סיפור משפחתי
בגיל 22, תום נשר מצליחה להחזיק לא מעט תארים: דוגמנית, תסריטאית ובמאית, 'הבת של אבי נשר'. בין קמפיין לסרט, היא מספרת על הלילה המסויט שבו התבשרה על התאונה שבה נהרג אחיה הצעיר ארי, על האנשים שמשתמשים במוות שלו כדי להתחיל איתה, ועל הסיבה שחיכתה עד גיל 17 כדי לראות את הסצנה המפורסמת ההיא ב'דיזנגוף 99'
באחד מערבי שישי בבית של סבתא לילי, משפחת נשר סיימה עוד ארוחה והילדים תום וארי, בני שמונה ושלוש, נשלחו לסלון לצפות בשלאגר של אבא אבי, 'הלהקה'. בשישי שאחרי זה שוב התקיימה ארוחת ערב, שוב הילדים נשלחו לסלון, שוב 'הלהקה'. וכך שבוע אחר שבוע. עם כל הלה לה לה לה.
"פשוט לא היה לה שם די־וי־די אחר", נזכרת תום. "זו הייתה תקופה כזאת, כשהיינו ילדים ממש קטנים, סתם כדי להרדים אותנו. סיימנו את הארוחה וצריך לשים אותנו על הספה מול הטלוויזיה".
הישראלי הממוצע מסתפק בפעם בשנה, ביום העצמאות. אבל אשכרה, כל שישי.
"כן, במשך איזו חצי שנה. אבל את הסרטים האחרים לקח לנו זמן לראות. הייתה לנו גרסה מצונזרת של 'סוף העולם שמאלה', שאבא חתך לנו, הגרסה לאל על, בלי הסקס. אז אותה ראינו. לקח הרבה שנים להגיע לגרסאות המלאות. יכול להיות שרק בגיל 18, אולי 17".
גם 'דיזנגוף 99'?
"כן, אותו ראיתי בגיל 17 אולי".
בטח שמעת הרבה לפני מה יש בסרט, במיוחד סצנת השלישייה ההיא.
"שמעתי. אני זוכרת שהייתי בת עשר בערך בחוג גלישה, ובא אליי ילד ואמר לי, 'אבא שלך זה הבמאי עם הלסביות', וזה מאוד הביך אותי. אמא שלי, איריס, שהיא אמנית וצלמת, מצלמת גם צילומי עירום וחלקם תלויים אצלנו בבית. אז לא רציתי שיבואו אלינו הביתה. נהיה לי תסביך שלם סביב זה בגלל ההורים האמנותיים הפרועים שלי".
וכשסוף־סוף ראית את הסצנה בפעם הראשונה?
"זה לא מזיז לי בכלל", היא צוחקת. "וזה עוד כשאני יודעת שזה מבוסס על סיפור אמיתי ועל החיים הצעירים שלו. תמיד ידעתי שההורים שלי מתעסקים במשהו מגניב, ושמגניב להביא את הכיתה לבקר בסט. צילמתי קטע שאדיר מילר עושה לנו סטנד־אפ בסלון. בכיתה ג' הכיתה ביקרה בסט של 'הסודות', וחברות שלי הצטלמו איתי כניצבות בסצנה. בכל הסרטים של אבא בארץ אני ניצבת באחת הסצנות".
× × ×
אין מה לעשות, גם תום נשר יודעת שהיא "בת של". מגיל אפס מוקפת בשמות ובפרצופים הנוצצים בארץ ובעולם. "כשגרנו בניו־יורק כל החברים של ההורים שלי היו חברים מהתעשייה", היא נזכרת, "והגן שהייתי בו היה גן של ילדים מהתעשייה, והבויפרנד שלי בגן בגיל שנתיים היה הבן של איתן כהן מהאחים כהן. תמיד היינו מוקפים באנשים יוצרים".
בגיל 22 בסך הכל, כבר ברור שגם נשר הצעירה היא יוצרת. היא למדה בתלמה ילין, שם יצרה כמה סרטים קצרים, שירתה בגלי צה"ל כקריינית ועורכת חדשות, ולא מזמן סיימה את לימודיה בסם שפיגל במגמת תסריטאות. בין ימי צילום, בימוי וכתיבה, היא גם מדגמנת בארץ ובחו"ל.
כרגע, הפרויקט המרכזי שעומד לנגד עיניה הוא הפיצ'ר הראשון שכתבה עוד במהלך לימודיה, על נושא שקרוב אליה במיוחד. זה תסריט בן 110 עמודים על צעירה שמאבדת את אחיה. "זה מתאר דברים שקשורים בחיים שלי. אבל זה לא ביוגרפי, זה סיפור אחר", היא מתעקשת. "וברור שיש משהו מהחיים, אבל כבר מההתחלה הכל שם אחרת. המהות שלו היא מה קורה כשמאבדים את הדבר הכי חשוב, ואת הבן־אדם הכי קרוב".
כמעט שנה עברה מאז התאונה שעבר אחיה ארי, הצעיר ממנה בחמש שנים. במהלך סוכות האחרון, יום אחרי ההקרנה של 'סיפור אחר' של אבא אבי בפתיחת פסטיבל חיפה, הוא יצא עם חבר, ולפנות בוקר נדרס בשדרות רוקח בתל־אביב בתאונת פגע וברח.
תום הייתה אז בניו־יורק. "הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי את הטלפון זה לפתוח גלצ ולשמוע את הידיעה הפותחת: 'לילה קטלני בכבישים'", היא מספרת. חודשים ספורים לפני כן עוד שידרה ידיעות כאלה בעצמה. "גם כדי לשמוע מה המצב שאומרים שהוא נמצא בו, כדי לראות שאני באמת יודעת. לא אמרו שם כמובן כלום, אבל פתאום זה איזה מין ניתוק כזה, לשמוע את זה מבחוץ".
במזל, אחרי חודש שהייתה שם לבדה לצורך עבודה, דווקא ביום הזה בן זוגה גיא הגיע לבקר. "כל התוכנית הייתה שחבר שלי גיא יצטרף אליי. ואז ביום שבו הוא בא קיבלנו את הטלפון וחזרנו לארץ. גיא היה בניו־יורק 24 שעות".
הוא לא פרק את המזוודה אפילו.
"לגמרי. באנו לדירה, הלכנו לישון. חצי שעה אחרי שהלכנו לישון היה את הטלפון והזמנו כרטיסי טיסה חזרה לארץ. גיא היה ממש מלאך שנשלח להחזיר אותי לארץ בעודי מפורקת. טיסה ארוכה, זוועה".
אבל יש דברים שאי־אפשר היה לגונן מפניהם, אפילו בתור גלצניקית מנוסה. "כמה שעות אחרי שהודיעו לי על התאונה, לא הפסיקו להתקשר עיתונאים. בכל רגע", היא מספרת. "עוד לפני שהחברות שלי ידעו, עיתונאים ידעו. וכבר אז לא הייתה לי כוונה להתראיין על זה, והעמדה שלי לא השתנתה. לא מתוך איזו שנאת התקשורת או משהו כזה, אלא פשוט כי אלה הרגשות שלי, וזה ענק מדי. אפילו עם החברות הכי קרובות שלי אני לא מדברת על זה. רק עם ההורים שלי ועם הבן זוג שלי.
"אז אחד הטלפונים הראשונים שקיבלתי היה מבחורה מגלצ, צעירה שאני לא מכירה, שביקשה שאני אתראיין 'להקים קול זעקה ברדיו' נגד תאונות פגע וברח. ואני נזפתי בה קשות. לא הייתי מגעילה או רעה אליה, אבל אמרתי לה שאני יודעת שהיא עברה עכשיו קורס של גלצ, ומלמדים אותה איך צריך לדבר עם משפחה שכולה ואיך לשכנע לדבר לרדיו, ושזה טוב לעיתון או טוב לרדיו, ולטלוויזיה, אבל אין לי כוונה לשתף עם זה פעולה. ואני מקווה שהיא כבן־אדם, כך אמרתי לה, תזכור שהיא מדברת כרגע עם בן־אדם שאיבד את אח שלו, ולא עם מרואיין חם שהיא חייבת להשיג לתוכנית. לא הייתי מוכנה להיות משימה. זה מבחינתי הצהרה ואמירה: אני לא מתכוונת לדבר על המוות שלו. זה משהו שאני חושבת שאין מה להגיד עליו. זה ענק מדי בשביל להכניס את זה למילים".
כשהיית בצד השני, בגלצ, יצא לך להרים טלפונים למשפחות שכולות?
"יצא לי פעם אחת. ביום הזיכרון עשיתי תוכנית 20 שנה לאסון המסוקים וזו משימה שהונחתה עליי, והרגשתי לגביה מאוד לא בטוחה. לא רציתי לאלץ אף משפחה לדבר על זה אלא אם הם מרגישים שזה יעזור לתהליך שלהן. ולכן הייתי מאוד רגישה. אבל גם אם זה הוראות שקיבלתי מלמעלה, ללחוץ עוד ולשאול אותן עד שיבכו ולהשתמש בטייק עם הבכי - אני לא מוכנה לשתף עם זה פעולה. רציתי רק לעשות תוכנית שתגרום להן להרגיש שנעשה להן ולבנים שלהן כבוד".
ארי נפטר יום אחרי יום הולדתו ה־17, כשכל המאמצים להצילו כשלו והמשפחה החליטה לתרום את איבריו. "אני יכולה להגיד על ארי פשוט שהוא היה אלוף העולם בלחיות", היא אומרת. "ובגלל זה גם יש פער כזה ענק עכשיו. אם יש משהו שמאפיין את ארי זה המון־המון חיים, ונעורים, ולהיות סופר־צוחק וסוחף ורגיש. הכל נורא עוצמתי ברגשות, ומתיקות ענקית. פשוט באמת היינו החברים הכי טובים. אני עדיין מרגישה שאני הכי אוהבת אותו בעולם ואני שמחה שיש לי אותו. והיינו רביעייה מאוד טובה, וזהו. That's All I'm Saying".
והיה לך משהו שרצה לגונן עליו קצת, לא?
"עזבו. כן".
אחרי מותו של ארי סיפרתם שלמרות שהוא גם שיחק ויצר סרטים, הוא בכלל רצה להיות רופא.
"הוא רצה להתעסק באנשים, להציל אנשים וככה הוא עשה. הוא היה במד"א וסופר־התלהב מכל משמרת. איך הוא הציל מישהו בתחנה המרכזית, ואיך היה איש מבוגר שנפל והם עזרו לו, זו הייתה התשוקה שלו והוא הלך עם זה. היינו האחים הכי קרובים שאני מכירה, והוא היה מתקשר אליי בסוף כל משמרת, היינו מדברים המון בטלפון, ובכלל. וברור שהוא היה מדבר על זה כמו שהוא היה מדבר איתי על במי הוא מאוהב ועם איזה חבר טוב שלו הוא רב".
את עדיין מדברת איתו?
"נקסט".
× × ×
כמעט שנה אחרי, היא מעידה שההתמודדות היומיומית לאו דווקא נעשית פשוטה יותר. "אני מרגישה שהרבה אנשים מצפים ממני לדוח מצב, לשמוע 'ואיפה את עכשיו?' וזה נורא מסובך. שום דבר שאפשר להכניס ל'מה נשמע, הכל בסדר?' הכל ממש לא בסדר. הכל ממש בבלגן. ויש אור ויש חושך וזה מורכב. אבל זה דבר מאוד דינמי, זה משתנה כל הזמן. אבל זה לא נהיה טוב יותר. זה רק נהיה מורכב כל הזמן".
בראיון איתנו ביום העצמאות אבא שלך סיפר לנו שהשמעת בתוכנית הראשונה שערכת בגלצ את 'אין לי זמן להיות עצוב' של פורטיס, ואמר שמבחינתו זה מעין המנון משפחתי. את מזדהה עם זה?
"לא. לי יש טונה זמן להיות עצובה. יש לי את רוב היום. וגם עצב זה לא דבר שאני מתרחקת ממנו. כי אני יודעת שיש לי מספיק שמחת חיים באופן טבעי, ואני אדם חייכן. לכן על הסט, אם מישהו פוגש אותי הוא רק מופתע מכמה אני ב־up. אז לא, לא מפחיד אותי להיות עצובה ואני חושבת שזה רק ראוי וטבעי. אין שום סיבה לא להתמסר לזה".
באמצע שנת האבל, מצאה את עצמה משפחת נשר בצד השני של הסקאלה שבין עצב לשמחה. אבי נבחר להדליק משואה בטקס בהר הרצל ביום העצמאות. תום ואיריס כמובן עודדו מהיציע. את המשואה הקדיש נשר לבנו. "בטקס המשואות הפתעתי את עצמי שבכיתי", היא צוחקת. "ממש בכיתי. יש כזה קלוז־אפ עסיסי עליי בטלוויזיה. והיה מאוד מרגש. זה הרגיש פתאום מאוד גדול וחגיגי ומכובד וגם היה קשה. קשה להיות שלושה במקום ארבעה. זה היה פעם ראשונה שהיינו רק שלושה באירוע חשוב".
לאור העימות המתמשך של קולנוענים עם הממשלה, וזה שהפכו כאן אמנים לבוגדים - תראי מה קרה ליוצרי 'הנערים' - הייתה איזושהי צרימה לקבל חיבוק ממסדי כזה?
"אבא שלי באמת בן־אדם מאוד ציוני. הוא מאוד גאה להיות ישראלי, ולעשות אמנות ישראלית. לעשות קולנוע אמנותי ומורכב, במדינה כל כך מורכבת, ואז שבסוף האמנות הזאת מתקבלת באהבה. אז אני חושבת שזה טבעי, וזה מדהים עבורו והתרגשתי מאוד בשבילו. ואני יודעת שזה חשוב לו".
מצד שני, אבא שלך דיבר מאז התאונה בצורה נוקבת מאוד על חוסר היכולת של אנשים במדינה לקחת אחריות.
"אבי הפטריוט!" אומרת תום בשעשוע.
גם אצלך התאונה מעוררת מחשבות על המדינה?
"לא, אבל יכול להיות שזה עניין של גיל. אני באמת אדם מאוד צעיר שקרה לו אסון נורא בגיל צעיר, ועוד לא יודע להכיל דבר כזה. אז אני מאוד בתוך השבלול של עצמי ומודאגת כרגע רק מההורים שלי וממני. לא מתעסקת בזה מעבר. גם התחלתי למנן את ההאזנה לחדשות, לידיעות סיום, לידיעות תאונות דרכים. אני פחות מקשיבה בתקופה הזאת. קשה לי".
ומצד שני החיבוק והחום שקיבלתם מאנשים הקל במשהו?
"היה משהו בפומביות שהקל, במובן הפרקטי שלא היינו צריכים לספר לאף אחד. וגם כי כולם מיד ידעו והרעיפו עלינו אין־סוף אהבה ותמיכה. באו אלינו הביתה, שלחו מתנות, כתבו מכתבים. עד עכשיו באינסטגרם כותבים לי כל שבוע אחים שכולים ואנשים שאיבדו מישהו בתאונת דרכים ובמובן הזה הפומביות היא מדהימה. אבל זה גם הדבר הכי בודד בעולם ואף אחד לא יכול להזדהות באמת", היא אומרת, ומוחה דמעה.
זה בטח לא קל כשעוברים את הגבול. "הייתה פעם אחת שמישהו ניגש אליי באוטובוס. איזה בחור. גם בדרך כלל, כל הבנים שניגשים אליי אני מיד באנטי של 'מה אתה רוצה ממני?' אז הוא בא, התקרב אליי ואמר לי, שהוא מאוד מצטער על אח שלי. ישר עניתי לו, 'יופי, תודה רבה'".
ואז הוא ביקש ממך את הטלפון?
"לא, הוא כתב לי באינסטגרם: 'היי, דיברתי איתך היום באוטובוס, אני אשמח להכיר, את נורא יפה!'"
חתיכת פיק־אפ ליין.
"לזכותו ייאמר, שאני בטוחה שכשהוא ראה אותי באוטובוס באמת כאב לו. הרגשתי שהוא כן. בלי שום ציניות אני אומרת. פשוט, כל הנקודות אחיזה האלה שאנשים מוצאים מצחיקות אותי".
ובכל מקרה, לנשר יש את גיא שלה בארבע השנים האחרונות. "קודם כל הוא גאון, מקסים. הוא מבוגר ממני בשנתיים. ולא, הוא לא מהתחום. הוא לומד מתמטיקה והוא עושה תואר שני במכון ויצמן. אבל כשהתחלנו לצאת הוא היה ג'אזיסט, גיטריסט ובלהקת חיל אוויר, מוזיקאי מצטיין".
מי התחיל עם מי?
"אני זו שצדתי אותו. ממש אבל. שמעתי שיש מישהו כזה, ופשוט חיפשתי אותו בפייסבוק. הקשבתי למוזיקה שהוא עושה, נדלקתי עליו, הצעתי לו חברות בפייסבוק ואז הוא כתב לי ויום אחרי זה נפגשנו ומאז אנחנו ביחד. ארבע שנים עוד חודש, עם הפסקה קטנה באמצע, ואנחנו סופרים אותה בפנים כחלק מהחוויה. ועברנו לגור ביחד היום".
מזל טוב.
"כן, זה מאוד מרגש. אנחנו בעצם כביכול גרים ביחד כבר ארבע שנים כי אנחנו פשוט באותם בתים כל הזמן, וישנים כל לילה ביחד כבר ארבע שנים, אבל למסד את זה, זה מאוד מרגש, ולעשות בית משלנו זה יפה ואני מתה כבר לארח את ההורים שלנו לארוחת שישי שאני אבשל".
× × ×
הפער האירוני שבין תום הצעירה שחולמת על ארוחת שישי לבין אבי נשר הצעיר ההולל ב'דיזנגוף 99' לא נעלם מעיניה. "ההורים שלי מאוד לא פחדנים. הם חוו כל כך הרבה בעצמם והיו להם חיים כל כך מסעירים וסוערים שנראה לי שהם רק מאחלים לי לחוות את זה, והם לא מנסים להרחיק אותי מזה. אבא שלי, החלום שלו זה שאני אהיה בדיזנגוף 99 נראה לי. החלום שלו זה שאהיה בדירת שותפים הוללת וכל הזמן אהיה במסיבות ובחגיגות ועניינים. אני יצאתי הרבה יותר ממוסדת ממה שהם קיוו".
ואולי זה בכל זאת המרד שלך, להיות רגועה יותר.
"אין ספק שמול ההורים שלי יצאתי הרבה יותר אחראית", היא צוחקת. "אף פעם לא הייתי באמת פרועה עד הסוף, תמיד הייתי צופה מהצד. מגיעה לסיטואציה ונהנית לראות מה קורה, אבל אף פעם לא הייתי במרכז העניינים במובן הזה. הייתי הטיפוס השכלתני, מאוד מהנדסת את הסיטואציה כדי שלכולם יהיה מביך ומעניין, ואף פעם לא שמה את עצמי בסכנה ממשית של חשיפה".
ממש במאית. עם כל הצדדים המציצניים.
"במאה אחוז. אני מציצנית פייסבוק רצינית".
כשהיית בגלצ לא היו חשדניים כלפייך? אמרו שהתקבלת בפרוטקציות?
״דווקא בגלצ הרגשתי מנוחה מזה כי כל החיים התעסקתי בקולנוע. ובאמת כשהגעתי לגלצ, הרגשתי מין חופש כזה, ולמשל הבת של רינו צרור שהייתה איתי - פתאום כל האש מכוונת כלפיה, ולי כבר לא מציקים בנושא, לאף אחד לא אכפת מי זה אבא שלי בגלל שזה תחום אחר. וגם באמת לא הייתה לו שום דרך לעזור לי, גם במשימות הכי קשות שקיבלתי. הן לא היו קשורות לתחום שלו".
בכוונה התרחקת מסיקור תרבות?
"כן. כשנכנסתי לגלצ היה לי חלום להיות כתבת תרבות. ואז יצא לי לעשות כמה משימות של ללכת ולראיין אנשים בפרמיירות ולהתחנן שמלי לוי תיתן לי לשאול אותה שאלה וכל מיני כאלה, ופשוט סבלתי מזה נורא, כי בכל הפרמיירות שהלכתי אליהן פתאום קפצה איזו אשת יחסי ציבור ואמרה, 'אבל זו הבת של אבי, תיתנו לה לשאול שאלה'. ואז הבנתי שאסור לי להיות שם כל השירות, ואסור לי ללכת לפרמיירות או להתעסק בקולנוע ואני צריכה למצוא את המסלול שלי לבד, וללמוד לבד".
כשהיא לא עושה סטוקינג בפייסבוק או מביימת הפקות, נשר מדגמנת. כיום היא מיוצגת על ידי אלינור שחר ומשמשת הפרזנטורית של הרשת היוקרתית 'פקטורי 54', "שזה המותג הכי איכותי בישראל", היא אומרת. "אני מאוד גאה".
אין חשש שיהיה לך קשה להחזיק כל כך הרבה כדורים באוויר - קולנוע ודוגמנות?
"דווקא דוגמנות זה אחד הדברים שאני מרגישה שהכי קל לשלב עם קולנוע. יום צילום פעם ב־, שאני מתפרנסת ממנו יפה מאוד. ושאר הזמן אני יכולה לעבוד בכתיבה, בלצלם ובלעבוד על החומרים שלי. חוץ מזה אני מאוד לא בסצנה הזאת. אין לי אף חברה דוגמנית. יש לי קולגות שאני מאוד מחבבת. אתמול הייתי באירוע מהמם עם שלומית מלכה ושון לוי. שתיהן בחורות חכמות ורגישות ויש לנו שיחות מהממות כל פעם שאנחנו נפגשות".
אמא שלך איריס גם הייתה בעולם הזה.
"היא דיגמנה תקופה קצרה בחייה. היא מהממת ויפהפייה, כן. אם מסתכלים על תמונות דוגמנות שלה מפעם זה לראות ולקנא למות. מה שבעיקר למדתי ממנה המון זה מהקריירה שלה כצלמת. היא מצלמת אותי מגיל אפס ולימדה אותי איך להיות עצמי ולהוריד מסכות. לא לעשות פרצוף ולא להתאמץ, כי זה מצטלם פי אלף יותר טוב כשאני מתנהגת באופן טבעי ואותנטי".
יצא לך לחוות מקרים של ניצול וסקסיזם, בעולם הדוגמנות ובכלל?
"אני לא משחקת באש, אז גם בפעמים שהרגשתי שזה מתקרב לשם, התרחקתי. ואולי זה גם כי יש לי מודעות מאוד גדולה לזה, גם בגלל הגיל והדור שלי. אני מרגישה מאוד בנוח להתלבש על הסט, תמיד הגברים מסתובבים ומתנהגים בכבוד סביב זה. אז בדוגמנות זה לא קרה לי.
"חוץ מזה הטרדות מיניות במסיבות וברחוב - את זה כולן חוו, לכולן תפסו את התחת במסיבה ולכולן - לא משנה באיזה רחוב או באיזה כביש - גברים עוצרים, צועקים, מציעים הצעות. אז אני הכי פחדנית בכל הנוגע להטרדות מיניות, ותמיד אני מרגישה שמישהו על סף להרוג אותי או לאנוס אם אני בסיטואציה אפילו קצת מלחיצה. אני פשוט מאוד זהירה עם זה. אני לא אלך בסמטה חשוכה לבד, ואני לא אלך לשירותים במסיבה לבד".
את אביה היא מגדירה "פמיניסט גדול", ומאמינה שהדבר משתקף בדמויות הנשיות בסרטיו. והיא אמורה לדעת - הוא מתייעץ איתה לגבי התסריטים שלו. "הוא מאוד קשוב להערות וגם תמיד מבקש הערות על דברים מהותיים, במיוחד בדמויות נשיות ונשים צעירות", היא אומרת.
אבל דווקא כשזה מגיע ליצירה הקולנועית שלה, לאבא יש צו הרחקה. היא לא מרשה לו לבקר על הסטים ולא מראה לו את התסריטים שלה - אפילו לא את הפיצ'ר על האחות השכולה, למרות ש"הוא כן יודע את כל הסיפור", היא אומרת. "אני עושה סרטים קצרים מאז שאני בת 11 ותמיד יש את השאלות של אנשים של עד כמה אבא שלי עוזר לי, ואם הוא קורא את החומרים שאני כותבת, או אם הוא מכיר לי אנשים. ואני עונה את האמת: הוא לא מגיע לסט אף פעם. אין לו מה לעשות שם. הוא רק סוחב לי את הציוד לאוטו".
לפנייה לכתב/ת 
