מיכל, מורה בשנות ה־50 לחייה, עדיין זוכרת את היום שדהרה עם מכוניתה לתוך פקק רציני וגרמה לתאונת שרשרת. היא סבלה מדיכאון מתמשך, ורק אז הכתה בה הידיעה שהיא צריכה לבקש עזרה. "לקח לי זמן להבין מה עובר עליי, הרגשתי שמשהו לא עושה לי טוב ולא ידעתי מה", היא אומרת. "בסוף, לפני כמה חודשים פשוט דהרתי לתוך פקק ויצרתי תאונת שרשרת. ארבע מכוניות נפגעו. למזלי החבלות של הנהגים האחרים היו קלות, אבל תחושת האשמה והאחריות לא עזבו אותי. ציפיתי שהאירוע יהיה נקודת מוצא ושינוי – הנה ניצלתי, אז עכשיו אני חייבת לצאת מהבלבול. זה לא היה ככה, זה רק החמיר. עשיתי הכל חוץ מלעמוד מול הכאב".

"בבית חולים מנסים להשתיק את החולים, פה הייתה הפעם הראשונה שהסתכלו לנו בעיניים". מטופלות בשיעורי יוגה | צילום: אלכס קולומויסקי

איך בסוף הבנת מה עובר עלייך?

"רופא המשפחה איבחן שאני בדיכאון, וקיבלתי תרופות. אמרו לי כל הזמן שעוד כמה שבועות התרופות יתחילו להשפיע, אבל אני, מהמקום שלי, לא רואה איך אני עוברת את השעה הקרובה. כשאדם רוצה למות אין לו זמן מיותר, אי־אפשר להסתפק בתרופה ובפגישה שבועית עם פסיכולוג. הבנתי שזה מקרה חירום. הבנתי שאחרת אנשים שאני נורא אוהבת ישלמו מחיר נורא יקר. רציתי לשחרר את הסביבה מלשמור עליי, שאני לא אצטרך להיות מוחזקת, 'להיות בסדר', לעמוד בדרישות".

אחרי אותו מקרה החליטה מיכל להיכנס ל"סוטריה" — בית מאזן שמשמש חלופה לאשפוז פסיכיאטרי. היא הייתה אמורה לפתוח את שנת הלימודים ב־1 בספטמבר יחד עם התלמידים שלה. אבל כעת זהו השבוע השלישי שלה בבית. מיכל לקחה חופשת מחלה והגיעה לסוטריה על מנת להתמודד עם הדיכאון. היא אינטליגנטית, חדה, אבל גם שבורה. חסרת מנוח. מודה שהיה לה חשוב לשחרר את הסביבה ולטפל בעצמה.

"המפגש עם הכאב הוא מפגש קשה", מיכל משתפת. "פה זה לא מפגש רק עם הכאב שלי, אלא עם הכאב של כל הדיירות. בהתחלה לא הבנתי איך כאב של אחרים יכול לעזור לי. הייתי אני כל כך מוצפת בייאוש של עצמי, אבל פתאום מצאתי את עצמי בישיבות בית מתגייסת עבור אחרות. זה תהליך לא ברור. השהות בבית היא בועה, כמו ואקום שמאפשר החלמה, אבל ממש כמו עם מסכת חמצן — לומדים לנשום אחרת.

"נראה לי שהדבר הכי קשה זו הסטיגמה של בית משוגעים. זו גישה שחושבת שאנחנו אוטו מקולקל שצריך מוסך. אבל זה משהו אחר — פה לא מבטיחים לי שינויים דרסטיים ולא שישנו לי את האישיות. כן מציעים לי מקום להניח בו רגע את הנפש. אתמול למשל היה לי יום חיובי: יצאתי להליכה, הייתה לי פגישה עם הפסיכולוג, הכנתי אוכל בצהריים שעשה לי טוב, אחיין שלי ביקר אותי ועשינו מסיבת ספונג'ה. הדברים הקטנים האלו מחזקים אצלי את הצד הבריא".

אחת מאנשי הצוות בשיעור נגינה בסוטריה | צילום: אלכס קולומויסקי

מטופלים שהם גם מטפלים

זה מקום מיוחד במינו, שונה לגמרי מהסטריאוטיפים הנלווים לאשפוז פסיכיאטרי. סוטריה (גאולה או שחרור ביוונית), הוא מקום שאליו מגיעים אנשים במשבר נפשי שמיועדים לאשפוז במחלקות לבריאות הנפש. הבית מציע מעטפת תמיכה הכוללת את כל התנאים הפיזיים והנפשיים הנדרשים לאנשים בתקופה של התמודדות או בעיצומה של חוויה פסיכוטית. כל מה שאנחנו יודעים על מחלקות סגורות בתחום בריאות הנפש פשוט לא קיים בבתים של סוטריה: הצוות לא מסתובב במדים והדיירים לא מסתובבים בחלוקים, ולמעשה ההיררכיה של מטפל־חולים כלל לא קיימת.

כשהדר סקלסקי, רק בת 24, הגיעה לראיון עבודה בסוטריה, זה היה בדיוק לפני שנה, בעיצומו של חג סוכות. היא התבוננה בסוכה שבחצר וזיהתה שהשרשראות עשויות מעטיפות של תרופות פסיכיאטריות. לאחר ראיון ארוך עם שתי נשים היא גילתה כי מראיינת אחת היא אורי בר סיני, עובדת סוציאלית במקצועה ומנהלת הבית, והמראיינת השנייה היא דיירת במקום שנמצאת במשבר נפשי. שם נפל להדר האסימון שהיא באמת הגיעה למקום מיוחד.

בבית יש דיירים ומלווים, וקשה מאוד להבחין מי זה מי. אין טיפול בכוח, אין קשירות ואין חדרי בידוד. הצוות יודע להתמודד בכלים אחרים עם התפרצויות או התקפים. כל דייר מגיע כפי שהוא, עם השק הכבד שעל גבו ועל ליבו, ולא נדרש להשתתק או להתמלא בתרופות על מנת שיוכל לתפקד. הצוות מכיל אותו ומלווה אותו בתוך הבית, שמתפקד בדיוק כמו בית רגיל.

הרעיון המהפכני של סוטריה, שרואה בליווי אינטימי ולא שיפוטי של מתמודדים עם מחלות נפש במסגרת ביתית, נולד בארצות־הברית ויובא לישראל ב־2016 על ידי הפסיכיאטר פסח ליכטנברג. לאחר שנים רבות במערכת, ולאחר שניהל בעצמו מחלקה סגורה, הבין פסח כי משהו שם לא עובד נכון. כיום פועלים בירושלים שני בתים — אחד לגברים ואחד לנשים. השבוע נפתח בית נוסף, מעורב, בכפר־יונה.

אז מה עושים שם בעצם? ואיך יכול להיות ש"רק" שהות בבית היא תהליך מרפא? לשם כך הצטרפנו ליום שלם בבית, לראות מקרוב את הקסם. גם אחרי שעות רבות, קשה לשים את האצבע ולומר מה בדיוק קורה שם, אבל מה שבטוח — בתים מאזנים לא דומים בשום דבר למחלקה בבית חולים.

הצטרפתי אל בית הנשים בשכונת בקעה בירושלים. בית ערבי גדול ויפהפה עם חצר קדמית וחצר אחורית שבהן פזורות פינות ישיבה. על הספה, ליד הפסנתר, במטבח ובפינת העישון יושבות נשים ומשוחחות. קוראות. מבשלות או מנמנמות. קשה לזהות מי מהן מלווה ומי מהן היא דיירת, או בלשון הרווחת — חולה. זה חלק מהקונספט — לשטח את ההיררכיה. אין דלפק לצוות עם מחיצת זכוכית גבוהה. יש בני אדם במרחב משותף שאחראים עליו יחד. כך גם דיירות שמסוגלות ומעוניינות מבשלות, שוטפות כלים או מנקות את החדרים, גם אם לפני שעה הן לא היו מסוגות לצאת מהמיטה, או לחלופין היו בעיצומו של התקף.

כשהגעתי לא כל כך ידעתי מה מותר ומה אסור. למי אפשר לפנות ועד כמה מי שסביבי פתוחה לשיחה. לאט־לאט למדתי להתאקלם. מיכל פנתה לפסיכולוג הבית ושיתפה שהיום עובר עליה יום קשה במיוחד. "זה לגמרי עניין פיזי, אני לא מצליחה לקום. לא מצליחה להתאושש", היא משתפת. "ובכל זאת, על ההליכה לא ויתרתי כי זה מה שמחזיק אותי". דיירות רבות בוחרות לצאת להליכות לבית הקפה הסמוך או לפארק המסילה, בליווי, ככלי שמאפשר להקל על הסבל.

מטפל ומטופלת במרכז הפסיכיאטרי | צילום: אלכס קולומויסקי

התקף פסיכוטי באמצע החיים

לקראת הצהריים ריח הבישולים ממלא את הבית. במטבח עומדות דיירות ומלוות ומכינות ארוחת צהריים. כששאלתי איך החליטו על התפריט, הן צחקו עליי. "זה כמו בבית רגיל, אנחנו מכינות מה שמתחשק. רציתי להכין קיש קישואים והייתה חסרה חמאה, אז אחת המלוות יצאה לקנות", הסבירה אחת הדיירות, בזמן שחברתה בדיוק מכינה אורז. ההקפדה על ארוחות מזינות היא חלק מהעקרונות של המקום, ולדיירות יש גם סדנה כזו פעם בשבוע. למטבח נכנסים כולם — דיירות, מלוות, מנהלת הבית וגם המנכ"ל.

"כשנכנסתי לתפקיד ביקשתי להיות גם מלווה", מספר ניסימי נעים־נאור, המנכ"ל הנכנס של סוטריה. "בסוף הבשורה שלנו נמצאת בליווי. במערכות היחסים. אנחנו רוצים לייצר מקום בטוח שיש בו סקרנות, אינטימיות והקשבה לא שיפוטית. וזה עובד. ככה מצאתי את עצמי במטבח בשלוש לפנות בוקר עם דייר, מכין פוקאצ'ה".

בדיונים על הדרך הכי טובה להכין אורז אחד־אחד, פגשתי את אורה, דיירת חדשה שהגיעה לבית ערב לפני, במקום לאשפוז בבית חולים. "תראי, אני למודת מלחמות", היא צוחקת. "הייתי במחלקות סגורות, בהוסטלים, ובסוף זו חוויה קשה ומסרסת. לשמחתי עכשיו הפסיכולוגית שלי הציעה לי את סוטריה, ו־וואלה?! זו פעם ראשונה שמסתכלים לי בעיניים. בבית חולים ברגע שאת צועקת נותנים לך זריקה, התחושה היא שאני עול שצריך לטפל בו, להשתיק אותו, במקום לקבל עזרה ונחמה. בסוף זו הוויה של בית סוהר למשוגעים. השדר התמידי הוא שמפחדים ממני, שאני איום. החוויה הזו היא השפלה שהולכים איתה במשך שנים ומעצבת אותנו. להיות חולה נפש, זו מילת גנאי. זה אומר שאני אדם מסוכן שצריך להיות מורחק מהחברה, ויש לזה תוצאה אחת: תחושה איומה ועמוקה של בדידות. באתי לפה בשביל לקבל חזרה צלם אנוש. אני כאן רק יום, אבל רק בשביל האוכל, החיוך, המבט, זה היה שווה".

יעל, אחת המתנדבות בבית, מגיעה כמעט כל יום. מקשיבה, מטיילת, מתווכחת בין הדיירות למשפחות שלהן. ההתמודדות האישית שלה הובילה אותה להיות אחת המתנדבות המשמעותיות בבית. "אני קיבלתי התקף פסיכוטי באמצע החיים, אחרי שעישנתי קנאביס רפואי. אני הייתי בהתקף של מאניה בלי גבולות. אשכרה קניתי אוטו לאחיין שלי בן השבע. הייתי בלתי צפויה, אז אי־אפשר היה לעזוב אותי לרגע. אני זוכרת שהרופא בא אליי הביתה והסביר לי שאני לפני אשפוז כפוי, והיה צריך שני אחים ושני שוטרים בשביל להשתלט עליי".

איך הרגשת במחלקה הסגורה?

"לא שיתפתי פעולה, אז קשרו אותי למיטה ונתנו לי בכוח תרופות. זו חוויה שאי־אפשר בכלל הסביר אותה לאדם מהשורה. זו טראומה באופן הכי עמוק שיש. הייתי שם חודש וחצי. אחרי שהתחלתי את העיבוד של מה שקרה לי, המודעות לדבר הפסיכי הזה, חליתי בדיכאון. מצאתי את עצמי בלי בית, בלי עבודה. שנה שלמה לא עשיתי כלום. זה מקום נטול תקווה. מנהרה צרה שאין ממנה יציאה. היום אני בריאה, אבל ההתנדבות היא חלק מהסיפור. אני יודעת מה עבר פה על נשים ואני יודעת שזה חלק מסוים ממי שהן. אבל זה לא מגדיר אותן בשום אופן. לא צריך לדבר עם הרבה מילים, צריך אנושיות, צריך להיות שם. אני גדלה יחד איתן".

ואכן הסוד בבית הוא מערכות היחסים. בין הדיירות לבין עצמן, בינן לבין המלוות, ובינן לבין הבית. "הרבה שואלים אותי מה העבודה של המלווה", משתפת הדר. "לקח לי זמן למצוא את ההגדרה, אבל בתכלס זה הכל, בין מנקה לפסיכולוגית. קצת כמו אמא שמחזיקה את הבית והיא גם על החומרי וגם על הרגשי וגם על הנפשי. אנחנו מצפים להשתתפות בהכל מה שקשור להחזקת הבית אבל בסוף אנחנו אלו שדואגות לאוכל — לחלק את התרופות, ללוות נפשית, להחזיק בזמן התקף. בסוטריה לא משתיקים. אין חדר בידוד, אין חס וחלילה קשירות, אין מינונים מטורפים של תרופות. אז כמלווה אני פוגשת את הדברים כמו שהם וזה קשה מאוד. לאנשים יש דימוי מסוים על אנשים עם התמודדות נפשית. לא מאמינים לי שאלו נשים רגילות, אמניות, עורכות דין, אמהות וסבתות. מה שיוצר את הדימוי הזה הוא הטיפול הקונבנציונלי שלוקח את הנשים האלו וממלא אותן בתרופות שהופכות אותן לצילי אדם".

טל פורסטנברג, מלווה עמיתה של הדר, משתפת גם היא בבחירה לעבוד בסוטריה: "ברגע שאדם נמצא במשבר אנחנו נוטים לבנות הגנות בשביל לבדל את עצמנו. בסוטריה מתמודדים עם האמת שאין 'אותם' ו'אותנו'. בגלגולים מסוימים גם אנחנו היינו יכולים להיות במשברים כאלו, זו לא מציאות נפרדת. מבחוץ אפשר לחשוב שיש משהו מזוכיסטי בעבודה הזו. זה לא משהו שאפשר להניח לו כשאנחנו בבית. רק מי שפה יודע שכמה שזה קשה, ככה זה גם מתגמל".

טיפול בגובה העיניים

בצהריים נשמעת מנגינת פסנתר. תכף תתחיל ישיבת הבית. טקס קבוע מדי יום שבו כל הדיירות והצוות מתכנסים ומשוחחים על מה שמתאים. אין נושאים מוכתבים מראש, הקול של כולם שווה בשיחה. הפעם עיקר השיחה סבבה סביב הקושי של שתי שותפות חדשות לחדר — האחת מעדיפה לישון עם דלת סגורה והשנייה עם דלת פתוחה. על פניו סוגיה קלה לתפעול, אבל במקום שבו הלילה הוא זמן מאוד רגיש והשינה מאוד קלה, מדובר בסיפור נפיץ. בהתחלה השיחה סוערת ותוקפנית, אבל לאט־לאט דיירות אחרות מנסות לשקף את הקשיים בטון חדש. הדינמיקה הפנימית עושה את שלה.

"פעם באמצע הלילה דיירת לא הייתה לגמרי מחוברת למציאות, ופשוט סירבה להישאר בבית בגלל פחד מאנסים ורוצחים. היא באמת שמעה אותם", משתף פסח, הפסיכיאטר של הבית ומי שהקים את סוטריה. "מה אנחנו יכולים לעשות במצב כזה? אנחנו מנסים להביא את הדברים למרחב הציבורי והקהילתי של הבית. אני לא הצלחתי לשכנע אותה להישאר, אז ביקשתי לכנס ישיבת בית ושם הדיירות תפסו פיקוד. דיירת אחת הציעה שהיא תישן בחדר מסוים שהוא כביכול יותר מוגן, דיירת אחרת הציעה לישון לידה בסלון למרות שמאוד קשה לה להירדם ככה. בסוף נמצא הנתיב, אבל ההתגייסות הזו מאוד משמעותית. בסוף אנחנו מספקים מרחב מוגן שבו אדם יכול לחשוב מחדש על הקשיים שלו מול עצמו, מול הסביבה ומול החברה, ולכתוב מחדש את תנאי החיבור עם הסביבה ועם עצמו. זה עדיין מעורפל אבל זה מהות העניין. כשאדם מוקף באמפתיה, אהבה ותמיכה זה מאפשר לו לעשות את זה".

איך אתה מסביר את זה?

"אני המון שנים עוסק בבריאות הנפש, אבל פה למדתי על בשרי כמה אפשר לטפל באנשים שנדחקים לשולי החברה בזכות מבט בגובה עיניים, בזכות חיבוק. אני מתבייש שהייתי צריך ללמוד את זה בגילי. אני רואה כמה שההישענות שלנו על צוות המלווים, שהם לא אנשי מקצוע, היא נכונה. שם מתרחש החסד. בבית חולים חולה טוב הוא החולה השקט, ואנחנו מעודדים אנשים להתבטא. וכן, זה יותר קשה לראות אדם סוער. שם יותר קשה להגיע אליו לא עם תרופות אלא בדרכים אחרות. אבל לפעמים פשוט צריך לתת מקום לסבל ולעבור דרכו בשביל להגיע למקום יותר טוב ובריא".

אורי, מנהלת הבית, מוסיפה: "בסוף הכל ממש אישי. הדיירות יגידו לי את האמת הכי כואבת בפנים, אבל בסוף זה אני והיא — רוחנית ונשמתית. זה מוציא מאיתנו דברים מדהימים וגם מהן. אין לנו ספר הוראות מה נכון ומה לא. מה יצליח ומה לא. זה נורא אמיתי ומעצים, אבל גם מפחיד. צריך להסכים להיות שם, במקום של החוסר אונים. ללכת יד ביד בלי תמיד לדעת לאן. אני אומרת לדיירות: מותר לך להביא את עצמך איך שאת, ואם זה יהיה בלתי נסבל לסביבה נחשוב יחד מה נעשה, אבל את רצויה כמו שאת".

יותר מ־250 דיירים עברו רק בבתים של סוטריה בשנתיים האחרונות, ובתים מאזנים נוספים נפתחו בהובלה של עמותות אחרות. למרות ההצלחה הרבה של השיטה הזו בעולם ובארץ, עדיין ישנו קושי מול קופות החולים. השהות בסוטריה יקרה, ועולה 27 אלף שקל לחודש. "פסח ניסה להקים את סוטריה במסגרת השירות הציבורי, מתוך המערכת, ולא הצליח", מספר המנכ"ל, ניסימי נעים־נאור. "אנחנו מחזיקים צוות גדול ומקצועי 24 שעות, ונעזרים בתרומות — אבל זה לא מספיק. היום אנחנו עושים הכל כדי להפוך את סוטריה לשירות ציבורי, ולשמחתנו אנחנו בפיילוט עם חלק מקופות החולים. החלום שלנו הוא שבתים מאזנים יהיו קו החזית במצוקות של אנשים. שזו תהיה אחת מהברירות של הרופא ורק אחר כך האשפוז".

על קירות הבית ציורים רבים של הדיירות, על לוח המודעות מכתבי תודה בכתב יד. אחד המתנדבים מגיע ומחלל בחליל. חוג יוגה התחיל. כמה חסד וכמה כאב יש במקום הזה, חשבתי, ואיזה פלא זה שהחסד הזה הוא לא צדקה. וכמה חבל שצריך לשבור חסכונות או לקחת הלוואות בשביל לקבל את המובן מאליו — אמפתיה, שותפות וכבוד בשעת מצוקה.