"תן לי סיבה טובה אחת מדוע ללכת ולהצביע?" - זה המשפט שאני שומע מפי רבים מידידיי, אזרחים ערבים, בימים האחרונים. ובאמת איזו סיבה יש להם.

מצד אחד ניצב הניסיון להעביר את חוק המצלמות הבוטה והמיותר, שמחדד את הניכור העמוק גם כך בין האזרחים הערבים לממסד השלטוני. מהצד השני ניצב ריבוי הקולות של ראשי הרשימה המשותפת לגבי היחס לקואליציה עתידית, וההבהרות לגבי חוסר הנכונות להשתלב בממשלה עתידית. דברים אלה ממחישים לאזרחים הערבים כי לא צפוי שינוי בעמדה המסורתית של הפוליטיקאים הערבים, באופן שיאפשר יותר השפעה והשתלבות. הסיסמה "נהיה אופוזיציה לוחמנית" אינו יעד מושך בעיני אזרחים ערבים רבים, ולא מעניק מענה למצוקות מעשיות בתחום החברתי־כלכלי.

במצב שכזה, לא יפליא אם שיעור ההשתתפות בקרב האזרחים הערבים בבחירות הקרובות לא רק שלא ישתווה לזה של בחירות אפריל - שהיה נמוך כשלעצמו ועמד על 49 אחוז - אלא אף יהיה קטן ממנו. בהקשר הזה, בולטים כיום קולות בחברה הערבית שקוראים להחרמת הבחירות - לא כביטוי לאי־הכרה במדינה או לנתק ממנה, אלא מתוך שאיפה ליצור זעזוע פנימי עמוק לנוכח היעדר ייצוג ערבי במוסדות הנבחרים, דבר שעשוי להביא לשידוד מערכות עמוק במערכת היחסים שבין הממשל לחברה הערבית.

יש משהו פרדוקסלי וטרגי במבוי הסתום המייאש שבו נתונים האזרחים הערבים, שמהווה מבחינת רבים מהם הצדקה מדוע לא להשתתף בבחירות. דווקא כאשר הכמיהה להשתלבות בקרבם - ובמיוחד בקרב בני הדור הצעיר - מצויה בשיאה, וכאשר הולך וגדל קו המגע בין שתי החברות, הם נתקלים במחסום כפול וכבד: ניכור והגבלות מצד גורמים בחברה היהודית מצד אחד, ומהמצד השני מענה חלקי מצד המפלגות הערביות.

כל ממשלה עתידית, בלי קשר לזהותה ולשאלה אם יהיה בה ייצוג ערבי או מה תהיה עמדת המפלגות הערביות כלפיה, מחויבת לחישוב מסלול אסטרטגי מחדש באשר למערכת היחסים שבין האזרחים הערבים למוסדות המדינה. דיוקנה החברתי, הפוליטי והרעיוני של החברה הערבית מצוי בשינוי עמוק, שגורם להתחזקות שאיפת ההשתלבות ולהתרככות ההתרסה המסורתית כלפי המדינה. רק חלק קטן בחברה היהודית ער לאותם שינויים ומודע לכך שאין תאימות מוחלטת בין הציבור למפלגות הפוליטיות בחברה הערבית. חלק קטן עוד יותר מנסה לתרגם את התמורה כדי להרחיב את שילוב הערבים בכלל מישורי העשייה במדינה.

דחייה וניכור של האזרחים הערבים בנסיבות הנוכחיות עלול להוליד מפל ציפיות נפיץ כבר בזמן הקרוב. כל ממשלה עתידית נדרשת להבין שלא ניתן לשמר את הסטטוס־קוו המסורתי לאורך זמן, וכי יש הכרח לקדם מהלכים מעשיים שייתנו מענה לניכור בין החברה הערבית לממשל ולחברה היהודית במדינה, בעיקר באמצעות עידוד והרחבת מגמת ההשתלבות.

מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל־אביב