שני 06 באפריל 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    חדשות • 18.09.2019
    אין מנוס מאחדות
    נחום ברנע

    בהנחה שהפוליטיקאים בישראל לא איבדו לגמרי את שפיות דעתם, אנחנו בדרך לממשלת אחדות לאומית. הדברים האלה נכתבים מיד לאחר פרסום המדגמים של שלושת ערוצי הטלוויזיה. החלוקה לפי גושים מצביעה על הבדל משמעותי בין הערוצים 11 ו־12, שנתנו יתרון לגוש הימין, לערוץ 13, שנתן יתרון לגוש המרכז־שמאל. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שלפי שלושת המדגמים אין לנתניהו 61 מנדטים להקמת קואליציית חסינות. אם הנתון הזה לא ישתנה, נתניהו יצטרך לחשב מסלול מחדש.

     

    הנשיא ריבלין יחכה כמובן לתוצאות האמת: התפקיד מחייב. אבל אם תוצאות האמת לא ישנו מהותית את נתוני המדגמים, הנשיא יצטרך לתפוס מנהיגות, לקרוא אליו את מנהיגי כחול לבן והליכוד ולהבהיר להם מה הוא מצפה מהם לעשות. אני מאמין שרובו המכריע של ציבור הבוחרים יהיה מאחוריו.

     

    השאלה היא מי ימצמץ ראשון. כחול לבן רוצה ממשלה עם הליכוד בלי נתניהו; כל עוד כתבי האישום מרחפים מעל לראשו היא לא פרטנר. נתניהו, מצד שני, לא מעלה על דעתו לוותר על רחוב בלפור. יש לו תנאי נוסף: הוא רוצה לצרף לממשלה גם את החרדים.

     

    אלה תנאי הפתיחה למשא ומתן. הלכה למעשה, חזרנו אל החומה שמנעה הקמת ממשלה באפריל - בהבדל אחד: הישראלים לא יהיו מוכנים לסיבוב שלישי. אין להם שום כוונה להפוך לבדיחה נוסח איטליה.

     

    גורמים בכחול לבן טוענים שערב סיום הארכה שנתן לו הנשיא לאחר הבחירות הקודמות, נתניהו הציע לכחול לבן להצטרף לממשלה. התנאים היו נוחים. נתניהו היה מוכן גם לוותר על דרישתו לחסינות. הוא אמר לראשי כחול לבן שהחרדים מוכנים להשתתף בקואליציה אחת עם לפיד. הוא ידאג לכך.

     

    לטענתם, לפיד הטיל וטו על ההצעה. גנץ הבין שהמחיר שישלם הוא פילוג בכחול לבן. הוא החליט לדבוק בהסכם שלו עם לפיד ולא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. במילים אחרות, הוא העדיף את שמירת שלמות כחול לבן על כהונה כשר ביטחון תחת נתניהו, עם כתבי אישום ברקע.

     

    שוב, בהנחה שתוצאות האמת לא ישנו דבר, אותה דילמה עומדת עכשיו לפתחה של כחול לבן: ללכת עם נתניהו, בניגוד בוטה להבטחות הבחירות והסתכנות בפילוג ובהתפוררות, או לחזור למבוי סתום.

     

    הדילמה היא גם, ואולי בעיקר, של נתניהו. אחד הדברים שמייחדים אותו מכל קודמיו בראשות הממשלה הוא האחיזה שלו בקרנות המזבח. אף אחד מקודמיו, גם לא נתניהו בקדנציה הראשונה שלו, לא נאחז כך בתפקידו. היו ראשי ממשלה שפרשו מיוזמתם, היו ראשי ממשלה שנאלצו לעשות זאת, אבל אף אחד מהם לא הכניס את המדינה לסחרור רק בגלל שלא רצה ללכת הביתה.

     

    השאלה הזאת נוגעת גם לצמרת הליכוד. כלפי חוץ שומרים שרי הליכוד על עמדה אחידה: או נתניהו או כלום. בשיחות פרטיות חלק מהם מדברים אחרת. אני לא חושב שמישהו מוכן להסתכן במועד ג', גם לא בשביל נתניהו. אולי הגיע הזמן לפרידה.

     

    לכאורה, האיש שיכול לקדם פתרון הוא אביגדור ליברמן. אם המדגמים מדייקים, הוא השיג את מטרתו: הוא לשון מאזניים. ליברמן לא חייב דבר לאיש, גם לא למוסדות של מפלגתו. הוא יכול לצאת לחופשה קצרה ולהכריז עם שובו: אני דווקא כן רוצה להצטרף לממשלת ימין עם החרדים; הוא יכול להמליץ על גנץ אצל הנשיא ויכול לא להמליץ על איש. כמו בכל מערכת הבחירות גם עכשיו – ליברמן יכול להיות קטליזטור, להאיץ תהליכים. הוא לא יכול לכפות פתרון.

     

    שתי המפלגות הגדולות אינן היחידות שנדרשות לבדק בית. עמיר פרץ שגה קשות כאשר סירב לאחד שורות עם מרצ. חזון המפלגה החברתית התגלה כאשליה: הבוחרים לא רצו בו. מרצ נגררה לאיחוד עם ברק שלא תאם את הדי.אן.איי שלה. אם שתי המפלגות לא רוצות להיעלם מן המפה הפוליטית הן צריכות לאחד שורות. אין להן מה לעשות על גבול אחוז החסימה, בממלכת הגעוולד.

     

    התופעה המעניינת ביותר היא הצבעת הערבים. מה שהתחיל כניסיון נועז, אולי נואש, של איימן עודה לשבור את הניכור במגזר הערבי הפך לסיפור הצלחה יחסי. ההישג שלו לא יימדד במספר המנדטים, אלא ביכולת שלו ושל עמיתיו לבנות גשר אל הזרם המרכזי של הפוליטיקה והחברה הישראלית. לא ייתכן להדיר ולהשפיל לנצח עשרים אחוז מהאוכלוסיה. הציפיות להשתלבות, להשפעה, לכבוד, באות מלמטה. חייבים לתת להן מענה.

     

    מערכת הבחירות הזאת התנהלה בצל איום ממשי על התשתית הדמוקרטית. סמוטריץ', בן־גביר, חלק מחברי הכנסת של הליכוד, נתניהו עצמו, פעלו כדי להחליש, אולי אפילו למוטט, ערכים ומוסדות שקיומם חיוני לרווחתה של המדינה, למשטר שלה. האיום לא נעלם, אבל נדמה שתוצאות הבחירות הרחיקו אותו.

     

    אם זה מה שקרה כאן אתמול, דיינו.