"אני מרגיש שהגעתי לאולימפוס"

עמיחי גרוס, הוויולן הראשי של התזמורת הפילהרמונית של ברלין, מתקשה להתפנות לראיון. כבר חמישה ימים שהוא בבית עם שני ילדים קטנים כשאשתו, זמרת האופרה אלמה מושונוב (הבת־של), עסוקה בהופעות מחוץ לברלין, שם הם מתגוררים בשנים האחרונות. "אבל זה ממש בסדר", הוא ממהר להוסיף, ואכן, פרט לכמה דרישות קטנות לתשומת לב, דניאל (4) ונינה ("כמעט שלוש") מתנהגים למופת.

השיחה בינינו מתקיימת לקראת הגעתה לארץ של התזמורת המהוללת, וגרוס נרגש במיוחד, הוא אומר. "לא האמנתי שזה יכול לקרות לי שאמצא עצמי חבר בתזמורת שנחשבת לטובה ביותר בעולם", הוא אומר, "אני מרגיש שהגעתי לאולימפוס".

הוא גם מתקשה לדמיין את חבריו לאולימפוס יושבים בבית קפה ליד היכל התרבות, או מסתובבים בטיילת של תל־אביב. "זה יהיה מאוד משעשע ומרגש לבוא עם קבוצה גדולה כל כך של אנשים, ואני בהחלט מתייחס אל עצמי כאל סוג של מודיעין מבצעי, ומתכוון להכין רשימת מסעדות ואטרקציות".

ישראל נבחרה השנה לארח את הפילהרמונית של ברלין בקונצרט האחד במאי החגיגי שלה, אותו היא עורכת מדי שנה לציון יום היווסדה של התזמורת ב־1862. בכך מצטרף היכל התרבות בתל־אביב לאולמות מכובדים כמו מוזיאון "אורסיי" בפריז, גלריה אופיצי בפירנצה ותיאטרו־ריאל במדריד, כשהוא מארח את הקונצרט המשודר מדי שנה למיליוני צופים ומאזינים ברחבי העולם. אחרי הקונצרט ב־1 במאי 2020, שיתקיים בצהריים, תמשיך התזמורת למחרת לקונצרט נוסף בהיכל התרבות, ותסיים את הסיבוב הישראלי ב־3 במאי בבנייני האומה בירושלים.

גרוס יעלה לבמה לבצע עם התזמורת את היצירה "כל נדריי" של המלחין מקס ברוך, שאמנם נכתבה במקור לצ'לו, אבל זה לא הפריע להנהלת התזמורת להעניק לוויולן הבכיר שלה את תפקיד הסולן. "קשה לי לדמיין את עצמי ברגע שלפני העלייה לבמה, בהיכל התרבות, מול קהל ישראלי, שזה הבית שלי, כשמאחוריי ניצבת התזמורת הפילהרמונית של ברלין. זה מטורף! זאת התגשמות חלום".

אתה רק בן 40 וכבר בטופ — לאן מתקדמים מפה?

"כשאתה בטופ ההתקדמות היא שונה. הכוח והחוכמה הם להתקדם לצדדים, ואז נפתחות דלתות נוספות. אחרות. וכרגע זה מה שאני עושה — במקביל לעבודה בתזמורת אני מפתח את קריירת הסולו שלי, והשילוב של השניים הולך נהדר. ויולן לא יכול לבקש יותר מזה". גרוס עבר לברלין ("עיר נפלאה עם מזג אוויר מחורבן") לפני עשר שנים. את אלמה מושונוב, שכבר הייתה זמרת אופרה מצליחה בדיסלדורף, הוא פגש אחרי שעברה להתגורר ולעבוד בגרמניה. "אם תשאלי את האמהות שלנו - הן נהנות להגיד שהן שידכו בינינו. אם תשאלי אותי - אין להן שום קשר לעניין", הוא צוחק. היום הם מתחזקים זוגיות מהודקת עם שני פעוטות בגיל הגן, וקריירה מוזיקלית עשירה ששולחת אותם לקונצרטים בכל העולם.

אז איך נראית שגרה של שני מוזיקאים עסוקים, שמגדלים שני זאטוטים בלי "כוח סבים" שאפשר להזעיק כשהגננת מתקשרת?

"אין לנו שגרה. אלמה עובדת בערבים ואני נמצא הרבה בנסיעות, כי זה חלק מהעבודה. הילדים הולכים לגן, ויש בייביסיטר נפלאה, אבל כשאני בבית בברלין, יש לי המון זמן למשפחה".

ואתם מזהים כבר בילדים משהו מהמאגר הגנטי המשפחתי?

"כן. הם מוכשרים בטירוף. מוזיקליים מאוד, שרים נהדר ורגישים לניואנסים מוזיקליים. זה מאוד בולט. נינה היא חיית במה, ודניאל מתקרב עכשיו לגיל שבו אני התחלתי לנגן בכינור. זה בדיוק הגיל לראות לאן פניו מועדות, ואני רק רוצה לוודא שאני קורא אותו נכון ולא דוחק אותו למקום ולכלי נגינה שהוא לא כל כך אוהב. לא רוצה לדחוף לו כינור ולהגיד, 'בוא תנגן כמו אבא'".

יש מחשבות על חזרה לארץ?

"זאת שאלה מורכבת", הוא עונה בהיסוס. "יש משהו שמטביעים בנו כנראה בארץ כבר בינקות, וזה לא יוצא מאיתנו, המשהו המיוחד הזה שיש בארץ והופך לחלק מאיתנו. אז אני לא יכול להגיד שאני לא מתגעגע, או שאף פעם לא נחזור, אבל כרגע זה לא על הפרק. כי כרגע אני פה בשביל המקצוע. והמקצוע הוא כרגע מה שהופך אותי למי שאני. ההתמקצעות שלי, וגם של אלמה, היא כרגע בברלין. אנחנו פה וכמו שאמרתי, כשאתה בטופ, אתה לא יודע לאן יוביל אותך הצעד הבא. ואני גם נהנה לא לדעת".