הבנאי הראשי

יובל בנאי (בן):

"במופע של 'יובל שר יוסי' שבו אני מבצע את השירים האהובים והטובים ביותר של אבא שלי, אני כמובן חולק כמה וכמה סיפורים אישיים ומרגשים עליי ועל יוסי. ובכל זאת, תמיד יש עוד סיפור. כדי להבין עוד חלק באישיות של אבא שלי, בחרתי לחזור לימי התיכון.

עם הבן יובל

"אני בעוונותיי הייתי תלמיד לא טוב בזמנו, בבית הספר 'אליאנס' ברמת אביב. מעבר לזה שהלימודים לא כל כך עניינו אותי, גם המוסד עצמו לא עניין אותי. לא הברזתי הרבה, כמו שהבעתי חוסר עניין בנעשה. בהמשך גם התחלנו להבריז. יום אחד, איפשהו בכיתה ט', זימנו את אילנה, אמא שלי, ואת אבי יוסי להנהלת בית הספר, יחד איתי כמובן. ציפיתי לנזיפות מכל הצדדים. המנהל ישב והקריא את כל הציונים שלי, הכל בלתי מספיק, לא יודע, עובר בקושי, מגילה שלילית. אפילו בהתעמלות איבדתי עניין, ואני דווקא אוהב ספורט. אחרי ההשמעה של הציונים הוא אמר, 'מר בנאי, גברת בנאי, הילד הזה, לצערי, אני לא רואה שיש לו עתיד ואני לא חושב שהוא יצליח בשום דבר. גם כשיגדל, אני לא רואה לו שום עתיד. אם אתם לא תעשו איזה משהו איתו, ואם לא יעבור בחינות מיוחדות בקיץ, אני לא רואה שום אפשרות שהוא ימשיך בבית הספר. גם אם הוא יעבור את אותן בחינות, אני כמנהל לא בטוח שאני רוצה שהוא ימשיך איתנו'.

"ואז הייתה שתיקה בחדר. אילנה ויוסי הסתכלו זו על זה, ואלה היו רגעים לא פשוטים לי כי שמע, אז פחדנו מההורים, לא כמו היום. ואז יוסי קם ואמר למנהל, 'אתה יכול בבקשה לחזור על זה שאתה לא רואה לילד עתיד?' המנהל ענה, 'בוודאי, אני חוזר, לא רואה שלילד הזה יש עתיד'. אבא שלי אמר לו, 'אני מודה לך על השיחה הזאת, אבל גם אנחנו לא חושבים שיש לילד שלנו עתיד בבית הספר שלך ואין לנו שום רצון להיות במוסד הזה'. ולי הוא אמר, 'יוב, הולכים'. יצאנו החוצה ויוסי אומר לי, 'לא רק שיש לך עתיד, יהיה לך עתיד גדול. תעשה את מה שאתה אוהב ותאהב את מה שאתה עושה, ושילכו לעזאזל בבית ספר הזה'. זהו. זה היה היה אבא שלי.

"ומה שאני קיבלתי בבית, המוזיקה ששמעתי והספרים שקראתי, היה שווה הרבה יותר מכל בית ספר. אבא שלי צדק, המנהל לא. זה כבר כתוב בהיסטוריה. אני תמיד אוהב להיזכר ביוסי הזה של, 'בוא יוב, הולכים'. המנהל היה בטוח שאבא שלי יצרח עליי, וגם אני. אבל הוא עשה משהו אחר לגמרי. זה רגע שהולך איתי כל החיים".

אהוד בנאי (אחיין):

"כשהייתי בן 12 קיבלתי מדוד יוסי במתנה פטפון גרארד, וכמה תקליטים של השנסוניירים הצרפתים שארל אזנבור וג'ורג' ברסאנס. פתאום נהיה לי ריח של פריז בחדר נעוריי בגבעתיים. שמעתי את האלבומים האלה שוב ושוב, לא מבין אף מילה, אבל מדמיין את המשמעות של הסיפורים המושכים. אחר כך יוסי יצא לסיבוב ההופעות הגדול עם 'אין אהבות שמחות', יוסי בנאי שר ברסאנס, וכל פעם שהיה מגיע לקולנוע שביט בדרום גבעתיים, הייתי הולך להופעה. כך זכיתי להכיר את המושג סינגר־סונגרייטר, הרבה לפני שהכרתי את דילן וכהן. עם השנים הבנתי עד כמה זה חילחל והשפיע עליי והפך להיות דרך החיים שלי: לכתוב את הרגע החולף, לשיר סיפור שהוא כמו אבן דרך, לחיות את השיר ולהעביר אותו לאנשים אחרים. זכיתי לקרוא ליוסי בנאי דוד יוסי. זכיתי להכיר מקרוב מטאור מתפוצץ של כישרון, אהבת חיים ועשייה אמנותית טוטאלית.

"בזכות יוסי הכרתי את רעייתי אודליה. זה היה במחזמר שכתב וביים, 'כמו ציפורים', סיפור על צוענים. היא הייתה בצוות הרקדנים, ואני הייתי צועני אילם בשם יושקו, יושב על מדרגות קרון הנדודים ופורט מדי פעם בגיטרה. הגעתי לחזרות מיד עם תום האבל על אמי מרים שנפטרה באופן פתאומי. אודליה גרה בשכנותי, חלקנו מונית הביתה אחרי חזרות לילה מאוחרות, וכך יצאתי מהאבל אל החתונה.

"מלחמת לבנון הראשונה פרצה עם ההצגה, שירדה מהר מדי מהבמות, אבל אודליה ואני עדיין נודדים בקרון הזה, כמו ציפורים. תודה לך דוד יקר על זה, ועל כל אלה. שיר געגועים".

אביתר בנאי (אחיין):

"פעם באיזה אירוע משפחתי ביקשו מדוד יוסי להגיד משהו. 'לא הכנתי כלום', הוא אמר. 'אז תאלתר משהו', אמרנו. 'אוהו', הוא ענה, 'בשביל לאלתר משהו בכלל צריך להכין'. העברית הזאת, הרוקדת, הקרקסית, הגיעה לפסגות בלשונו של הדוד. עגנוניות נסים אלונית, מתובלת בשייקה אופיר והגשש החיוור. העברית הזאת, הצוחקת, שאפשר לגעת בה, להריח אותה, לנשק. מוקפצת בשמן חם.

"להיות אמן. להיות שיר. להיות אמנות. כל האמנויות, השירה, הכתיבה, המשחק, הבימוי - נמשכו אליו כמו אל מגנט, נלחמו על אהבתו. הדוד הוא האב ואנחנו התולדות. כל קרקס הבנאי השופע, המורכב והמופלא הזה, הוא למעשה פירותיו של אותו דוד. אנונימוס בלפי הגדול. התקליטים שלו, החתומים 'לאביתר היקר מדוד יוסי', היו בשבילי כמו שביל האבנים הצהובות בשביל דורותי. או כמו הבור שאליס קפצה אליו בשמחה, בלי ממש להבין מה הולך לקרות".

אורנה בנאי (אחיינית):

"יוסי עבורי הוא אחיו של אבי יצחק. 'דוד יוסי', כך נהגתי לכנותו. כילדה, אני זוכרת שנהגנו לשמוע בבית תקליטים של יוסי כמו 'פרצוף של צועני' ושירי ג'ורג' ברסאנס, תקליטים נפלאים, אהבתי במיוחד את התקליט "נישואין נוסח גירושין", תקליט של שירים ומערכונים עם רבקהל'ה מיכאלי. מערכונים מצחיקים עד דמעות. חרשתי על התקליט הזה עד ששרטתי אותו עמוק וקניתי תקליט חדש.

"זוכרת שכשבגרתי והגשמתי את חלומי להיות שחקנית, לילה אחד אחרי תוכנית של 'רק בישראל' עם ארז טל, קיבלתי הביתה טלפון. על הקו היה דוד יוסי. הוא ביקש להחמיא לי על הדמות 'לימור' שגילמתי בתוכנית, סיפר שהוא ואשתו אביבה מתים על התוכנית ושלימור מצחיקה אותו עם שיבושי הלשון והטמפרמנט הסוער שלה. מאוד התרגשתי מהשיחה איתו. ההערכה שלו כלפיי החמיאה לי עד מאוד. דוד יוסי והכישרון העצום שלו חסרים לי באופן אישי ולתרבות הישראלית בכללה".

גברי בנאי (אח צעיר):

"יוסי היה ילד חכם, מוכשר וסקרן, אבל המורים שלו לא ראו את כל התכונות האלה ולא ידעו בזמנו להתמודד עם דיסלקציה. כשהוא הגיע לכיתה ו' בבית הספר היסודי 'אליאנס' בירושלים, המורים שלו אמרו עליו שהוא טיפש וחמור ולא קולט שום דבר כי הראש שלו סתום, ושלחו אותו הביתה. היינו ילדים, חוק חינוך חובה לא היה קיים בתקופה שלנו, אז ההורים אמרו, 'אם יוסי לא מסוגל ללמוד, שלפחות יביא פרנסה הביתה', ושלחו אותו לעבוד אצל קרוב משפחה שהקים מסגרייה קטנה. אחרי תקופה מסוימת, האחים הגדולים שלי שעבדו בבית הדפוס 'עזריאלי' סידרו ליוסי עבודה חדשה שם כנער שליח, עד שהתגייס לצבא, ללהקת הנח"ל.

עם האח גברי. המורים קראו לו טיפש וחמור

"רק בתקופת הלהקה יוסי התחיל להסתובב עם אנשים מסוג אחר, כאלה שדיברו אמנות ורצו להגשים את עצמם. ורק אז התחילו להבין איזה כישרון ואיזה יכולות יש לו. באחד מימי ההולדת של יוסי, ניסים אלוני נתן לו במתנה מכונת כתיבה ואמר לו שתי מילים: 'תתחיל לכתוב'. משם זרמו השירים והמערכונים והיצירה שלו. הכישרון של יוסי התפרץ כמו מעיין, והבחינו בו בכל מה שעשה וחשב ודיבר. כמו למשל, כשהתקשר לנעמי שמר ואמר לה, 'יש לי רעיון לשיר על ספירת מלאי של עם ישראל בסגנון מדינה אחת, פעמיים ים, וקדחת גם, ואחד אלוהינו'. ונעמי אמרה לו, 'יוסי, זה כבר השיר עצמו. תשלח לי את הרעיון שלך ואני אלחין אותו'.

"אחי יוסי, שלא סיים את בית הספר העממי, הגיע לאן שהגיע בזכות החוכמה והכישרון ולמרות האנשים הטיפשים, הסתומים והחמורים שאמרו את התכונות האלה עליו ולא האמינו בו. הוא הגשים את עצמו בזכות עצמו, וב־2005 זכה לקבל תואר ד"ר של כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע. בנימוקים להענקת התואר נאמר ש'בנאי הוא יוצר המבטא אנושיות עמוקה בכל תחומי אמנותו'. הייתי איתו בטקס המרגש הזה. הסתכלתי עליו כשעמד על הבמה וידעתי שכל מה שאמרו עליו כילד בבית הספר העממי ליד שוק מחנה יהודה, שלא יקלוט שום דבר, שלא ייצא ממנו כלום, עבר לו מול העיניים. זה היה רגע של תיקון".

אורי בנאי (אחיין):

"גדלתי על הברכיים של הגשש החיוור, ראיתי באדיקות את כל ההופעות שלהם, אבל לתיאטרון אמיתי הלכתי בפעם הראשונה בגיל עשר. יוסי, הדוד שלי, חשב שאני מספיק בוגר לראות מחזה כבד ורציני ולקח אותי לקאמרי להצגה 'חיי גליליאו', שבה גילם את המדען האיטלקי שנרדף בידי האינקוויזיציה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי הצגה חזקה, אפילו לא קומדיה, עם ראש אינקוויזיציה (שגילם שרגא הרפז) שעינה את גליליאו. אני לא זוכר מי הביא אותי לתיאטרון ופרטים אחרים, רק את האפקט האדיר שההצגה הזאת עשתה עליי: ישבתי באולם, הסתכלתי על יוסי ואמרתי לעצמי, גם אני רוצה להיות שחקן. גם אני רוצה לעמוד כמוהו על הבמה. אפשר לומר שלהצגה ההיא הייתה השפעה עצומה על הבחירות שעשיתי בהמשך.

"היום אני מופיע עם חומרים של יוסי, אבל אני יודע שאף אחד, גם לא האחיין שלו, לא יכול לעשות את העבודה שלו כמוהו. אנחנו נורא רוצים שהדברים שהוא יצר יעברו לדורות הבאים, גם אם אנחנו יודעים שאף אחד לא מסוגל להיכנס לנעליים הענקיות שלו. חשוב שגם היום ימשיכו ליהנות מהדברים הנפלאים שהוא יצר. בעיניי זו שליחות.

יוסי ואבא שלי היו מאוד קרובים. לא רק בגלל שהיו אחים, אלא בגלל שמתוך שמונת הילדים במשפחה, יוסי וגברי היו מאוד קרובים בגיל. לא הרבה יודעים שיוסי ביים את אבא בלהקת הנח"ל עוד לפני שהוא ביים אותו וכתב לו חומרים בתור גשש. במשך שנים החבורה הייתה נפגשת בקאנטרי קלאב בצומת גלילות. היו שם גם חדרי מלון, ופשנל שכר להם אחד קבוע לפגישה יומית כדי לכתוב את החומר ולעשות 'חזרות נייר' עוד לפני החזרות על הבמה. הם היו יושבים שם בוקר־בוקר סביב השולחן, עובדים על התוכניות, חוזרים הביתה לאכול ולנוח, ובארבע שבים לחדר במלון עד שבע. לילה אחד יוסי לא הצליח להירדם. הייתה לו איזו הברקה בראש על התפתחות של מערכון שהתחיל לכתוב והיא לא נתנה לו מנוח. אולי גם פחד שישכח אותה. מכונת הכתיבה שלו הייתה בחדר במלון, אז הוא קם באמצע הלילה ונסע לקאנטרי כדי לכתוב. הוא רק לא ידע שלפשנל היה סידור עם המלון, שהחדר של הגששים יושכר בלילות לזוגות לכמה שעות, לכל מיני צרכים, כמו בגידה או אהבה. ליוסי היה מפתח, אז הוא נכנס לחדר שהיה מסודר כמו סוויטה קטנה עם סלון וחדר שינה. נכנס לסלון, פתח את הארון, הוציא את מכונת הכתיבה, התיישב לכתוב ולא ידע שבחדר הסמוך היה זוג בדיוק בעיצומו של עניין. רעש תקתוק המכונה הפריע להתלהבות של בני הזוג. הם קמו מהמיטה, הציצו לסלון, ראו את יוסי בנאי יושב שם עם מכונת כתיבה ונכנסו להלם. הגבר התקשר לקבלה, ומהקבלה הגיעו לחדר ואמרו ליוסי, 'תצא מפה מהר, יש זוג אוהבים בחדר השינה שלך'".