yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 ימים • 18.09.2019
    עושות בית ספר
    בית הספר "ענבר" הוא בית הספר החילוני הראשון בישראל לבנות בלבד. האג'נדה היא פמיניסטית ולצד השיעורים הרגילים, הנערות לומדות רובוטיקה, מתאמנות בטאקוונדו ומבקרות בגוגל. מחקרים בינלאומיים מעידים שההפרדה עוזרת לתלמידות למצות את הפוטנציאל, הצוות מעיד עד כמה לבנות קל יותר לפרוח ולהשתתף בכיתה ללא פחד, והנערות עצמן מספרות שהן לא מתגעגעות לבנים. אבל במדינה שבה החשש מהדתה והדרה הולך וגובר, לא כולם ממהרים לאמץ את המודל
    חן ארצי סרור | צילומים: יונתן בלום

    יום ראשון בבוקר, תחילת השנה, המורה כותבת על הלוח את הכותרת "היא־סטוריה". זו לא טעות כתיב של המורה שעוד לא התאוששה מהחופשה במיקונוס, זה פשוט רגע של התמקדות בהיסטוריה נשית, משהו שפחות קורה בבתי ספר רגילים. זוג תלמידות במכנסיים קצרצרים - כאלה שמעוררים בלגן במקומות אחרים - נעמדות ומתחילות לספר על הנסיכה דיאנה, לא מישהי שלמדתם עליה בשיעור כלשהו. אחר כך המורה שואלת שאלה, וכשאחת התלמידות מתחילה את התשובה במילים: "אני לא בטוחה, אבל נראה לי ש..." היא מיד קוטעת אותה ומסבירה: "פה לא מתנצלים לפני שעונים".

     

    מי בכלל מתנצל לפני שהוא עונה? בדרך כלל בנות. מחקרים בכל העולם גם מוכיחים שבנות שלומדות לבד ממצות יותר את הפוטנציאל שלהן, שחומרי הלימוד בבתי ספר שמים דגש על דמויות גבריות ושצוות ההוראה נותן יחס אחר לתלמידים ולתלמידות באופן לא מודע. כמה לא מודע? בבתי ספר בנות מקבלות הרבה פחות זכות דיבור מבנים, לבנות קוראים הרבה פחות ללוח, והן גם פחות מתנדבות לגשת לשם מאשר בנים. בנות יבחרו פחות במקצועות מדעיים וישקיעו פחות בספורט. במילים אחרות - בנים ובנות, כששמים אותם באותו חדר, המוח שלהם משתגע, ההורמונים משתוללים, וההתנהגות הופכת להיות משונה. בגלל שתכונות מגדריות מתעצמות בלמידה משותפת, בנים מחצינים התנהגות שנתפסת כגברית ובנות מחצינות קודים שנחשבים נשיים. בנים הופכים שתלטנים ורעשניים, מפעילים את מגוון ההתנהגויות שמנסות לעשות רושם, ובנות חוששות ליזום או להתבטא מחשש שהן יטעו וייתפסו כטיפשות. מצד שני, הן גם לא נלהבות לקבל את סטיגמת התלמידה החכמה בתקופה שבה יותר חשוב להיות יפה ומקובלת.

     

    אז מה עושים? מפרידים. וכך נולד בית הספר "ענבר" – בית ספר לבנות בלבד בלב ירושלים. בדרך כלל בית ספר לבנות בלבד מגיע עם קונוטציה של חצאיות, אבל כאן המכנסונים הקצרצרים שולטים ובגדול, ואין אף גבר שזה יפריע לו. מדובר בכיתה ז’ חילונית לגמרי בבית ספר לבנות, וזו השנה הראשונה שלו. כרגע יש בו כיתה אחת בת 16 תלמידות ואפס תלמידים, אבל בשנה הבאה יתווספו עוד שתי כיתות ז' לפי אותו קונספט ובית הספר יהפוך לבית ספר צומח. בינתיים מרחב המחיה מצומצם: כיתה, חצר קטנה, חדר עבודה נוסף וגדר. הגדר היא עניין פה, סמל לחיים האמיתיים שנמצאים בחוץ, אחת לשעה אפשר לראות נער מטפס עליה ומציץ, מביט בהשתאות בפלא הזה שנקרא בנות. אם יש לו מזל אחת מהן תדבר איתו בהפסקה.

     

    גם הכיתה לא שגרתית. במקום קלאסיקת בית החרושת של שולחנות וכיסאות יש כאן מרחבי עבודה: בית עץ, פופים, כדורי פיזיו, כיסאות בר ודלפקים מוגבהים. לאמור – תבחרי איך הכי מתאים לך ללמוד, אף בן לא יעשה מזה עניין. כמה ימים לפני הפתיחה, בית ספר לא היה מוכן. במקומות אחרים אולי היו בונים על עובדי עירייה או אבות בית למיניהם, פה זיהו הזדמנות - התלמידות הגיעו יחד עם ההורים על מנת להפוך את החלל הזה לבית ספר. חיברו אהילים וכבלים, שתלו אדניות, נתנו לבנות ה־12 שלהם את השיעור הראשון השנה – איך להפוך לשיפוצניקית לכמה ימים.

     

     

    המחנכת איה אלון רצתה להיות כאן מהרגע הראשון. "שבע שנים שאני מורה של תלמידים בכיתות הגבוהות בבית הספר היסודי, ותמיד חשבתי שצריך בית ספר נפרד לבנות חילוניות, מקום מוגן שיאפשר להן לפרוח. ראיתי במו עיניי איך תלמידים בנים מקבלים יחס אחר, וזה לא משהו נקודתי. תלמידים בנים תמיד יתפסו יותר נפח – בכיתה, בהפסקה, בתשומת הלב. אנחנו כמורים בכלל לא נשים לב שלבנות לוקח עוד כמה שניות להרים את היד ולענות תשובה. זו מגמה שקיימת בכל העולם".

     

    המחנכת איה אלון. "בנים מקבלים יחס אחר" | צילום: יונתן בלום
    המחנכת איה אלון. "בנים מקבלים יחס אחר" | צילום: יונתן בלום

     

    בארצות־הברית קיימים מאות בתי ספר ציבוריים לבנות בלבד. עד אליהם כל מורה ידע בוודאות – בנים הם מופרעים, בנות הן ממושמעות ונחבאות אל הכלים. אבל כשבנות התחילו ללמוד בנפרד פתאום כולם הבינו שיש להן מנעד תכונות רחב יותר, פשוט תוציאו את הבנים השתלטנים מהחדר ותראו איך הן פורחות. המחקרים שעשו הראו שבוגרות החינוך הנפרד יותר מעורבות פוליטית לעומת בוגרות החינוך הרגיל, מגיעות מוכנות יותר אל הקולג'ים, ומנהלות מערכות יחסים בריאות ושוויוניות יותר עם בני זוגן.

     

    רוצים עוד הוכחות? ד"ר סיגל אופנהיים שחר מהתוכנית ללימודי מגדר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר־אילן מספרת על מחקר שנעשה באחד הקורסים היוקרתיים בחיל המודיעין: חיילות וחיילים הגיעו לקורס עם יכולות שוות ומבחנים שווים, אבל המחקר הראה באופן חד־משמעי שקורס עם רוב גברי גרם ליותר נשירה של חיילות ותוצאות יותר נמוכות אצל אלו שנשארו. לעומת זאת, קורס עם רוב נשי הראה ירידה בנשירת חיילות וזינוק בהישגים. "בימנו השדר הוא שהשמיים הם הגבול וכאילו הפמיניזם כבר מאחורינו כי ברור שכל אחת יכולה לעשות הכל, אבל באופן סמוי ולא מודע החברה פועלת אחרת. עדיין בכל מקום בגלובוס כל מה שקשור בלהיות גבר נחשב יותר ומערכת החינוך משבטת את זה. גם אם שיננו את המסר, זה לא מספיק. המרחב הכיתתי, המורים וההורים באופן לא מודע משדרים לבנות שהן צריכות לזכות באישור גברי בשביל להיות ראויות. הן לא משמיעות את הקול שלהן, לא מרשות לעצמן לטעות, לא בודקות מה מתאים להן - כי זה לא סקסי. כשבן הוא אלים ברור לנו שזה לגיטימי, כי ככה הוא. בת אלימה תתויג מיד. גם הבנים וגם הבנות מפסידים מזה". אופנהיים שחר מדגישה שעצם ההפרדה בלבד, ללא סט כלים שמותאם לרגישות מגדרית - היא פספוס. "גם בנים זקוקים לרגישות מגדרית. להשתחרר מהמשקולת הזו של להיות גבר־גבר שכל כך חזקה, בייחוד בישראל. לצערנו, היום כל הקשר בין המינים בגיל הזה מבוסס על סקסיזם. האם אני מספיק גבר בשביל להיות ראוי לבנות? האם אני מספיק כוסית בשביל שישימו אליי לב? זה נורא".

     

     

    × × ×

     

    בישראל, מקום שבו המילה "הפרדה" נשמעת לרבים בעצם כמו "הדרה" או "הדתה", לא קל להעביר את הרעיון הזה. כשברקע מתפרסמים עוד סיפורים על הפרדה במופעים, באוטובוסים ובאוניברסיטאות, רעיון ההפרדה מעורר שדים אוטומטיים. בחטיבת הביניים החילונית ע"ש זלמן ארן בחולון גילו ההורים כי השנה התלמידים והתלמידות ילמדו מתמטיקה בנפרד. באסיפת הורים הציגה המנהלת את המודל והדגישה שהמניע איננו דתי, אלא על מנת להיטיב עם התלמידות ולאפשר להן להצטיין. ההורים היו משוכנעים שמדובר בעוד דוגמה להדתה במערכת החינוך, קבוצות הפייסבוק העירוניות סערו בדיונים בין מתנגדים לתומכים, קבוצות ווטסאפ של הורים מתנגדים קמו והבלגן הגיע עד לדיון מיוחד בעירייה. גם בתיכון עירוני ג' החילוני במודיעין ההורים התרעמו אחרי שקיבלו מייל בתחילת השנה שבישר כי תלמידות כיתה י' ילמדו בנפרד מתמטיקה במסגרת תוכנית פיילוט שמטרתה לסייע לתלמידות הלומדות חמש יחידות. הנתונים לא משקרים: יותר תלמידים מתלמידות ניגשים לחמש יחידות במתמטיקה.

     

    בתיכון “מעיין שחר” שבעמק חפר מנסים להילחם בתופעה. בנות במגמת חמש יחידות מתמטיקה לומדות שם בנפרד כבר חמש שנים. “בהתחלה האמהות נחרדו, אנחנו בית ספר חילוני למהדרין והן פחדו שזה ייגמר בשביס", מספר המנהל מנשה לוי, "אבל אנחנו רצינו לעשות את הניסוי הזה כי הנשירה הייתה לא הגיונית. התחלנו עם חצי כיתה בנים וחצי כיתה בנות ובסוף ניגשו לבגרות 70 אחוז בנים ו־30 אחוז בנות". לוי מסביר שהמורים והמורות עצמם שמו לב שהבנות לומדות אחרת. "הן לומדות טוב בצוות ונרתעות מאגרסיביות. הבנות גם לא הסתפקו בציון בינוני, ולכן עברו מיוזמתן לארבע יחידות. המורים, באופן לא מודע, ציפו מהבנים ליותר וזו הייתה נבואה שמגשימה את עצמה. העברנו את המורות הדרכה ייעודית והתחלנו במחזור פיילוט נפרד. אחרי שלוש שנים הנשירה נבלמה. היום אנחנו לומדים ככה כבר חמש שנים וזה רץ. זה דבר מדהים". אלא שלא כל ההורים מקבלים את זה. בתי הספר משדרים "העצמה", הם קולטים "הדרה", והפיצוץ בלתי נמנע.

     

    "בסוף מאוד קל להתבלבל והלחץ של ההורים מובן", מסבירה ד"ר אופנהיים שחר. "הפרדה דתית היא ההפרדה המוכרת, והיא נועדה להגן על הגברים מהפיתוי הנשי, שזה בדיוק מה שגורם לנזק אצל בנות. הפרדה ככלי כמו בבית ספר ענבר היא הפוכה: היא מגינה על התלמידות ומאפשרת להן לחקור את עצמן בעצמן בלי המבט הגברי התמידי".

     

    בחזרה לענבר, שם אפשר למצוא כיום 16 תלמידות, מנהלת, יועצת, מורות למגוון מקצועות, וגבר אחד – המורה למתמטיקה. "אני מודה שחשבתי שזה פשוט רעיון גרוע ברגע ששמעתי על זה באיזשהו פודקאסט", מספר המורה עמית מורג על ההתרשמות הראשונה שלו מרעיון ההפרדה, "אז הייתי חייב להמשיך להאזין בשביל להתעצבן. אבל אחרי רבע שעה כבר רציתי לעבוד שם, ולמחרת בבוקר שלחתי ליזמית מייל וביקשתי ללמד מה שהיא תרצה. גם היו לי את כל הנימוקים למה זה בסדר שגבר ילמד בבית ספר לבנות. היה לי ברור שצריך בכזה בית ספר לפחות גבר אחד כי צריך מישהו להתייחס אליו. מערכות יחסים בין גברים לנשים הם חלק מהעולם וטוב שיהיה לתלמידות קשר כזה בתוך המערכת. אני לא עומד בראש הפירמידה, אבל אני מאמין שכשבית הספר יגדל כדאי שיהיו פה עוד גברים".

     

    המורה למתמטיקה עמית מורג. “צריך בכזה בית ספר לפחות גבר אחד" | צילום: יונתן בלום
    המורה למתמטיקה עמית מורג. “צריך בכזה בית ספר לפחות גבר אחד" | צילום: יונתן בלום

     

    כבוגרת אולפנה נפרדת לבנות, אני יכולה להודיע לך שהתלמידות יתאהבו בך.

     

    "אז אני אתמודד עם זה. אבל זה לא הבסיס של מערכת יחסים, אני מבוגר והן נערות וזה הבדל גדול. ראיתי תלמידות בכיתה ז' במקומות אחרים, הן נראות אחרת מפה. פה הן לא מרגישות את הצורך שמיד קורה בחטיבה מעורבת להפוך מילדה לאישה. ביום הראשון של כיתה ז' הן באות עם גינונים שונים רק כי בלימוד משותף יש בנים, ופה זה נחסך מהן".

     

    זה לא מצחיק שהגבר היחיד בצוות מלמד מתמטיקה?

     

    "זה מבאס אותי מאוד. הייתה אמורה להיות מורה אישה ובסוף זה לא הסתדר, אבל לפחות יש מורה אישה למדעים".

     

    הרעיון של ענבר נולד כמעט במקרה בראשה של הדס רייס, יזמית שהקימה כבר חברת טקסטיל, ניהלה מפעל לחוטים, והפכה למנחה של יזמים ויזמיות ומנהלת עמותת "עתיד במדבר". יום אחד בתה בת ה־12 החליטה שהיא רוצה ללכת לתיכון הדתי הנפרד בירוחם. "זה הפתיע אותנו, בעיקר כי היא לא חזרה בתשובה או משהו", מספרת רייס. "הקטע הדתי ממש לא דיבר אליה, היא פשוט חשבה שזה יהיה לה כיף, כי זה בית ספר באווירה אחרת. כשהגעתי לשם כמרצה לחינוך פיננסי, נכנסתי לדבר בכיתות על יזמות, והופתעתי לגלות שלמרות שזה נחשב נושא גברי הבנות השתתפו, התווכחו והתפרצו – בשונה ממקומות אחרים שבהם הרציתי. בבתי ספר מעורבים הבנים היו מאוד אקטיביים והבנות דיברו רק בהצבעה ואף פעם לא ראשונות. ראיתי שבכיתות ובמסדרונות הבנות הרבה יותר חופשיות עם הגוף שלהן. שרות, רוקדות ומשתוללות. לא חושבות כל הזמן איך הן נראות. אני ממש זוכרת שעמדתי בשער ושאלתי את עצמי אם זה קשור לזה שזה דתי או שיש משהו בשיטת ההפרדה שאנחנו מפספסים".

     

    מאותו רגע החיידק נכנס לה לדם. "קראתי כל מחקר שיכולתי, כולם כמובן באנגלית. ראיתי שכל מה שחשבתי מגובה לגמרי. בייחוד בגיל הזה, אז הגוף של הבנות משתנה בלי הלימה להתפתחות הנפשית שלהן ונוצר פער. הן מקבלות מהסביבה יחס כאילו הן נשים למרות שהן ילדות. ואז או שהן מקטינות את עצמן - מורידות את הכתפיים ומדברות בלחש, או שהן מגזימות לצד השני ומשקיעות בנשיות באופן לא סביר".

     

    היזמית הדס רייס. “הבנות הרבה יותר חופשיות" | צילום: יונתן בלום
    היזמית הדס רייס. “הבנות הרבה יותר חופשיות" | צילום: יונתן בלום

     

    אז מה עשית?

     

    "כשגיליתי שזה טרנד בארצות־הברית החלטתי לטוס למסע בעקבות בתי ספר כאלה. התפטרתי מהעבודה ונסעתי. עכשיו זה נשמע לי מטורף, אבל אז זה היה נראה ממש הגיוני. אני זוכרת איך הלב שלי ירד לתחתונים כשהמונית עצרה ליד בית של היזמית שהקימה בית ספר כזה בדנוור. אני לא מכירה אותה, לא יודעת עליה כלום, ועכשיו אני הולכת לדפוק לה בדלת. אבל אחרי שלושה ימים בבית ספר הזה הבנתי שאנחנו חייבים כזה בישראל".

     

    עיריית ירושלים הייתה הראשונה לתת לרעיון של ענבר פלטפורמה, רשת בתי הספר של הארגון החינוכי "האגודה לקידום החינוך" אימצה את ענבר ונתנה לה בית, ועכשיו הדס ומנכ"ל האגודה, איתן מורן, משקיעים את מיטב מרצם על מנת להגדיל את בית הספר ולפתוח בתי ספר נוספים בארץ. הפניות כבר החלו להגיע.

     

     

    × × ×

     

    ההפרדה מבנים היא הסיפור המרכזי, אבל קיימת פה עוד הפרדה, קשה הרבה יותר: כשהתלמידות מגיעות בבוקר הן מפקידות את הטלפונים הסלולריים בקופסה סגורה. עכשיו שום דבר בעולם לא יכול להפריע להן ללמוד.

     

    "היה מאוד קשה להסביר למה באנו לפה. ישר שאלו אותי אם אני בעצם דתייה", מספרת התלמידה שיה עפאים. "או לסבית", צוחקת תמר דל־מונטה, חברתה. "כן, זו הקנטה שעולה הרבה", מודות הבנות, חלקן אפילו לא מסוגלות לומר מפורשות את המילה. הן מסמיקות ומגמגמות, אחרות צוחקות מזה, בטוחות שזו רק עוד דרך למשוך להן בצמה. זו ההקנטה הראשונה פה – האשמה שהן בעצם מעדיפות מינית בנות. "כי מה יש לעשות בבית ספר חוץ מלחפש אהבה?" צוחקת אחת מהן. "לכל מי שבטוח שנצא לסביות יש לי תשובה מוכנה", אומרת התלמידה תמר אנקרי, "שזה פשוט לא משהו שנקבע ככה ושלכולנו יש חיים אחרי בית ספר. את החברים הבנים שלי אני פוגשת אחרי צהריים כשאני משחקת הוקי גלגליות". "מה לעשות שבנים חושבים שבית ספר בלעדיהם זה גרוע", מוסיפה שיה, "הם בטוחים שהם הכי טובים ובסוף יש להם רק בנות בראש. עובדה שהם גרים פה על הגדר, בסוף זה מסקרן אותם".

     

    אבל זה לא אומר שבעצם הוציאו לכן את כל הכיף מבית ספר?

     

    "בית ספר זה לא לכל החיים, אני לא דואגת”, אומרת עמית נחום, “יהיו לי כמה בנים שאני רוצה כל החיים. האינטראקציה עם בנים אף פעם לא נעלמת והייתי ממש מבואסת אם זה היה נעלם. אני אומרת לך שלי יותר נוח לעשות פה ספורט למשל. אני משחקת כדורגל בחוג ליד הבית, ובאימונים הראשונים התאמנתי באותו מגרש שמתאמנים בו בנים והתפדחתי, כי אני לא רגילה לזה כמוהם. אבל הבנתי שאני לא אמורה להיות כמוהם, אני אמורה להיות כמוני”.

     

    “לי זה לא נעים שצוחקים עליי”, מודה נעמה דנילביץ. “אנשים לא מבינים איך אני יכולה בגיל כזה לבלות רק עם בנות. זה די קשה. גם אני לא יודעת. בינתיים זה בסדר אבל אולי אני אתחרט עוד כמה שנים”.

     

    “אני בכלל לא רואה בנים בתוכניות שלי בשנים הקרובות”, מודה אנקרי. החברות שלה לא מסכימות איתה. חלקן מסתפקות בלהסמיק, אחרות מגלות ש”ברור שאנחנו רוצות חבר. אבל לא עכשיו, אנחנו רק בנות 12”.

     

    לא צריך לדאוג כל כך. זו לא פנימיית בנות סגורה באנגליה ולא אולפנה עם חוקים קפדניים, בענבר כל הזמן מדברים על חשיבות המסגרות המעורבות ומעודדים את התלמידות ללכת לחוגים ותנועות נוער.

     

    “היום דיברנו עם הבנים מבית הספר שליד בגדר, הם היו בשוק שאנחנו רק בנות”, מספרת רוני בן חיים. “הרבה אומרים לנו שנריב מלא בגלל זה, ויש משהו בסטיגמה הזו אבל זה ממש תלוי איך אנחנו נבחר להתנהג”.

     

    הן רק בנות 12, אבל הלימודים בנפרד אכן מקפיצים את שלל הקלישאות על קבוצת נשים סגורה, חבורה של בנות שלומדת לבד יכולה להיתפס ככזו ששונאת בנים. או כמו שאהבו לכנות אותן מאז ומעולם – מכשפות. “נו באמת”, אומרת המנהלת מרים ליבוביץ־אסרף, “בכל פגישה שאני נכנסת אליה הדבר הראשון שאני צריכה לעשות זה לפרק את הסטיגמות. בסוף זה עובד”.

     

    המנהלת מרים ליבוביץ־אסרף. “לפרק את הסטיגמות" | צילום: יונתן בלום
    המנהלת מרים ליבוביץ־אסרף. “לפרק את הסטיגמות" | צילום: יונתן בלום

     

    אז אתן לא שונאות בנים.

     

    “ממש לא. העולם הוא מעורב ואנחנו מזכירות את זה לבנות כל הזמן, זה המצב הטבעי והטוב”.

     

    “יש סטיגמה לא מופרכת שקבוצות של נערות בגילים האלו הן קבוצות מלאות באינטריגות, פוליטיקה, לחץ חברתי ומתחים סביב בנים”, מודה היועצת מירה לפינר. “אנחנו יודעות את זה ורוצות לייצר משהו אחר, מקום של אחווה נשית. יש נטייה לחשוב שיש רק טיפוס אחד של מנהיגות. נשים שהן דורסניות ותוקפניות, גבריות. אבל אנחנו רוצות לנפץ את זה. יש כל מיני מודלים של מנהיגות. זה לא שאני או מאוד גברית או מאוד נשית, הרעיון הוא להיות עצמי על כל הכלול בכך”. המחנכת איה אלון מוסיפה: “תמיד אומרים שנשים זה שק של נחשים, אבל בפועל – נשים הן גם קבוצת תמיכה מאוד משמעותית. אני לא מכירה כמעט נשים בוגרות שלא יגידו שחברות שלהם הן קבוצת התמיכה הכי משמעותית שלהן”.

     

    בהפסקה שתי תורניות חותכות מגש פירות גדול לכל החבורה, מתוך שימת דגש על אורך חיים בריא. בכל פינה נמצאים כדורים – כדורגל, כדורסל ואפילו כדור פיזיו שלרוב משמש ככיסא אלטרנטיבי בכיתה. “יש אצלנו דגש גדול על אינטליגנציה גופנית”, מספרת המנהלת ליבוביץ־אסרף, “כל בוקר נפתח בתנועה – זה יכול להיות ריקוד, יוגה, ריצה או תרגילים אחרים. אני מביאה נעלי עקב בשקית בבקרים שאני מעבירה רבע שעה של תנועה, אבל אני אף פעם לא זוכרת לחזור אליהן. זה נוסף לשיעורי ספורט ולשיעור טאקוונדו”.

     

    מה, בשביל לשבור לבנים את העצמות?

     

    “תמיד זה מה ששואלים אותי, אבל באמת שבחרנו באמנות לחימה לא רק כי זה הגנה עצמית, אלא קודם כל עבודה כי זו עבודה על תקשורת לא מילולית. יש פה דגש על ניהול קונפליקטים ועבודה בין־אישית באמצעות הגוף”.

     

    איזה קונפליקטים? אנחנו יודעות בדיוק מה זה אומר להסתובב בלילה בחניון חשוך, אין מצב שזה לא קשור לזה.

     

    “ברור שיש פה את הרצון לתת לבנות כלים שייתנו להן ביטחון כשהן חשופות לסכנות אבל זה לא העיקר”.

     

    ספורט תופס פה מקום מרכזי אצל הבנות. “הגעתי לפה למרות שאני שואפת להיות ספורטאית מצטיינת ואין בבית הספר הזה בריכה”, מספרת תמר דל־מונטה, שחיינית מקצועית. “זה אומר שאני צריכה להיות בשש בבוקר במים לפני שאני באה לפה. האמת היא שרוב החברים שלי הם בנים ואני מודה שזה חסר לי, אבל פה אני יכולה להתמקד בעצמי. זה הרי בדיחה שמתייחסים אליי כאילו אני יותר עדינה או משהו כזה. תמיד כשהמורה צריכה עזרה בלהזיז שולחן או לחבר כבלים – כולם מצביעים אבל בוחרים רק בנים, למרות שאני יכולה להרים דברים שבנים לא יכולים”.

     

    “ככה זה היה גם אצלנו”, מספרת עלמה ציגלר. “כשיש טקס הבנים סוחבים ומטפלים בהגברה ואנחנו צריכות לקשט. לקשט זה סבבה, אבל תנו לי לבחור, אני לא יודעת לצייר אפילו עיגול. זה כמו שאיכשהו הנסיך תמיד מציל את הנסיכה, למה זה ככה? כי התרגלנו. אז פה משנים הרגלים”.

     

    “כשהייתי בגילן הייתי ספורטאית, שחיינית, ולמדתי בבית ספר רגיל”, מספרת המורה לספורט, רותם אשורי. “הרבה פעמים שמעתי הערות על המראה שלי, על הכתפיים שלי. חוויתי את זה על בשרי, וזה תמיד נשאר. יש פה דגש חזק על פעילות גופנית, יש הבנה כמה זה תורם לביטחון עצמי, לריכוז, ליכולות לימוד. כשלומדים בנפרד התנועה יותר נינוחה, יש פחות הסחות דעת. יש לנו מספיק מהמבט הגברי בחוץ, אז פה באמת לא צריך את זה”.

     

    בבית הספר יש גם דגש מיוחד על מדעים וטכנולוגיה. “לא כי זה יותר חשוב”, ממהרת מרים להסביר, “אלא כי אצל נשים יש יותר חסמים בתחום. זה עניין מובהק סטטיסטית. המטרה היא שהבנות לא יפחדו להתעסק עם הדברים האלו”. מעבר לכך, פעם בשבוע יוצאות התלמידות ללימוד בקהילה. התחנה הראשונה: המשרדים של גוגל ישראל, לא משהו שקרה בבית הספר שלכם. “לפגוש מהנדסות בגוגל זה משהו שהן לא ישכחו הרבה זמן”.

     

    כששאלנו את התלמידות מה הן רוצות להיות כשהן יהיו גדולות, התשובות היו מגוונות: מעורכת דין ורופאה ועד מעצבת אופנה או ספורטאית מצטיינת. היו מי שענו בפשטות: כסף. ומה לגבי הצבא? “אני רוצה ללכת לגולני”, אומרת תמר אנקרי. “אבל אין בנות בגולני”, גיליתי לה. “הם יתגברו על זה, יש להם כמה שנים”. אני מספרת להן על הבלגן שהיה כשבנות רצו להיות לוחמות טנקים בשריון. “אני לא חייתי בתקופה הזו”, עונה שיה בתמימות, אבל אני מסבירה לה שזה קרה ממש עכשיו. “אני לא מבינה, ממה בנים מפחדים? שבנות יחזיקו רובה כמו אודם?” אומרת בזעם אופיר הרמן. “אני לא אומרת שכולן צריכות להיות לוחמות, אותי זה לא מעניין, אבל מי שמסוגלת ורוצה? מה הסיפור? יש לי חברות יותר חזקות מהחברים שלי”.

     

    קוד הלבוש בבית הספר קיים בינתיים בעצימות נמוכה. “אני מאוד התלהבתי ממחאת המכנסונים”, מודה תמר אנקרי. “למה בן יכול להוריד חולצה במגרש אבל מישהי במכנסיים קצרים זה עניין? תמיד חושבים מה מגרה בנים, כאילו לבנות אין רגשות או עיניים”. ואופיר מוסיפה, “לא צריך להתערב במה שאנחנו לובשות. מראש מכנסיים קצרים של בנים הם רחבים, עם כיסים, ושלנו צמודים ולא נוחים. שחררו אותנו מזה”.

     

    בארצות־ברית, בשם עקרון השוויון, מתחילים להיפתח גם מסגרות לבנים בלבד. “אני בעד פתיחת מסגרות דומות לבנים”, אומרת המנהלת מרים, “בנים מוסללים לא פחות להיות 'גברים' והיום יש עבודה על תוכניות חינוכיות עם פרספקטיבה מגדרית לבנים. אם מערכת החינוך תצליח לשבור סטריאוטיפים ולתת אפשרויות ופתיחת חסמים אז המפגש המעורב אחר כך בתרבות ובעבודה ובחברה יהיה בריא וטוב”.

     

    “אני לא חושבת שזה טוב לבנים ללמוד לבד”, צוחקת התלמידה שיה עפאים. “הם ילמדו פחות כי הם גם יותר מופרעים וגם אין להם את מי להרשים. אח שלי מקנא בי. הוא בכיתה ג’ ורוצה ללמוד פה בעצמו, כי אנחנו הולכים למשרדים של גוגל ואינטל ויש לנו רובוטיקה”.

     

    אבל בבית ספר כזה לבנים אמורים לשים דגש על מקצועות אחרים, לא?

     

    “תכלס את צודקת, זה אמור להיות הפוך. כמו שפה מפתחים מקצועות שבנות פחות מנסות אותם אז אצל בנים היו צריכים ללמוד נגיד מחול. אבל אף בן לא היה הולך לבית ספר כזה”.

     

    אז מה יותר גרוע, בת שהולכת לרובוטיקה וכדורגל או בן שלומד מחול או אמנות?

     

    שיה: "לבנים יותר קשה להודות שהם אוהבים מקצועות של בנות מאשר להפך. זה כמו שבנים לא בוכים". ואופיר מתקנת אותה: "הם בוכים! הם פשוט לא מגלים על זה".

     

    chensror@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 18.09.19 , 00:13
    yed660100