שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 16.09.2019
    להגדיל בשקל תשעים
    'ספרים הרבה' של יחיל צבן מוקיע את הספרות כמוצר צריכה, אבל מוסיף ספר משלו לערימה
    אריק גלסנר

    ספרים הרבה // יחיל צבן - אפיק - 212 עמ'

     

     

     

    כמו אפלטון ב'המדינה' וכמו קהלת לפניו - "ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה" - גם יחיל צבן ב'ספרים הרבה' אינו שועה לעצתו שלו ומוסיף עוד ספר לערימת הספרים האינסופית, הפעם ספר שמדבר בגנותם של ספרים. או לפחות בגנות צריכתם ("כדי להבין את הספרות בימינו", נפתח הספר, "מומלץ להיכנס לאחד מסניפי רשת המזון המהיר מקדונלד'ס"). הצבעה על הסתירה הזאת בין ההטפה לפרקטיקה של המטיף, אינה רק קנטרנות. כדי להתפלמס על תופעה בעולם - ותהיה זו תעשיית הספרות - אתה זקוק לשפה, אתה זקוק לספר. בעזרת המבורגר - שצבן משווה אותו לספר בהתפעמות עצמית מנועזות ההשוואה - אי־אפשר להתפלמס. המבורגר, בקיצור, אפשר לספּר, אבל ספר אי־אפשר להמברגר. זו נקודה עקרונית ביחס לשפה ולספרות שצבן מפספס.

     

    יש כמה טענות נכוחות וצודקות בספר. אכן, במובנים רבים הספרות היא מוצר צריכה, הן במובן זה שרבים ממוצריה אינם הכרחיים, הן במובן זה שראוי להתבונן בתהליכים החומריים של ייצור הספר, שיווקו וצריכתו (שכוללים גם עוולות כלפי פועלי הספרות מצד בעלי ההון). הוא צודק בהשוואת הספרות לאופנה, במובן זה שהכותרים המתחדשים בקצב מהיר אינם מייצגים איזו התקדמות רוחנית, אלא צרכים סוציולוגיים וכלכליים. הוא צודק בהבחנותיו לגבי אסטרטגיות הפרסום העצמי והשימור העצמי של הספרות, שכוללות מחקרים אקדמיים ודברי הלל לקריאה ולספרות המופיעים בתוך הספרים עצמם. הוא צודק גם בביקורתו על הפיכת הספרות לפֶטיש, כלומר על ייחוס של כוחות נעלים לעצם רכישת הספר וקריאתו (בלי קשר לתוכנו). בקיצור, יש משהו בריא בגישה צינית, מחולנת, לספרות.

     

    הבעיות ב'ספרים הרבה' הן בעיות קלאסיות של השיח האקדמי שממנו הוא מושפע (תיאוריות מרקסיסטיות וניאו־מרקסיסטיות, מקלוהן, בודריאר, בורדייה): ההפרזה, התאווה לשים "קץ" למשהו ("מות הסובייקט", "מות המחבר"), הסופיזם, טינה כלפי כל מה שטוען לגדולה, התרחקות מהמציאות הקונקרטית (תכלס, למה אנשים קוראים ספרים?) לטובת הפשטות ותיאוריות גדולות.

     

    כמו הוגים רבים המושפעים ממרקס, צבן לוקה בציניות יתר: הספרות, כל כולה, היא מנגנון קונספירטיבי שנועד לחנך אותנו לצריכה ולקפיטליזם. כמוהם, הוא לוקה בו־זמנית גם בנאיביות־יתר: בני־אדם הם טובים מיסודם, מלאי אנרגיה ויצירתיות שרק מחכות לפרוץ. פסקל, שהבין טוב יותר את נפש האדם, נזף בפילוסופים שיוצאים נגד הבידור כבזבוז זמן: הם לא מבינים, טען, שהאדם המבועת מהקיום ומהמוות לא יכול להיוותר ללא בידור, ללא מסך חוצץ. עולם בלי ספרים לא ישחרר אנרגיות והתקוממויות אצורות אלא, לכל היותר, יעודד התמכרויות אחרות.

     

    ביקורת על "חברת הצריכה", בראשית המאה ה־21, אינה יכולה להסתפק באמירת השם המפורש והנורא "צריכה" ולצפות שכולם יירתעו בבהלה. עליה לעמול הרבה יותר על מנת להסביר מה רע ב"צריכה". הרי ראינו את האלטרנטיבה במאה ה־20 (ומי שלא ראה, שיזדרז לנסוע לקובה). צבן מודע לכך שהדברים לא כל כך פשוטים, אבל מסתפק בציון מודעותו.

     

    דבר אחד ונכון הוא להצביע על כך שהספר כמוצר הקדים את המהפכה התעשייתית ביצירת מודל של סחורה אחידה המופקת באלפי עותקים. דבר אחר - ומופרך - לחלוטין הוא לטעון שהספר הוא המנוע לקפיטליזם וגם הסמל הגדול שלו. ביקור בשופרסל הנרחב הקרוב למקום מגוריו, אחרי ביקור בחנות הספרים הדחוקה, יכול ללמד את צבן משהו על סדרי גודל ומחזורי עסקים.

     

    צבן מעלה כאן מחדש את ההתקפה של מקלוהן משנות ה־60 על תרבות הספר כתרבות שדווקא מצרה אופקים, ממשטרת, מבודדת את קוראיה. מקלוהן, כידוע, חזה גדולות לטלוויזיה. אני מאחל לצבן בהצלחה עם הצפייה ב'מאסטר שף'. ואגב השימוש במקלוהן והאנכרוניזם שהוא מבטא: כמו דוברים נלהבים של השמאל הרדיקלי שמתמקדים בגינוי השמאל הציוני, משל גרוסמן הוא שר החינוך, והעבודה ומרצ מחזיקות 60 מנדטים - הקריאה בספרו של צבן מציירת מציאות שבה הספרות היא תעשייה אימתנית, והאינטלקטואל הגיבור יוצא נגדה בחוסר מורא. ולא היא.

     

    מקלוהן וממשיכיו, כמו גם צבן בעקבותיהם, סברו שבהכרזה כי "המדיום הוא המסר" הם פוטרים את עצמם מעיסוק בתוכן. נראה כיצד יגיבו צרכני מקדונלד'ס אם אחרי פתיחת העטיפה הם ייתקלו בקציצת קייל. התוכן של הספרים (שצבן כמעט אינו עוסק בו) חשוב. הקריאה (בעיקר של רומנים) מאפשרת פורקן פסיכולוגי חסר תחליף. אבל גם מבחינת "המדיום", צבן כורך יחד, תחת המושג "צריכה", ספרים והמבורגרים, טלוויזיה ואינטרנט, ומפספס את מה שמבדיל, ולו כפעילות "צרכנית", את הקריאה בספר משלל הפעילויות הצרכניות האחרות. בכלל, קריאה אינה ערך אלא צורך. צורך של מקצת האנשים, לא של כולם, אבל צורך ששום דבר אחר לא ישביע אותו. •

     


    פרסום ראשון: 16.09.19 , 21:12