מיליון שנה, לך תזכור

בחולשה. מי היה מאמין: אפילו הישראלי הבטוח בעצמו, זה שיודע הכל, יותר טוב מכולם - מוכן בהחלט להשתנות.

הנתונים מאלפים. בכל מה שקשור לדיבורים והצהרות לא מחייבות, אין לנו שום בעיה לקשקש. אז בטח, “אין כיבוש” - כי ממילא חצי מאיתנו מפחדים ולא טורחים בכלל להגיע למקום המוזר הזה, השטחים. “עונש מוות למחבלים”? יאללה, תכינו גרדומים, עכשיו! ממילא זו חארטה־בארטה של איזה פוליטיקאי תורן, בלי שום היתכנות. אז תן לשחרר, תן לכתוב איזה פוסט מתלהם, אל תבאס! “אבולוציה?” אנא־עארף. מיליון שנה, לך תזכור. אפילו “אלוהים”. מה אכפת לכם להגיד?

למה לבאס את סבתא? נכון: אלוהים לא קשור למשכנתה, לפנסיה, לתור בבית החולים, לציונים של הילד, אפילו לא לנבחרת, שאלוהים ייקח אותם. אז מה אכפת לך להגיד? ופתאום, הישראלי נתקל במציאות. איפה שהדברים באמת נוגעים לחייו היומיומיים. ואז מתברר שאלוהים אכן נמצא בפרטים הקטנים. פתאום הישראלי השאנן הזה חרד לעתיד הדמוקרטיה. ועכשיו, כשפקחו את עיניו, הוא כבר יודע שיש בעיה עם החינוך בגני הילדים. עכשיו הוא יודע שמסוכן להשתמש בסלולרי בזמן נהיגה כי אנשים פשוט מתים.

עכשיו יש רוב עצום שמוכן להקשיב למוזרים האלה, “המסוממים”, כי למדנו ששיקרו לנו שנים בקשר לקנאביס, ושמענו וראינו אנשים שהצמח הציל את חייהם. אפילו להתחיל להקשיב למוזרות האלה, “הפמיניסטיות” של מי־טו, כי וואלה, אולי באמת יש פה משהו לא בסדר. עכשיו כבר אין לישראלי בעיה להודות בחולשה: לגלות בציבור שהארנק לוחץ והבריאות נפגעת; ויש כבר רבים שהבינו, שמחלה - זה גם בנפש, וכדאי

לפנות לטיפול פסיכולוגי. כן, אותה “בושה גדולה” של פעם, שאסור היה לחשוף בציבור. אם תרצו, זו גם הבשורה הכי מעודדת לעתיד הדמוקרטיה, הביטוי החופשי, התקשורת, והמעורבות האישית. ככל שניחשף יותר אל

המציאות, נרד מהדיבורים הגדולים הנפוחים ומהדימוי העצמי המושלם של הישראלי, שאף פעם לא טועה. נכיר במציאות, נודה שיש בעיות, ופשוט נתחיל לתקן איפה שרק אפשר.

עבור עתיד טוב יותר, לנו ולילדינו.