"בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו" (מגילת העצמאות, פסקה רביעית).

בנימין זאב הרצל, מנוחתו עדן, מצאצאי ספרדים היה. סבו, הרב שמעון לייב הרצל, היה שמש וחזן בבית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין שבסרביה, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות. כך גם היה מתפאר הרצל באוזני מקורבו העיתונאי אהרון מרקוס מהמבורג, שמשפחתו מצאצאי המקובל הרב יוסף טאיטאצאק בן המאה ה־16 מסלוניקי, שהיה ממנהיגי הפזורה היהודית־ספרדית ומפוסקיה. לביוגרף הראשון שלו, ראובן בריינין, סיפר הרצל כי הוא צאצא לבן למשפחת אצילים מאנוסי ספרד שהאינקוויזיציה כפתה עליו ועל אחיו להמיר את דתם ולהצטרף למסדר נזירים. שני האחים נשלחו מטעם המסדר לחוץ לארץ, וכאשר הגיעו לאינסברוק שבאוסטריה נמלטו והגיעו לטורקיה – ושם שבו ליהדות.

חיבה גדולה חיבבו חכמי הספרדים את הרצל. באגרות שהריצו אליו הללוהו וברכוהו. כך מצינו שכתבו לו חברי אגודת "אהבת ציון" מהעיר סאפי שבמרוקו בשנת תרס"ג (1903) שיבאר להם "מהי הציונות ומה העבודה אשר עלינו לעבוד להשיג התכלית הנרצה? מה החוקים והמשפטים?". בראש מכתבם כתבו: "לכבוד הדרת הנשיא המרומם אוהב עמו ופאר לאומו אדונינו הנכבד ד"ר תיאודור הרצל השם ישמרהו ויחיהו. שפעת שלומים. נשיא אלוהים!" ביום הגיע השמועה על פטירת הרצל לירושלים גזר הראשון לציון מרן היש"א (הרב יעקב שאול אלישר) ברכה על ביטול מלאכה בשעת ההלוויה, כפי הנהוג בפטירת אב בית דין. ומפני זקנותו שלח את בנו וממלא מקומו הרב משה חיים אלישר להספידו בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שבעיר העתיקה בירושלים. גם הרב פאניז'יל, שהיה לימים הראשון לציון, הספידו באותו מעמד. הייתה בזה סכנה רבה. העות'מנים לא ראו בעין יפה כל גילוי אהדה להרצל ולציונות, אך הראשון לציון השתמש בכוח סמכותו בממשלת טורקיה והכריז על אבל.

גם הדור הבא אחרי הרצל זכר לו את עמידתו לטובת עמו. רבי כלפון משה הכהן, רבה של ג'רבה, מביא את דברי הרצל בתוך כמה מדרשותיו, שבהן ביקש לעודד את ישראל לקראת הגאולה. גם נביא ראו בו וציר שלוח שלא הכל הקשיבו לו. כך כתב המקובל רבי אליהו סלקמון מתוניס: "תיאודור הרצל נאם בכל הערים הגדולות בגרמניה על מנת להציג את תוכנית התנועה הציונית. הוא תיאר את הסבל, את הרדיפות ואת הרציחות שהיו מנת חלקם של אחינו בני ישראל בגלותם, והתחנן בפניהם שיעזרו במפעל קדוש ונחוץ זה. הוא גם הוסיף שמקור המפעל ברגש דתי, ברגש של אהבת האדם ואהבה לעם היהודי הבזוי והשסוי תחת עולם של עמים ברברים. כדי שישובו היהודים לארץ אבותיהם ארץ קודש וארץ חמדה. אל ירושלים עיר הקודש. אבל היהודים הפנו לו עורף ודחוהו. הרצל השיב להם שהם עתידים להתחרט על עמדתם הרעה בשומם ביטחונם לשווא בגרמניה. הרצל ניבא וידע מה ניבא".

וגדולה חיבה שמחבבים הספרדים את הרצל עד שעשו שם משפחתו אצלם לשם פרטי לקרוא על שמו לילדיהם. זכותו תגן עלינו.

המאמר המלא מופיע בספר "מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי" בהוצאת "ידיעות אחרונות"