"אני קמה עשר דקות לפני, כדי להתחבק עוד קצת"
אחרי שלוש שנות זוגיות עם לי בירן ורגע לפני הפסטיגל התשיעי (!) שלה, אליאנה תדהר מגשימה חלום ועובדת על מוזיקה משלה עם תוכניות מגירה ליזמות והפקה. תוכניות לחתונה והורות עדיין אין, כי מלכת הילדים הנצחית רק בת 27, אבל האהבה פורחת, הקריירה מסחררת והעתיד ורוד מאוד ‑ והכי מתוק שיש
כשאליאנה תדהר נולדה, אמה התעקשה לא לקרוא לה אליענה, אלא אליאנה, מפני ש"פעמיים א' זה מצוין". 27 שנים עברו מאז ואת שלוש האחרונות מהן היא מבלה בזוגיות עם לי בירן ‑ וגם זה מצוין. "לי ואני הכרנו לפני המון שנים, שמונה לפחות, וזה לא היה בצבא", היא נזכרת. "הוא השתחרר בדיוק כשהתגייסתי, אבל עשינו פסטיגלים ביחד, הופענו עם רוני דלומי, עד שלפני שלוש שנים משהו השתנה באנרגיה שבינינו. זה משהו שאי־אפשר להסביר במילים, בגלל שאי־אפשר לצבוע את האנרגיה הקודמת ולהראות שהגוון שלה השתנה. אני ראיתי אותו בצורה אחרת והוא ראה אותי באיזשהו אור חדש".
זה קרה מאחורי הקלעים של סדרת הנוער "או בוי", שבה שיחקו שניהם. "לי היה ג'וני, חלק מלהקת בנים, ואני הייתי זוהר, המורה שבאה לעזור להם בשיעורי הבית, מפני שמרוב הופעות הם ירדו בלימודים. שתי הדמויות התאהבו בסדרה, על פי דרישות התסריט".
ובמציאות?
"האדמה רעדה, העצים רעדו, כל העולם רעד. לא הרגשת?"
יש לך את זה בפחות ציניות?
"זו באמת הייתה התאהבות חזקה ומרגשת. יש יתרון בהתאהבות באדם שאת מכירה כבר הרבה זמן. אין חרטוטים ואין מסכות. משהו כמו 'אתה כבר יודע מי אני, ועכשיו אני רק צריכה לגרום לך לחשוב שאני עוד יותר מגניבה ממה שחשבת'. הרגשתי שאני לא צריכה להתאמץ כדי לבנות לעצמי איזו דמות, כמו שלפעמים אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש במטרה להרשים. הרגשתי בנוח, בבית. יש לנו תדר משותף. שנינו רואים דברים בצורה דומה. אוף", היא רוטנת, "איך אפשר לדבר על אהבה בלי להישמע כמו שיא הקלישאה? היית מאמינה שאנחנו אפילו לא יודעים מתי חל יום השנה שלנו? לי בירן", היא מאגרפת את כפות ידיה ומשחררת צעקה, "אנחנו צריכים לבחור ולהחליט".
אתם זוג רומנטי?
"משתדלים. בבוקר אני קמה עשר דקות לפני שאני חייבת לצאת מהמיטה כדי להתחבק עוד קצת, או שאני כותבת משהו ומשאירה לו על השולחן. מבחינתנו, הכי רומנטי זה לשבת יחד על הספה ולראות נטפליקס אנד צ'יל".
הם גרים בדירת שלושה חדרים ליד מתחם בזל, ובמהלך החופש הגדול נאלצו לשמור מרחק מהסופרמרקט השכונתי, שהיה גדוש בנוער וטף. הוא מתנהל בעיר הגדולה עם קורקינט והיא על אופניים. את המכונית מכרו מפני שממילא אין סיכוי למצוא חניה.
בזכות האופניים את נראית כיום רזה מתמיד?
"אני? רזה? אוכל הוא אחת מהאהבות שלי, במיוחד אוכל איטלקי, ופיצה תמיד תהיה אצלי במקום הראשון. אני לא מגבילה את עצמי בכלום, אבל עושה הרבה יוגה וכושר. וחוץ מזה, פשוט טוב לי במקום שבו אני נמצאת".
הממלכה של תדהר היא המרפסת, שבה היא מטפלת בעציצים, "מכל הסוגים והזנים. רובם גרים בתוך הדירה, בכל פינה, אבל במרפסת זו ממש גינה. הירוק שלהם ממלא לי את הלב, ופעם ביום אני מעבירה אותם לכיור, אחד־אחד, בזהירות, ועושה להם מקלחת. זה כמו לקלח ילדים".
את גם שרה להם במהלך המקלחת?
"לא, אבל זה אחלה רעיון. אם אתחיל לשיר להם אולי קצב הצמיחה שלהם יוכפל".
ומתי תקלחי תינוק?
"אל תתחילי", היא מתחננת. "אפילו אמא שלי לא לוחצת. היא התחתנה בפעם הראשונה בלטביה, כשהייתה בת 21, ובפעם השנייה עם אבא שלי, בגיל 39. לי יהיה בן 30 בדצמבר, יש לנו זמן. דווקא האחים שלי הם אלה שמדי פעם זורקים אלינו הערות. בצחוק, רק בצחוק. הם פשוט חולים על לי ורוצים שזה כבר יהיה רשמי".
איך זה שאת לא לחוצת חתונה?
"כנראה שאני מתוכנתת קצת אחרת, אני לא מאלו שכבר בבת מצווה מדמיינות את בעלן לעתיד. בעבר, נישואים נצחיים נראו לי כמו משהו מהאגדות, הרי זה מאוד לא שכיח ששני אנשים לא יצמחו לכיוונים שונים. אבל אני מודה שגם לי, בפעם הראשונה בחיי, החלום המונוגמי נראה לי אפשרי. רק מכשול אחד עומד בפנינו. לי טוען שאין לנו זמן לכלב והוא לא אוהב חתולים".
יש לה אחות למחצה מצד אמא ושלושה אחים למחצה מצד אבא. "אנחנו כמו משפחה מרוקאית, אבל אשכנזית. זגורי אימפריה בגרסת המיונז", היא אמרה לי פעם בראיון.
"זה לא השתנה", היא צוחקת. "לי השתלב באווירה שלנו. הוא אכל מיונז הרבה לפני שהכיר אותי. הוריי הכירו אותו לפני שהפכנו לזוג וגם המשפחה שלו הכירה אותי מזמן. לי ואני הופענו בפסטיגל ביחד ולחוד".
שריר שנמתח
בעולם הפסטיגל, שבו תשתתף גם בחנוכה שיבוא עלינו לטובה, תדהר ראויה לצל"ש. "מלך הפסטיגלים הוא טל מוסרי, אבל אצלי זו תהיה שנה תשיעית ברצף. באמת הגיע הזמן שמישהו ירשום אותי בגינס, למרות שאין לי מושג איך הגעתי להישג הזה. כנראה שביססתי איזה קשר טוב עם הילדים ב'גאליס' ועוד קודם לכן ב'החולמים'. אני נקרעת מצחוק כשאנשים שצעירים ממני בחמש שנים אומרים לי 'גדלנו עלייך', אבל תכלס, זו האמת. גדלתי יחד עם הקהל, שהולך איתי כבר דרך ארוכה, וזה הקהל שהכי מרגש אותי. מבוגרים נוטים לבקר ולעשות פרצופים, ואילו ילדים הם הקהל הכי טהור ומפרגן".
לדבריה, מדי שנה הפסטיגל יוצא לדרך בסיומה של עבודת פרך. "אני אוהבת לעבוד, אוהבת תקופות אינטנסיביות ועמוסות, וזו ההפקה הכי גדולה והכי מקצועית שיש בארץ. הבמאי חנוך רוזן הוא קצת כמו האבא השני שלי, הוא פשוט עושה קסמים. בתל־אביב, מדי יום, אנחנו משמחים 24 אלף ילדים, בני נוער והורים. אז נכון שאחרי ארבע הצגות ביום אני חוזרת הביתה קצת עייפה, אבל זה שווה כל יבלת וכל שריר שנמתח".
ועוד בענייני פרנסה, תדהר מזוהה עם פיג'מות בזכות החוזה עם דלתא. "אני עדיין דוגלת בנוחיות", היא מצהירה, "ומרגישה שהכי נוח לי במראה הטבעי, בלי איפור ובלי עקבים, אבל הבנתי שהשקעה בהלבשה תחתונה זה לדאוג לעצמך גם כשאת בבית וגם כשאת לבד".
בעונה הבאה תצטלמי בתחתונים וחזייה?
"בחיים לא, אפילו לא תמורת מיליון דולר".
ותמורת עשרה מיליון דולר?
"גם לא. שום תשלום לא יגרום לי לחשוף את הגוף שלי מול המצלמה מפני שהוא שלי. לערכים אין מחיר וזה משהו שהטמיעו בי מגיל צעיר. אני לא אומרת לאנשים מה לעשות, ואם מישהי נהנית להצטלם בחזייה שתעשה מה שבא לה, אבל לי זה לא מתאים ואני אמשיך להצטלם רק בבגדים ולא אעלה תמונה שלי לאינסטגרם בבגד ים. זה לא שאני מקפידה על צניעות ‑ עובדה, אני יושבת מולך בגופייה כי חם נורא ‑ אבל יש דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי".
שיר שנכתב
בהופעות של "הכבש ה־16", שהיא מעלה עם בירן, שניהם שרים לייב, "וזה מקסים. אני רואה בעיניים של ההורים, שגדלו על השירים האלה, עד כמה הם שמחים לחוות אותם שוב עם ילדיהם. זו ילדותם השנייה. ואם את מחפשת סקופ, אז הנה ‑ אני עובדת על מוזיקה. שירים שלי. תמיד ידעתי שהשלב הזה יגיע מפני שאני אוהבת מאוד לשיר וליצור. בחודשים האחרונים זה צבר תאוצה, אני עוצמת את העיניים, מתרכזת, ופתאום יוצא ממני משהו, מילים ומנגינה. אני עובדת עם לי ועם עוד אנשים מוכשרים ויש הפתעות מגניבות בדרך".
למדת מוזיקה?
"כן, בגיל הנעורים למדתי וניגנתי בפסנתר. מעולם לא למדתי משחק מפני שמבחינה טכנית לא הספקתי. מהרגע שהתחלתי נשאבתי לתוך התעשייה. ברור שיכולתי לומר 'אני עוזבת הכל והולכת ללמוד', לא היה משהו שעצר אותי, אבל הרגשתי שאני לומדת המון תוך כדי תנועה. בנוסף, אני אוהבת את הגישה הבתולית שיש בי. אני פועלת מהאינסטינקטים, מהרגש, מההקשבה לפרטנר, לא על פי אסכולה כזאת או אחרת. כנראה שיש כל מיני טכניקות שאספתי בדרך והכנסתי לראש. הדבר היחיד שבאמת למדתי זה לשיר, ועכשיו אני כותבת ושרה בכל מיני סגנונות, כמו שאני אוהבת להיכנס לכל מיני דמויות".
אז איך קרה שפרצת דווקא במשחק?
"הייתי ילדה שאהבה ללכת לאודישנים. לא חשבתי לאן זה יתגלגל, פשוט רציתי לשחק כמו האנשים שראיתי בטלוויזיה. כשהוריי יצאו ואחותי הגדולה עשתה עליי בייביסיטר, היא ראתה כל מיני סדרות מחו"ל שעניינו אותי, אני אפילו לא זוכרת את שמותיהן, והבנתי שזו ההזדמנות להיכנס למציאות אחרת וליצור לעצמך עולם חדש. הרי לא במקרה קוראים לזה 'משחק'. אני כל הזמן שומעת את הקול שאומר לי 'תדמייני, תשחקי, זה כמו מגרש משחקים'. עשר שנים אחרי 'החולמים' אני מרגישה שזכיתי. מצד שני, מי כמוני יודעת שזו לא רק זכייה. זו עבודה קשה והתמדה. ללמוד את הטקסט, לישון טוב בלילה שלפני, להגיע מוכנה. במקביל, אני כל הזמן יוזמת מפני שזה מה שצריך לעשות כל אדם שאינו שכיר מתשע עד חמש. אני מנסחת רעיונות, נפגשת עם מפיקים ומחכה למצב שבו לא אהיה נתונה לחסדים של אף אחד".
על איזה תפקיד את חולמת?
"אני נמשכת למקומות חשוכים והייתי שמחה לשחק בסרט שואה. סבא שלי, מצד אמא, מעולם לא דיבר על מה שהוא עבר והיא לא שאלה. בתיכון טסנו לפולין, הגענו לאושוויץ, כל אחד סיפר משהו על משפחתו ואני יצאתי החוצה וצילצלתי לאמא. בכיתי לה 'זה לא פייר שלכולם יש מה לספר ורק לי אין'. חמש דקות אחרי זה קיבלתי מאמא סמס ארוך. היא צילצלה לאביה, שחזר לגרמניה, עידכנה אותו במצב והוא סיפר לה הכל. כבר שנה אני בקשר עם הדסה, ניצולת שואה מרומניה, ופעם בשבוע אנחנו נפגשות בבית קפה, אוכלות ומשוחחות. בתקופות של עבודה לחוצה אני דואגת לדבר איתה בטלפון. היא קוראת לי 'אלינוש' ומחבקת אותי חזק".
לפנייה לכתב/ת 
