זה אומץ?

המתקפה של המחנה הדמוקרטי נגד ח"כ אורלי לוי־אבקסיס היא לא ירייה ברגל, אלא השלכת פצצה. מהותית, כל מה שעשתה לוי־אבקסיס במסגרת חברותה בישראל ביתנו לא משתווה לשיתוף הפעולה של אהוד ברק – שלא היה ח"כ ברשימה אלא המנהיג שלה - עם ממשלת נתניהו השנייה. ובכלל, מפלגה שברק הוא אחד מראשיה, עדיף לה שלא להיגרר לטינופים על בסיס ארכיון.

אסטרטגית, התקף הטהרנות של המחנה הדמוקרטי עוד עשוי, בתרחיש קיצוני אמנם, להסתיים במחיקת מפלגת העבודה, לאור ההסתערות שבוודאי תבוא מצד כחול לבן. ואז נתניהו לא יצטרך את לוי־אבקסיס בתור האצבע ה־61 – כפי שהסרטון טוען – כי השמאל כולו יתכנס לתוך תא הטלפון שממתין לו באדיבות הקרבות המטופשים הללו. במקרה הגרוע ממש, שתי המפלגות יאחזו זו בגרונה של זו, והצוואר של השמאל הוא זה שיישבר.

ובכלל, מה הטעם בזה עכשיו? הרי אין מי שלא יזכור לעמיר פרץ את ההימור על החיבור עם גשר ואת הפנטזיות על זרימה של קולות מימין (לפי הסקרים זה אפילו לא פכפוך). ואם, לפי שאר מסרי הקמפיין, הפאשיזם על הגדרות, מה שיעזור זה להוביל את העבודה־גשר לאחוז החסימה?

מוזיקה מאיימת, תמונות לא מחמיאות - כולל השתלה מרושלת של נתניהו במקום דוד לוי - וניחוח לא נעים של התנשאות זה לא אומץ, אלא עולב. ומבחינה פוליטית, זה פשוט טמטום.