yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 16.09.2019
    כל ממזר מלך
    בתוך פס הייצור הסינתטי של ספרי הילדים מזדהר 'בומלך', ספרה הצנוע והחכם של אורה איתן, שראוי להפוך לקלאסיקה
    ירמי פינקוס

    בומלך // אורה איתן - עם עובד - לא ממוספר

     

     

     

    סופר הרמן מלוויל הציע למי שרוצה לכתוב ספר גדול לבחור לו נושא גדול (אמר - והלך לכתוב רומן על ציד לווייתנים). למרבה הצער, יותר מדי מו"לים מתעלמים מהמלצתו לשמור על היחס הראוי בין התוכן לאמצעים. ספרות הילדים בישראל סובלת לא מעט מהבעיה הזאת. מרבית הספרים מיוצרים בפורמט גדול מדי ביחס לתוכן שלהם. סיפורים קצרצרים ושדופים, שבעבר היו נכללים בקובץ סיפורים, הופכים לספרים בפני עצמם בלי שהעלו מספיק בשר על עצמותיהם. המאיירים, מצידם, מספקים איורים ראוותניים מקצה לקצה כדי למלא איכשהו את הדפים הריקים והגדולים, בלי שיש להם באמת משהו מעניין או חדש לצייר - אולי כדי לרצות עורכים שדורשים ספר צעקני יותר, צבעוני יותר, שתלטני יותר. שוב ושוב נתקל הקורא באותם אפקטים ממוחשבים ושטוחים, באותו ליטוש קר ובאותם ילדים/יצורים עגולי ראש וקטני גוף, שמצוירים בהשראת (שלא לומר בהעתקת) המאייר הצרפתי הכוכב מארק בוטוואן. התוצאה היא פס ייצור סינתטי של ספרים שנפלטים ממכונות הדפוס, בלי שיהיה להם שמץ של סיכוי לשרוד בתודעה מעבר לעונה אחת.

     

    'בומלך', ספר חדש שכתבה וציירה אורה איתן, שונה מכל זה: ספרון קטן ואינטימי, מצויר ביד חופשית, שאינו נענה לשום אופנה עכשווית. העלילה מצומצמת ונשענת על רעיון אחד ברור: הילד בומלך קם בוקר אחד ממיטתו, מרכיב את משקפיו ומגלה שכל עולמו עכור. ביצת העין שלו מושחרת, צעצועיו מלוכלכים, הפרחים בגינתו מוכתמים, ומה לא. בזעמו הוא פוקד על משרתיו הבלתי נראים - הטבחית, החדרנית והגננים - לנקות את העולם תכף ומיד. כשאיש לא בא לעזרו הוא פורץ בבכי: "אני כועס על כולם מפני שלא ניקו את העולם" (איזה ניסוח ילדי ונפלא!). רק המטפלת מבינה מה קרה ומצחצחת את משקפיו. עכשיו העולם יפה ואפשר להתחיל את היום מחדש.

     

    המשל העדין הזה מחזיק יותר ממה שנדמה בקריאה ראשונה. איתן מצטרפת כאן לשורה ארוכה ומפוארת של אמנים שמשמשים בתפקיד הכפול של סופר וצייר כמו קרוקט ג׳ונסון ('אהרון והעִפרון הסגול') או וויליאם שטייג ('שרק'). כמו אצלם, לב הספר הוא היחס בין הטקסט לאיורים: מה שנכתב ומה שמצויר משלימים זה את זה בהרמוניה ומוסיפים זה על זה, שהרי נבעו מאותו מעיין. איתן מנווטת בקלילות את המידע הסיפורי דרך שני ערוצים, דרך העין ודרך השכל. הטקסט מרומם את הילד לדרגת מלוכה (כי אצלנו, כידוע, כל זאטוט הוא נסיך) - מספרים לנו שאת ביצת העין שלו הוא מקבל על מגש מוכסף - אבל בציור רואים ילד רגיל בתכלית, שארוחתו מונחת על סתם מגש פלסטיק. הסממן הוויזואלי היחיד למלכותו הוא כתר נייר שהוא חובש לראשו. כדי להדגיש שהמלכות הזאת מדומיינת משתמשת איתן במגזרת מנייר משבצות צהוב שהיא מדביקה על האיורים. שום משרת אינו נראה בציורים למעט המטפלת, אולי מפני שכל תביעותיו הנואשות של בומלך מופנות בעצם אל אדם אחד שאחראי לכל מחסורו. אותו אדם - ה"מטפלת", ולמעשה אמא - מבין מיד לליבו.

     

    כך, בטבעיות ובפשטות נפלאה ממש, עובר לקורא העימות בין העולם הסובייקטיבי של הילד, שבו הוא שליט אנוכי ורב־כוח, לבין המציאות האובייקטיבית שעליה אין לו שליטה. אפשר להניח שילדי גן ייהנו מהסיפור פשוטו כמשמעו, ואילו ילד בגיל ראשית קריאה יוכל להתמודד עם המאמץ הטקסטואלי בקלות, ואולי להבחין בקריאה שנייה באירוניה ובהשתמעות הכפולה של המציאות.

     

    אורה איתן נמנית עם שלושת המאיירים שחוללו את מהפכת שנות ה־70 בספרות הילדים העברית (לצד דני קרמן ואבנר כץ), והציעו אלטרנטיבה מקומית לדור המאיירים יוצאי אירופה שקדם להם. בני דורה הספרותיים הם נורית זרחי, יהודה אטלס ונירה הראל. לאחר קריירה ארוכה בארץ ובארה"ב ושנים רבות של הוראה בבצלאל, איתן מתירה לעצמה חירות שרק אמן ותיק (או אמן צעיר מאוד) נוטל לעצמו. היא מציירת אך ורק את מה שצריך (אין פה שום התייחסות לרקע, למשל), היא משתמשת בקו מרושל במופגן (בלי מקש "אנדו"!) ומתעלמת מכל אופנה עכשווית. באותו חוסר מאמץ היא כותבת את סיפורה בלשון טבעית, ללא תעלולי חריזה מעיקים. הטבעיות הזאת מתבטאת גם בשם המתנגן והזכיר שהעניקה לגיבור שלה. יש לה סיפור טוב לספר ולצייר, והיא לא מניחה לגימיקים להסיח את דעתה או את דעתנו. כל אלה מחזקים את התחושה שלפנינו קלאסיקה חדשה, קטנה ומופתית. •

     


    פרסום ראשון: 16.09.19 , 21:13
    yed660100