כל אמריקאי, למעשה כל אדם בעולם מעל גיל מסוים, זוכר בדיוק איפה הוא היה ב־11 בספטמבר 2001. הת'ר פני, שכולם קוראים לה לאקי, הייתה בבסיס חיל האוויר אנדרוז בוושינגטון. רק בת 25, וכבר טייסת אף־16. היא נצמדה לטלוויזיה בעיניים פעורות, בטוחה כמו כולם שזה סרט הוליוודי, מחכה כמו כולם לברוס וויליס שיגיע להציל את היום. לא היה לה הרבה זמן לפנטז.

בערך שעה אחרי שחמישה חוטפים ריסקו אל תוך המגדל הראשון את מטוס אמריקן איירליינס, ואחרי שעוד שתי טיסות חטופות התנגשו במגדל השני ובפנטגון, נסגר המרחב האווירי של ארה"ב. היה עוד מטוס חטוף אחד באוויר, טיסה מספר 93 של יונייטד איירליינס, שהמריאה מניוארק לסן־פרנסיסקו. והוא ביצע פנייה חדה לכיוון וושינגטון, לבית הלבן.

הת'ר פני וטייס נוסף בשם מארק סאסוויל, המכונה 'סאס', נקראו למפקד, תת־אלוף דייוויד האסרלי, שאמר להם: "המטרה שלכם היא לעצור את המטוס בכל דרך. אתם מבינים מה אני מבקש מכם לעשות?". שניהם אמרו שכן, הם יצאו למשימה שידעו כי היא עשויה להסתיים בפעולת קמיקזה של התנגשות במטוס החטוף. המטוסים בהם פני וסאסוויל טסו בדרך כלל היו בלתי חמושים, ולא היו הרבה אפשרויות. "כשלבשנו את ציוד הטיסה שלנו", סיפרה פני, "באמת האמנתי שזו תהיה הפעם האחרונה בה אמריא".

זו לא הייתה הפעם האחרונה. אומץ לב והקרבה מדהימים של נוסעי טיסה 93, שנאבקו בחוטפים, גרמו למטוס להתרסק בשדה נטוש בפנסילבניה. לאקי וסאס לא היו צריכים לקבל את ההחלטה הקשה בחייהם, הנוסעים קיבלו אותה בשבילם.

"הייתה שתיקה איומה"

מחר תציין ארה"ב 18 שנה לפיגועי ה־11 בספטמבר ששינו אותה לנצח. המדינה שהבדיקות הביטחונית בשדות התעופה שלה היו עד אז יותר רופפות מהכניסה לקניון חולון חיה במצב של פוסט־טראומה מתמדת. גם 18 שנה אחרי מחיר כרטיס טיסה ב־11 בספטמבר זול יותר מבכל יום אחר בשנה.

אפשר להבין מדוע הטראומה לא עוברת. קרוב ל־3,000 איש מתו באותו יום, ולא חשוב כמה זמן עובר, לסיפורים מאז אין סוף. ספר חדש ומרתק של העיתונאי גארט גראף, הנקרא The Only Plane in the Sky: An Oral History of 9/11, מספר על הרגעים הקשים של צמרת הממשל האמריקאי שירדה לבונקר, ועל ההחלטה חסרת התקדים שקיבל סגן הנשיא, דיק צ'ייני, לאשר את הפלת טיסה מספר 93.

הנשיא ג'ורג' וו. בוש היה באותו בוקר בביקור בבית ספר יסודי בפלורידה. צילומי טלוויזיה מפורסמים מאוד מראים אותו מקבל את החדשות כשהוא יושב בכיתה, מחוויר במהירות. בבית הלבן הייתה שאר הצמרת, בראשות סגן הנשיא דיק צ'ייני ומזכירת המדינה קונדוליסה רייס. "אחרי הפגיעה של המטוס הראשון", מספרת רייס בספר, "חשבתי 'איזו תאונה מוזרה'".

אחרי שהמטוס השלישי, טיסה 77 של אמריקן איירליינס, התרסק בצד המערבי של הפנטגון, נכנסו אנשי השירות החשאי בבית הלבן לפאניקה. הם פרצו לחדרים של צ'ייני ורייס וגררו אותם בכוח לבונקר. "הם כמעט דחפו אותי", מספרת רייס, "לא היה לנו מושג איפה בטוח ואיפה לא".

כריסטין לימריק, אשת משק בבית הלבן, זוכרת את אנשי השירות החשאי צורחים על כולם לעזוב את המתחם. "לא אשכח את המבט על פני הסוכנים כשנאמר להם שהם צריכים להישאר שם". איאן רייפילד, סוכן של השירות החשאי, מספר: "היינו בטוחים למדי שהמטוס עומד לפגוע בנו. המפקד שלנו פחות או יותר אמר 'כל מי שנשאר בחיים, שיגיע לבסיס החלופי".

ב־9:59 בבוקר ראו אלה שבתוך הבונקר את המגדל הדרומי קורס. "הייתה שתיקה איומה", מספר גנרל אנתוני ברנס, מאנשי הצבא הבכירים שהיו בבונקר, "הנשימה נעתקה. היו ארבעה או חמישה מכשירי טלוויזיה של 55 אינץ', שאז זה היה מסך עצום. לראות את המגדלים נופלים במסך הזה היה בלתי נתפס".

קונדוליסה רייס ניסתה בינתיים לסדר את הנשימה ולעשות את העבודה שלה כיועצת לביטחון לאומי. "המחשבה הראשונה שלי", מספרת רייס בספר, "הייתה להעביר מסר לעולם שארצות־הברית של אמריקה לא משותקת. היו רגעים במהלך היום שזה הרגיש כמו חוויה חוץ־גופית, אבל אתה ממשיך לתפקד, למרות שאתה לא באמת מאמין שזה קורה".

הנשיא בוש היה בשלב הזה על אייר פורס 1 בדרכו חזרה, אבל הוחלט כי יותר בטוח שהוא יישאר באוויר. הפנטגון הודיע ליושבי הבונקר כי יש לפחות עוד מטוס חטוף אחד באוויר, וביקש אישור להפיל אותו. גנרל אנתוני בארנס פנה לצ'ייני. "שאלתי שוב כדי להיות בטוח: 'אדוני, אני מאשר שאתה מאשר?'. הוא ענה ללא היסוס שיש להפיל כל מטוס שאנחנו יודעים בוודאות כי נחטף".

המחשבה על הפלת מטוס אזרחי מעולם לא עברה בראשו של אף אחד מהנוכחים. לחיל האוויר האמריקאי לא היה בכלל פרוטוקול למקרה כזה. ההנחה הבסיסית טרום ה־11 בספטמבר הייתה שמטוס נוסעים שנמצא בתוך השטח האווירי של ארה"ב הוא בהגדרה 'מטוס ידידותי'. "זה היה צריך להיעשות", אומר צ'ייני לגראף, "גם אם היו עליו הרבה נוסעים - אחרי מה שקרה בניו־יורק ובפנטגון באמת לא הייתה ברירה".

מתים מאבק וכימיקלים

18 שנה אחרי ה־11 בספטמבר, החשודים הראשיים בתכנון הפיגועים עדיין מוחזקים בבית המעצר בגוואנטנמו ביי בקובה, ועדיין מחכים למשפט. הכלא אליו נשלחו בתחילת העשור הקודם מאות עצורים שעברו עינויים קשים נטוש היום כמעט לגמרי, אבל הוא עדיין עולה למשלם המסים האמריקאי 450 מיליון דולר בשנה. מוחזקים בו מעט מאוד אסירים, רובם כבר די מבוגרים ובמצב פיזי רע.

הבכיר שבהם הוא חאלד שייח‘ מוחמד, המכונה KSM, שהיה המוח מאחורי הפיגועים. ארבעה אסירים מרכזיים אחרים הם וואליד בן־אטאש, שעל פי החשד ניהל מחנה של אל־קאעידה באפגניסטן שם הוכשרו שניים מהחוטפים; רמזי בן אל־שיב, שהואשם בסיוע בארגון הפיגועים; אמאר אל־בלוצ'י, אחיינו של KSM, שעזר לממן את אימוני בית הספר לטיסה של החוטפים, ומוסטפה אל־חוואסאווי, המואשם במתן כרטיסי אשראי לחוטפים.

החמישה נלכדו ב־2003־2002, ועדיין לא הועמדו לדין כי חלק גדול מהמידע וההודאות שלהם הגיעו אחרי שעברו עינויים ממושכים. ממשלת ארה"ב לא לגמרי בטוחה שההוכחות יעמדו במבחן משפטי, ואף אחד לא רוצה לראות את האחראים על פיגועי ה־11 בספטמבר משתחררים על סעיפים טכניים. בשבוע שעבר הודיע סוף־סוף משרד המשפטים כי המשפט של KSM, היום בן 55, יתחיל בינואר 2021, כמעט 20 שנה אחרי אותו בוקר יום שלישי.

בינתיים נוסעים ממשיכים לחלוץ נעליים לפני העלייה למטוס ופוחדים מכל אדם בעל צבע עור כהה ושם ערבי. התגובה לפיגועים, שכללה מלחמה מיותרת והרסנית בעיראק, יצרה פילוג שרק מחמיר בחברה האמריקאית. אנשי מכבי האש שדהרו לתוך הבניינים מתים בזה אחר זה ממחלות הקשורות לכמויות האדירות של אבק וכימיקלים ששאפו. ילדים שנולדו ב־2001 משרתים היום באפגניסטן, במלחמה שהחלה כמה ימים אחרי הפיגועים.

אחד הדברים שכן מאחדים את האמריקאים מאז היא ההערצה לנוסעי טיסה 93, שבאומץ לב בלתי ניתן להבנה הצילו מאות ואולי אלפי אנשים ממוות. דיינה ברנט, אשתו של טום ברנט שהיה על הטיסה, מספרת בספר של גראף: "טום התקשר מהמטוס ואמר 'אנחנו מחכים עד שנעבור באזור כפרי. אנחנו הולכים להשתלט על המטוס'. נבהלתי מאוד והתחננתי, 'לא, לא, טום. שב בשקט ואל תמשוך תשומת לב'. הוא אמר, 'דיינה, אם הם מתכוונים להתרסק עם המטוס הזה, נצטרך לעשות משהו'. שתקנו כמה שניות ואז אמרתי, 'מה אתה רוצה שאעשה? מה אני יכולה לעשות?'. הוא אמר 'תתפללי, דיינה, תתפללי'. אמרתי 'אני מתפללת, אני אוהבת אותך'. הוא ניתק ולא התקשר יותר לעולם'". •