"ממשלת חמאס מנהלת לנו את החיים"
פז רייזל, בן קיבוץ יד מרדכי בעוטף עזה, נשוי ואב לשלושה, מתוסכל מכך שהמדינה מפקירה את ביטחון ילדיו
אותי מטריד בעיקר איך הולך להיראות העתיד של הילדים שלי. בתור מי שבונה בית עם זוגתו בעוטף עזה, מה אני אומר לילדים שלי הבוקר, כשהם שואלים אותי איך חברי הכנסת החדשים ידאגו להם? איך הם ישמרו עליהם ביומיום, בכאן ועכשיו, איך הם ייתנו להם ביטחון ושלווה להמשיך לחיות כילדים? זאת הציפייה שלי, ציפייה צנועה למדי, שיהיה לי מה להגיד לילדים שלי. אבל לצערי, אין לי מה להגיד להם. אין לי דרך להסביר להם מדוע הבחירה הציונית שלי לחיות בעוטף עזה היא בחירה נכונה. האמת? אני מפחד שבעוד עשר שנים הילד שלי יגיד לי 'אבא, מה קרה פה בעשר השנים האחרונות? לא עשיתם שום דבר כדי לשפר את המצב?'.
מי שמנהל לנו את סדר היום זו ממשלה שלא בחרנו בה, ממשלת חמאס. הם מנהלים את שגרת החיים שלנו. הבעיה היא שאף אחד לא מספיק אמיץ בשביל ללכת ולחפש פרטנרים במקום אחר - הסעודים, הקטארים - מישהו שיבוא וינהל את המערב הפרוע הזה, שנמצא ממש לידנו. אז נותנים לארגון טרור לנהל את סדר היום של 300 אלף איש.
כיבוש עזה הוא בעיניי לא פתרון לטווח ארוך. לעולם לא היה מצב שמהלך צבאי פתר בעיות מדיניות. הוא רק יצר אשליה לתקופת זמן מסוימת. ובכלל, אני חושב שאם אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שסכסוכים פותרים על ידי דיבור ולא על ידי אלימות, אנחנו לא יכולים להגיד להם 'הצבא יכבוש לנו את הדרך לשלום'.
אני חייב להודות: יותר מפחידה אותי הנסיעה בכבישים מאשר הטילים. יותר מפחיד אותי שמישהו שמדבר בטלפון תוך כדי נסיעה ייתקע בי, מאשר טיל שיפול עליי. מה שמטריד אותי זה לא הפחד אלא התסכול, שנובע מכך שאין לי תשובות לספק לילדים שלי.
"אני חושש לשלוח את הילד לגן"
אחז אגם, יו"ר ועד הורי הגנים הארצי ואבא לפעוט בן שנתיים, לא מבין איך המדינה מפקירה את התינוקות שלה
המציאות היומיומית נותנת לנו תחושה שאין על מי לסמוך בתחום החינוך לגיל הרך, ועד שלא יהיו פה שינויים משמעותיים תהיה לנו בעיה. המצב היום הוא שבהיעדר פיקוח במסגרות חינוך לגילי 0־3, כל אחד יכול לפתוח גן. חייבים למצוא פתרון לזה. חייבים לדאוג למסגרות אמיתיות, איכותיות וטובות לילדים שלנו.
היעדר פיקוח הוא קרקע פורייה לקיום מקרי האלימות שאנחנו נתקלים בהם בחודשים האחרונים, אבל זה לא מסתכם רק בזה. יחס לא הגיוני בין כמות ילדים לכמות סייעות, היעדר פעילויות חינוכיות, בטיחות לקויה, חוסר היגיינה ותזונה לא מפוקחת, אלו רק חלק מהדברים שעוברים תחת הרדאר, ואלו דברים שהפיקוח חייב לטפל בהם.
האנשים שמגיעים לעבוד במקומות הללו, מגיעים ללא כישורים מתאימים ואף אחד לא מעביר אותם את ההכשרות הרלוונטיות, כולל הכשרה במתן עזרה ראשונה. לא שואלים עליהם כלום, ואפילו לא מוודאים שהם אוהבים ילדים. לצערי אני מכיר לא מעט הורים שבתחילת שנת הלימודים הנוכחית לא רשמו את ילדיהם למסגרות כי הם לא סמכו מספיק על המערכת, ובעיניי זה הדבר הראשון שצריך לטפל בו אחרי הבחירות. אנחנו מרגישים שלאחר המחאה הנושא עלה לסדר היום ושלכל מפלגה יש אג'נדה מאוד ברורה בנושא, אבל לצערי מאז המחאה כלום לא נעשה.
באופן כללי, זה לא הגיוני שמי שמטפל בנושא הזה בארץ היא זרוע העבודה בתוך משרד הרווחה. אנחנו צריכים שהילדים שלנו יהיו במסגרת חינוכית ולשם כך אנחנו צריכים את משרד החינוך. משרד הרווחה לא יודע איך לחנך והוא לא דואג לרצף. אין שום סנכרון בין מה שהיה עד גיל שלוש, גם אם מדובר בילד שהיה במסגרת מפוקחת, לבין ההגעה שלו לגני העירייה. אין תוכנית חינוכית ברורה, והדבר הכי גרוע הוא שרק 23 אחוז מהילדים נמצאים במעונות מפוקחים, כלומר שאר הילדים מגיעים מאיפשהו, אין לדעת מאיפה. כבר יצא לי לראות מחסנים חשוכים, מרתפים, מקומות שלא הייתי נותן לילדים להיכנס אליהם, מקומות שמשמשים כגן שבהם הילדים לא רואים אור יום במהלך כל שעות הפעילות. זה לא ייאמן.
המחקרים אומרים שרוב ההתפתחות המוחית של ילד מתרחשת עד גיל שנתיים. הרבה פעמים יש חוסר הבנה בנוגע לכך שתינוקות מרגישים ומבינים הכל. כשהילד חשוף להתנהגות שהיא אלימה רוב היום, התנהגות לא מכבדת, קללות — יש פה התפתחות רגשית שנפגעת.
יש לי ארבעה בנים, בני 12, 10, 4 וילד בן שנתיים שנמצא במסגרת לגיל הרך. בתור אבא, למרות שאני חושב שהילד שלי נמצא במסגרת מעולה, אני נאלץ להתמודד עם חשש אמיתי. כשהילד שלי אומר לי בבוקר שלא בא לו ללכת לגן, או כשהוא רואה את הגננת ובוכה, שזה לגיטימי, אני מפחד.
יש מספר פתרונות לבעיית החינוך לגיל הרך. הראשון מביניהם הוא להאריך את חופשת הלידה עד גיל שנה. פתרון נוסף הוא להוריד את גיל גני העירייה לגיל שנתיים, ואז בפועל תישאר שנה אחת שבה צריך לדאוג למסגרות איכותיות. יש היום המון כסף שמושקע בגיל הרך. הוא רק מושקע במקומות הלא נכונים. המסר העיקרי שהייתי רוצה להעביר לממשלה החדשה הוא לשים את הגיל הרך בראש סדר העדיפויות. כשחושבים על חינוך, שיתחילו לחשוב קודם כל על הגיל הרך.
"לא נלחמנו על הכסף, נלחמנו על ההגדרה שלנו כנשים ששוות לגברים"
אפרת כהן, מנהלת בכירה בנמל אשדוד, גילתה שגבר במעמד זהה לשלה במקום העבודה מרוויח יותר ממנה. אז היא יצאה למאבק וקוראת למדינה להנהיג שוויון לנשים בשוק התעסוקה
חברת נמל אשדוד החליטה להקים חטיבת לקוחות. הם קבעו שבראש הדירקטוריון יעמוד סמנכ"ל שתחתיו יהיו שלושה מנהלים בכירים שיפקדו על תחומי השיווק, המכירות ושירות הלקוחות. אני זכיתי אחרי חודשיים בתפקיד השיווק, חודשיים אחריי זכה גבר בניהול שירות הלקוחות ואתי אלאשווילי, חברה שלי, זכתה בתפקיד המכירות. כל התפקידים הוגדרו כשווים במבנה הארגוני, אבל כשבאנו לחתום על החוזה חברתי גילתה שפער השכר בינינו לבין הבחור שזכה בתפקיד ניהול הלקוחות עומד על 6,000 שקלים.
היינו בשוק. ניגשנו לשאול את ההנהלה מה פשר הפער, אם התפקידים מוגדרים כשווים. מנכ"ל החברה דאז אמר שהתפקידים שווים בהגדרתם, אבל לא מגיע לנו לקבל אותו סכום כסף כי אנחנו לא רווחיות מספיק. התייעצנו עם שדולת הנשים ובתמיכתן המלאה החלטנו לצאת לקרב. בכל מהלך המשפט הם ניסו להוכיח שהתפקידים לא שווים. הארגון חזק, הם לקחו את מיטב עורכי הדין וניסו להתיש אותנו בכל דרך. נשים מפחדות לסכן את מקום העבודה שלהן בשביל להילחם על הכבוד שלהן, אף אחת לא רוצה לעצבן את הצמרת אז הן שותקות.
אחרי מאבק מתיש סמנכ"ל הנמל נתן עדות תומכת ואמר שהתפקידים שלנו שווים ועוד איך. זה היה צעד חסר תקדים שסמנכ"ל יוצא נגד מנכ"ל החברה. ניהלנו מלחמה בבית הדין האזורי בבאר־שבע שפסק שהתפקידים שלנו באמת שווים. נלחמנו עוד שנתיים על הערעור ובית הדין שוב פסק לטובתנו. לא נלחמנו על הכסף, נלחמנו על ההגדרה שלנו כנשים. אדם שאומר לעצמו 'אני אתפשר על פחות' אומר בעצם שהוא שווה פחות. בכל ארגון חייב להיות ממונה על שכר שעושה את העבודה שלו, אם הוא רואה קווים אדומים הוא חייב לדווח ולשאול שאלה פשוטה: מאיזו סיבה קיים פער?
חברות מגוונות שיש בהן שיעור גבוה של נשים שמגיעות לדרגים גבוהים מרוויחות יותר, וזה דבר מוכח. לא יכול להיות שיש כל כך מעט נשים בתפקידים בכירים בשירות הציבורי. אסור שהעדפה מתקנת תהיה מוגדרת כאופציה — היא צריכה להיות מוגדרת כחוק במכרזים לתפקידים בכירים בניהול המדינה. בכל חברה צריך שיהיה ממונה על מעמד האישה שיש לו סמכות לא רק לארגן הרצאות על העצמה אלא לוודא שאין בסטטיסטיקות רוב נשי שמתמודד לתפקידים בכירים ולא זוכה באופן שיטתי. אם אנחנו רוצים לשנות את פני החברה, צריך לשים בפני הבנות שלנו תמונות של נשים שהגיעו למעלה, כדי שיוכלו להאמין בעצמן.
"אני מבלה בפקקים יותר מאשר בנסיעה"
נהג המונית לירון "טילטיל" אורפלי מסביר איך אפילו טיפוס אופטימי וחייכן כמוהו הופך לפקעת של עצבים על הכביש בגלל הפקקים והיעדר הנתיבים לתחבורה ציבורית
נדמה לכם שאני רק מחייך, זאת התדמית שלי — אני הרי טילטיל החייכן, הנהג שאתם אוהבים מ'הישרדות' — אבל חשוב לי שתדעו שמאחורי החיוכים יושב לא פעם נהג עצבני שחייב להתמודד עם הכעסים של הנוסעים, שתקועים יחד איתי שעות בפקקים הבלתי נסבלים. אני נהג מונית כבר הרבה שנים, ומצב הפקקים בארץ רק הולך ומחמיר, והפתרונות? רחוקים בינתיים. בשעות תנועת השיא אני עומד יותר שעות בפקקים מאשר נוסע. רק להיכנס לנתיבי איילון מהמחלפים השונים לוקח לי 20 דקות. הלקוח יושב באי־נוחות במונית, העיניים שלו לא יורדות מהמונה, והוא מתחיל להיכנס ללחץ. רק בגלל שהוא מכיר אותי, לא נעים לו להעיר לי או לכעוס. נהגים אחרים חוטפים על הראש למרות שהם באמת לא אשמים בפקקים ובמונה הדוהר.
למשפחה בעלת ארבע נפשות יש שלושה רכבים, וכולם רוצים לגור במרכז העיר ולחנות ליד הבית גם אם זה עולה להם בבריאות ובזמן יקר, מה שרק מחריף את מצב הפקקים. נכון, גם ציבור הנהגים אשם — אם הוא היה מתפקד כמו שצריך, המצב היה משתפר — אבל הפתרונות הגדולים הם בידי הממשלה. על הממשלה שתקום לשפר את מצב הכבישים הגרוע. הכבישים בארץ נוראיים ויש בהם הרבה בורות מסוכנים, שמאיטים את הנסיעה. אני פונה לממשלה לסלול כמה שיותר נתיבים ציבוריים כדי להכריח את האנשים להתנייד בתחבורה ציבורית על חשבון הרכבים הפרטיים, ולהבין שאין טוב ממנה, בעיקר בשעות הלחץ הבעייתיות. העומס בכבישים גורם גם לזיהום אוויר מטורף. גם כשאנחנו פותחים חלון כדי לנשום קצת אוויר לרפואה באמצע פקק, אנחנו לא מצליחים.
עד שהרכבת הקלה תתחיל לפעול, ולצערי הרב זה ייקח עוד זמן, אנחנו חייבים למצוא פתרונות חלופיים. אם המדינה לא יכולה לעזור לנו, לפחות אנחנו, הנהגים, ננסה. ניסע, למשל, רק כשאנחנו צריכים. עד שהמצב ישתפר, אני מבקש מכם להבין אותנו לפני שאתם מתמרמרים. נכון, הנסיעה לפעמים יקרה מאוד, אבל אין לנו ברירה אחרת. יש לנו ים הוצאות (דלק, ביטוחים ובלאי), אנחנו עובדים 12 שעות ולא מביאים הרבה כסף, וחצי מהזמן אנחנו מנסים להגיע ללקוחות, אבל לא מצליחים בגלל הפקקים.
"המדינה מקשה על החקלאים להתפרנס"
ארנון אשרי, דור שלישי במושב העובדים כפר ויתקין, בעלים ומנהל של רפת, מבקש מהממשלה להחזיר לחקלאות את הכבוד שלו היא ראויה
מדינת ישראל, בתנועת מלקחיים, יצרה פה מצב בלתי אפשרי לחקלאים הישראלים. מצד אחד, המדינה יוצרת תנאי שכר בעייתיים מאוד לחקלאים בישראל על ידי כך שהיא חושפת אותם לתחרות לא הוגנת עם תוצרת זולה מארצות חוץ: מלפפונים שמושקים במי ביוב מעזה, עגבניות שמרוססות בחומרים לא תקניים מטורקיה, או חלב פולני שבישראל לא היה נכנס בשערי המחלבה. כתוצאה מכך, לאורך השנים הרבה מאוד חקלאים נפלטו מהעיסוק בחקלאות, לקחו את השטחים שלהם ועשו בהם שימוש אחר, כמו נדל"ן או תיירות, במטרה להתפרנס. אבל אז, מהצד השני, מגיע מינהל מקרקעי ישראל, לפעמים אפילו בליווי המשטרה, ומטיל עליהם קנסות מינהליים שמגיעים עד מאות אלפי שקלים, כולל צווי הריסה וכתבי אישום, בגלל שימוש לא חוקי בקרקע.
העובדה שהמדינה מקשה על החקלאים להתפרנס נעשית בכוונת מכוון. המטרה היא לפרק את האגודות החקלאיות ולסלק את החקלאים מהמקומות שבהם הם נמצאים, פשוט משום שהמדינה רוצה את האדמה. כל יום מופקעים שטחים חקלאיים ממושבים ומקיבוצים לטובת אזורי תעשייה ולטובת ערים. המדינה מחסלת את ההתיישבות העובדת. גרוע מזה, היא כורתת את הענף של ייצור המזון המקומי.
הבקשה שלי מהמחוקקים החדשים של הכנסת ה־22 היא להחזיר את הקרקעות החקלאיות לחקלאים. אנחנו רוצים לאפשר למושבניקים לחיות איפה שהם חיים ולהתפרנס איפה שהם חיים, בין אם מחקלאות או מדברים אחרים, מפני שאת החקלאות המדינה מרסקת. אנחנו רוצים גם לשנות את פערי התיווך בין המגזר היצרני לרשתות השיווק, להסיר את האגרות שמקשות על הייצור החקלאי ולהפוך את היבוא של מוצרי מזון ליבוא שולי. עיקר המזון צריך להיות מיוצר בארץ, ולא בארצות זרות. אנחנו רוצים להחזיר את החקלאות למקום הראוי לה.
"אי אפשר להזדקן כאן"
תמרה משייב, אלמנה, רק רוצה לחיות בכבוד ומבקשת שהמדינה תתחיל סוף־סוף לספור אותה ואת שאר הקשישים
כולם מדברים על כך שהמדינה שלנו משגשגת, מתקדמת, שאין בה הרבה מובטלים. אם המצב כל כך טוב, איך זה שהמצב של הקשישים כל כך גרוע? ואני לא מדברת רק על עצמי. אני מסתכלת על חברות שלי, על השכנות ועל המכרים. רובם חיים בשכירות, כולם סובלים ובקושי מצליחים לכלכל את עצמם.
לא מזמן חגגתי את יום ההולדת ה־73 שלי. עליתי לארץ מרוסיה עם בעלי בשנת 1996 בעקבות הילדים שלנו. יש לי תואר ראשון בהנהלת חשבונות, וברוסיה עבדתי כרואת חשבון במפעל שמייצר מעילים. בעלי, גם הוא אקדמאי, היה מורה בקולג'. המטרה הראשונה שהייתה לנו מהרגע שעלינו לארץ הייתה ללמוד עברית. חוסר הידע בעברית היה אחד המכשולים הגדולים שהיו לנו בתעסוקה פה. סיימתי אולפן, סיימתי מכינה של הנהלת חשבונות, ניסיתי למצוא עבודה — ולא הצלחתי. אחרי לא מעט עוגמות נפש נאלצתי לשנות כיוון והתחלתי לעבוד כמטפלת של קשישים בביטוח לאומי. זאת עבודה קשה מאוד, ולמרות שעבדתי שם כעשר שנים, אני לא מקבלת מהם פנסיה. למה? כי אז לא היו חוקים כמו היום.
לפני שש שנים בעלי הלך לעולמו באופן פתאומי ונשארתי לבד. לא שהיה לי קל כשהוא עוד היה בחיים, אבל גם לא היה כל כך קשה. כשהוא נפטר, המצב הפך לבלתי נסבל. אני לא יודעת איך הייתי שורדת בלי שני הילדים שלי שעוזרים ותומכים בי למרות שלכל אחד מהם יש ילדים, משכנתה, חוגים, בית ספר ומסים לשלם. לא לכל הקשישים יש את התמיכה הזו. בלעדיה לא הייתי שורדת.
מאז שעלינו לארץ גרנו 23 שנים בשכירות, ורק אחרי מאבקים ארוכים ומתמשכים, הצלחתי לפני מספר חודשים לקבל דירה בדיור ציבורי. עד אז הייתי משלמת 3,100 שקלים בחודש שכירות. זה אמנם לא הרבה, אבל כשאת מקבלת קצבת זִקנה של 3,145 שקל לחודש, וכמעט כולה הולכת על שכירות, זה ממש המון. בנוסף, קיבלתי מהמדינה מענק של כ־1,200 שקלים בחודש שהיה מיועד לשכירות, וכולו הולך לחשבונות — מים, חשמל, גז, ועד בית ותרופות שעליהן אני משלמת בערך 250 שקלים בחודש.
כמוני ממתינים בישראל יותר מ־30 אלף קשישים לדיור ציבורי, ואני מקווה שהממשלה החדשה שתקום תפעל בדחיפות לשיקום הדיור הציבורי כדי לעזור להם. אנחנו האנשים המבוגרים רגילים לקושי, אנחנו לא מפונקים. אנחנו רגילים לחיסכון, אנחנו יכולים להתאפק, ואין לנו בעיה להצטמצם. אני יודעת שלא אוכל לממן לעצמי חופשה, ואני לא צריכה הרבה בגדים. אישה זקנה כמוני יכולה לקנות שמלה אחת לשנים רבות, אבל המצב בארץ לא מאפשר להזדקן בכבוד. יש לי עדיין לא מעט חברות בגילי שגרות בשכירות ומאוד קשה להן, גם כלכלית וגם נפשית. אין להן תחושה של ביטחון. בכל רגע נתון הן מפחדות שיעיפו אותן מהדירה. היחס אלינו חייב להשתפר. פשוט אי־אפשר להמשיך ככה.
"תחומי הידע משתנים, אבל מערכת החינוך נשארת אותו דבר"
ליהי טרן מתל־אביב, תלמידת י"ב, מבקשת לערוך מהפכה במערכת החינוך כדי שתכין את בוגריה למאה ה־21
מערכת החינוך מיושנת ולא רלוונטית. האתגר הכי משמעותי כיום, הוא לשנות את זה. שיטת הבגרויות לא מתאימה לזמן שאנחנו חיים בו, היא לא באמת בוחנת או משקפת את הידע שלנו, התלמידים. למעשה, זו שיטה של שינון והקאה של החומר: אנחנו מגיעים לבגרות ושופכים את כל מה שאנחנו זוכרים, אבל לא בהכרח יודעים. זה מה שהמורים מבקשים מאיתנו וזה מה שהשיטה כופה עלינו. יום לאחר הבחינה אנחנו לא כל כך מבינים איך החומר הזה ישמש אותנו בעתיד. במילים אחרות, מה שאנחנו לומדים לרוב לא מועיל לנו ולא עוזר לנו בהמשך החיים הבוגרים שלנו.
יש צורך ביותר עבודות שמעודדות אותנו התלמידים לצאת וללמוד דברים שבאמת מעניינים אותנו. ההערכה החלופית, בהתאם לרפורמת 'למידה משמעותית' היא התחלה טובה, אבל אולי כדאי לעשות זאת בצורה אחרת. אם הייתי בודקת וחוקרת נושא מסוים שמעניין אותי, הייתי זוכרת טוב יותר מה למדתי. מקצועות ותחומי ידע משתנים, אבל מערכת החינוך נשארת אותו דבר.
שיטות ההוראה מיושנות. כדאי שהן יהיו מפתחות יותר, וייתנו יותר כלים לעתיד, במקום להיות מקובעות לתוכניות הלימודים כפי שקורה כיום. הפורמט של 45 דקות בכיתה של כמעט 40 תלמידים פשוט לא עובד. להרבה ילדים זה מאוד לא מתאים.
בנוסף, לימוד האנגלית טעון שיפור. כיום גם בוגר חמש יחידות לימוד במקרים רבים לא יידע לנהל שיחה פשוטה. זה מגיע כמובן מאותו מקום: המורים מלמדים אותנו לעבור את הבגרות, במקום את הכישורים הרלוונטיים לרכישת השפה. התוכניות מהשנים האחרונות לעידוד השפה הדבוּרה הן טיפה בים, לא בדיוק יוצאות לפועל כפי שצריך ולא רואים מהן תוצאות בשטח. בשורה התחתונה תלמידים לא יודעים לדבר באנגלית, למרות שיש להם ציונים מאוד טובים. זה המצב כיום.
לבסוף, חסר עידוד לחשיבה עצמית וביקורתיות. מערכת החינוך כיום לא מאפשרת ולא מעודדת זאת. הלחץ להספיק את כל החומר לבגרות מונע מהמורים לפתח שיח יותר אקטואלי או ביקורתי. כשבני הנוער יוצאים לחיים האמיתיים הם צריכים להבין הרבה דברים על עצמם, וחשיבה ביקורתית היא חשובה במיוחד. יש מקום להטיל ספק והיום המערכת מעודדת אותנו לקבל הכל כמובן מאליו.
"המחאה שלנו לא נגמרה"
אייל גטו, סטודנט לתואר שני, תושב באר־שבע, מבקש מהממשלה הבאה לשנות מהיסוד את היחס הגזעני כלפי קהילת יוצאי אתיופיה
קהילת יוצאי אתיופיה נמצאת בהרבה מאוד מובנים בתחתית שרשרת המזון החברתית בישראל. כדי לגשת לבעיה הזו ולהתמודד איתה, צריך לייצר אפיקים חברתיים שיאפשרו להתמודד עם הגזענות כלפי האוכלוסייה האתיופית, כולל לשנות ייצוגים ודימויים באמצעי התקשורת ובמוסדות החינוך. למשל, לא יכול להיות שסיפור העלייה הכל כך ייחודי ויוצא הדופן של יוצאי אתיופיה לא מסופר בספרי הלימוד. הציבור הישראלי מתגאה בעליות מכל קצוות תבל אבל הסיפור שלי לא מסופר כחלק מהמארג הזה, ומעבר לעובדה שזה עלבון מאוד גדול, יש לו השלכות - אני לא חלק מההוויה, מהציבוריות הישראלית. אני במובנים רבים מושלך החוצה מתוך הקבוצה הזו והופך נטע זר במדינה שלי.
זה לא רק גזענות. כשאנחנו מסתכלים על המצב הסוציאלי של יוצאי אתיופיה, אנחנו רואים קבוצה שחיה במצב סוציואקונומי מאוד ירוד. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שמרביתה חיה בפריפריה החברתית, ובחלק מהמקרים גם בפריפריה הגיאוגרפית. אנחנו מדברים על קבוצה שנהנית ממשאבים מאוד מוגבלים של המדינה. ולכן כשאנחנו מדברים על שינוי צריך להתייחס גם לחינוך, לתעסוקה, לרווחה, לפנאי. אני, בתור מי שגדל בקריית־מלאכי, מעולם לא זכיתי להיות בתיאטרון, להיות בקולנוע, הדברים הכי אלמנטריים שאפשר לדמיין, משום שאני מגיע מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, וכמוני יש לא מעט שסובלים מכך שהמשאבים שהמדינה צריכה לכאורה לחלק באופן שוויוני לא מגיעים אליהם.
במחאה הגדולה של חודש יולי, מחיתי בקריית־מלאכי יחד עם משפחתי ואני ממשיך למחות ולפעול עד היום כדי לקדם שינוי. היה לי מאוד ברור שזה לא יכול להישאר ברמה של מחאה אחת גדולה וסיימנו. יחד עם אנשים נוספים הרגשנו שצריך לייצר איזשהו תהליך, המשכיות, כדי להוביל ללחץ שיוביל לשינוי. הרבה פעמים הדברים עולים ברגע אחד, ורגע לאחר מכן האוויר משתחרר מהבלון והכל מתאדה כלא היה. זה מאבק שנכון להחזיק אותו, ונכון להמשיך אותו.
המחאה לא נגמרה, היא עודנה נמשכת. כבר למעלה מחודשיים וחצי אנחנו ממשיכים את משמרות המחאה מתחת לבתיהם של מקבלי ההחלטות - ביניהם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ראש מח"ש קרן בר מנחם, השר לביטחון פנים גלעד ארדן, שר המשפטים אמיר אוחנה ופרקליט המדינה שי ניצן. חמישה מוקדים שאליהם מגיעים בכל ערב צעירים מכל רחבי הארץ.
אנחנו מוחים ונמשיך למחות על העוולות המתמשכות כנגד יוצאי אתיופיה, החל משנות ה־50 ועד ימינו. בליבת המחאה העכשווית עומדים גילויי האלימות המתמשכים כלפי צעירים יוצאי אתיופיה על ידי שוטרים, זה היה הטריגר. יחד עם זאת לא מדובר רק בזה, ויש פה משהו הרבה יותר גדול שחייב להשתנות - מדיניות מאוד בעייתית של הממסד הישראלי כלפי יוצאי אתיופיה. זה מתייחס למצב הסוציואקונומי של יוצאי אתיופיה בישראל, לתעסוקה, לגזענות, לכל מכלול החיים שלהם פה.
בשנת 2015 הודתה מדינת ישראל באמצעות הוועדה למיגור הגזענות ודוח פלמור, שנוצר כתוצאה מהוועדה הזו, באי־אלו פרקטיקות גזעניות שהיא מנהלת נגד יוצאי אתיופיה. למעלה מארבע שנים עברו מאז, והייתי מצפה שהדוח הזה יקבל ממשות וחיים. צריך להתייחס לדוח הזה במלוא הרצינות, וכמובן ליישם את כל המלצותיו. הייתי מצפה שהממשלה הבאה, לכשתקום, תיקח את הדבר הזה ותתקף אותו ברמה הביצועית. שהוא יתחיל להשפיע על המציאות ולתקן גילויי גזענות.
"תנו לנו תקווה להירפא מהסרטן הקטלני"
משה מילוא, חולה בסרטן ריאה אלים, דורש מהמדינה: תכניסו את התרופה החדשנית נגד המחלה שלי לסל התרופות
אלו ימים הרי גורל עבור רבים מאזרחי ישראל שמתמודדים עם מחלות קשות ובראשן סרטן. במקביל למינויה של הממשלה הבאה, תחל את עבודתה גם ועדת סל התרופות, שהתקציב שתקצה לה הממשלה יכריע את גורלם של מאות אלפי חולים, ואני ביניהם.
ביוני האחרון אובחנתי כחולה בסרטן ריאה של התאים הקטנים, הנחשב לקטלני ביותר מבין סרטני הריאה, שכבר 30 שנים לא נמצא טיפול חדש ויעיל עבורו מלבד כימותרפיה. לצערי הרב, זו לא הפעם הראשונה שאני מתייצב מול סוג הסרטן הזה. אשתי היקרה התמודדה איתו לפני שבע שנים והוא הכריע אותה תוך זמן קצר. והנה, פתאום, תוך כדי הטיפולים שלי בכימותרפיה, התעוררה תקווה — 'טיסנטריק', תרופה אימונותרפית חדשנית שגורמת למערכת החיסונית הטבעית של הגוף לפעול נגד הגידול. עכשיו התקווה הזאת של חולי סרטן הריאה של התאים הקטנים תלויה בהכללתה של התרופה בסל הממלכתי ובתקציב שיוקצה לו על ידי הממשלה החדשה.
במשך שנים רבות, ולמעשה כל חיי הבוגרים, שירַתי ופעלתי למען המדינה, החל מהשירות בצבא — בסדיר ובקבע — ולאחר מכן בתעשיות הביטחוניות, בעיקר בתעשייה האווירית. גידלתי כאן את בתי היחידה ואת ארבעת נכדיי, והעברתי להם את אהבתי הגדולה למדינה. עכשיו, בגיל 77, בפעם הראשונה בחיי, אני מבקש מהמדינה שלי בחזרה, ורק את מה שמגיע לי ולכל אזרח בישראל בתמורה למס בריאות שאנחנו משלמים כל חיינו.
אני מקווה בכל ליבי שבעזרת התרופה אוכל לחוות עוד הרבה חוויות עם בתי ועם נכדיי, ששלושה מהם כבר סיימו את שירותם הצבאי. בימים הקשים שלי בהתמודדות עם המחלה הם מהווים עבורי את המשענת היציבה, את הרגעים הטובים, את החום והאהבה שכל כך חשובים עבורי בימים אלו. כל יום איתם הוא עולם ומלואו עבורי.
לשמחתי ולמזלי הרב, אני מקבל כעת את התרופה במסגרת הביטוח הפרטי שלי, אבל אני בהחלט מייחל לכך שאקבל אותה יחד עם כל חולי סרטן הריאה מהסוג שלי בסל הממלכתי ולא אזדקק עוד לביטוח הפרטי. אני מבקש בכל לשון של בקשה מהממשלה החדשה: תסתכלו עלינו ותיתנו לנו תקווה. חשוב לי גם שהמדינה תקצה כספים לעמותה הישראלית לסרטן הריאה. עם גילוי המחלה, החולים ובני משפחותיהם אבודים לחלוטין באוקיינוס המידע העצום, ולמזלנו ולשמחתנו, העמותה מסייעת לנו להתמצא ולהמשיך במאבק שלנו לחיים.
