכויות עריכה? ומה הסיפור על כתב שנתניהו דרשה לפטר ואדלסון סירבה. הכתב המסכן שירת בנאמנות את הקו של החינמון. אף על פי כן, מצא את עצמו בחוץ.

     

    יכול להיות ששרה נתניהו צרחה על מרים אדלסון. זה לא הופך את החינמון לעיתון.

     


    פרסום ראשון: 08.09.19 , 23:24