הנסיך הארי

הארי סטיילס לא בדיוק לבוש לארוחת צהריים לא רשמית. הוא מופיע עם כובע לבן שנראה כמו משהו שדיאנה רוס זכתה בו במשחק פוקר עם אלטון ג'ון באחוזה של שר ב־1974, משקפי שמש של גוצ'י, סוודר קשמיר ומכנסי ג'ינס מתרחבים. הציפורניים שלו צבועות בוורוד וירוק־מנטה. על הכתף הוא נושא תיק קנבס צהוב שנושא את הלוגו של המלון המפורסם Chateau Marmont. המלצריות שעובדות במעדנייה בבוורלי הילס מכירות אותו היטב. גלוריה וראיסה משוגעות עליו, קוראות לו "אהובי" ומביאות את ההזמנה הקבועה שלו — סלט טונה ואייס קפה.

הוא היה נער בן 16 מעיר אנגלית קטנה כשהפך לאחד מאלילי הפופ הגדולים של הדור שלו עם להקת וואן דיירקשן. ב־2017, כשהלהקה לקחה פסק זמן מהופעות, הוא יצא לדרך חדשה עם מופע סולו שאפתני וסינגל נפלא, Sign of the Times, בלדת פסנתר באורך של כשש דקות. כולם, גם אלה שהתעלמו מוואן דיירקשן, היו המומים לגלות: נער הפוסטר הזה היה בתוכו כוכב רוק אמיתי.

הנה תקציר זריז של מה שהארי הספיק לעשות בשנת 2019: הוא היה המארח בנשף הגאלה של המטרופוליטן ביחד עם ליידי גאגא, סרינה ויליאמס, אלסנדרו מיקלה ואנה וינטור, כשהוא מציג על השטיח האדום לוק מדהים במלמלה שחורה. הוא נבחר לפנים הרשמיות של ה־MEMOIRE D'UNE ODEUR, הבושם של גוצ'י לשני המינים. במשחק "מחניים" בתוכנית הלילה של ג'יימס קורדן הוא נשרף אחרי שספג כדור חזק ממישל אובמה, מה שהפך אותו כנראה לבריטי הראשון בהיסטוריה שחטף כדור בביצים מהגברת הראשונה.

וזה לא הכל. הוא גם כבש את הקהל בטקס בהיכל התהילה של הרוק כשדיבר על חברתו הנערצת סטיבי ניקס. "היא תמיד נמצאת שם בשבילך", אמר הארי בנאום שלו. "היא יודעת מה אתה צריך: עצה, פיסות חוכמה, חולצה, צעיף", והוסיף: "היא אחראית לכל הדמעות נוטפות המסקרה — כולל שלי — הרבה יותר מאשר כל הדייטים הגרועים בהיסטוריה".

בעולם שבו התהילה גובה מחיר כבד מהאמן, הארי נראה כמי שמרגיש לגמרי בבית. במקום ללכת במסלול הסופרסטאר הרגיל — עבודה לצד מפיקי־על, דואטים עם סלבס, גיחות למועדונים נוצצים — הוא בחר לצעוד בדרך שלו, והפופולריות שלו רק הלכה וגדלה. עכשיו הוא עסוק בפינושים אחרונים לאלבום החדש שלו, שכולל את השירים המורכבים ומלאי הרגש ביותר שכתב מימיו. "האלבום כולו עוסק בסקס ובעצב", הוא אומר.

הקסם של הארי הוא תופעת טבע ודי מפחיד לראות אותו בפעולה. דוגמה בולטת אפשר לראות בצילום מפברואר שעבר מאחורי הקלעים עם אחד הגיבורים שלו, ואן מוריסון. כבר 50 שנה שמוריסון עומד מול מצלמות, וכמעט אף פעם לא רואים אותו מחייך. עד שהוא פגש את הארי. מה הארי עשה לו? "דיגדגתי אותו מאחורי הגב", הוא מודה.

בשנות העשרה, כשהפפראצי לא הפסיקו לרדוף אחריו, הוא היה קנאי לשמירה על הפרטיות שלו. אבל בימים אלה הוא מגלה שיש דברים שהוא רוצה לומר. הוא בטוח יותר בעצמו ובדעות שלו. "אני הרבה יותר פתוח. אני מגלה כמה זה מרגיש טוב להיות חופשי וגלוי עם חברים. לא לחשוש לבטא את הפגיעות, במקום להחזיק הכל בפנים".

כמו הרבה אנשים בגילו, הוא שואל שאלות על תרבות, על מגדר, על זהות, ומביע דעות על גבריות ומיניות. "אני מרגיש בר־מזל שיש לי קבוצת חברים קרובים, בחורים שלא מתביישים להביע את הרגשות שלהם בפתיחות אמיתית", הוא אומר. "אבא של אחד החברים שלי אמר לי, 'אתם כל כך הרבה יותר טובים בזה ממה שאנחנו היינו אי פעם. לי מעולם לא היו חברים שיכולתי לדבר איתם באמת. טוב שיש לכם איש את רעהו כי אתם מדברים על דברים אמיתיים'".

זה שינה את האופן שבו הוא ניגש לשירים שלו. "אני לא כותב על דברים מסוג 'מה אני אוכל לארוחת הערב', או 'מה שאני עושה לפני שאני הולך לישון'", הוא אומר. "אני מגלה שאני יכול להיות ממש פתטי כשאני חש קנאה, שאני מאושר יותר היום מאשר אי פעם, עצוב יותר מאשר אי פעם, מרחם על עצמי, כועס על עצמי, מרגיש קטנוני ומעורר רחמים — וזו הרגשה שונה לחלוק את כל הדברים האלה".

לרגע, הארי נשמע כמו כל בחור בן 25 שמנסה לעשות סדר בבלגן שלו. בעצם, זה מה שהוא באמת. משונה לשמוע אותו מדבר על חרדות ועל ספקות, כי הוא נתפס כאחד האנשים הכי בטוחים בעצמם בעולם. "כשהייתי בלהקה כל הזמן פחדתי שאשיר תו לא נכון", הוא אומר. "הרגשתי את כובד האחריות לשמור על דיוק. אני זוכר שכשחתמתי על חוזה ההקלטות שאלתי את המנהל שלי, 'מה יקרה אם יעצרו אותי? החוזה יבוטל?' עכשיו אני מרגיש שהמעריצים שלי העניקו לי את מרחב המחיה שבו אני יכול להיות אני ושבו אוכל לגדול וליצור. מקום בטוח שבו אני יכול ללמוד וגם לטעות".

איך הוא הגיע למקום הזה? מתברר שבמסע שלו היו כמה תחנות שבהן נשבר לו הלב. הוא התנסה במדיטציה טרנסצנדנטלית ובלע כמות מרשימה של פטריות הזיה. אבל יותר מכל, זהו מסע של נער סקרן שלא מצליח להחליט אם להיות כוכב פופ נערץ או אמן אקסצנטרי ומוזר. אז הוא בוחר בשני הדברים.

אנחנו בדרך לאולפני "שאנגרי־לה" במאליבו. כאן הארי הקליט חלק מהאלבום החדש שלו. וכשאנחנו מגיעים לשם הוא נזכר, "עשינו כאן המון פטריות".

פסיכדליה התחילה למלא תפקיד מפתח בתהליך היצירתי שלו. "היינו לוקחים פטריות, שוכבים על הדשא ומקשיבים לפול מקרטני בשמש", הוא מספר. "פשוט הפנינו את הרמקולים אל תוך החצר". השוקולדים היו שמורים במקרר, צמוד לבלנדר. "היינו שומעים מישהו מפעיל את הבלנדר וחושבים, 'אה, אנחנו הולכים לשתות מרגריטות קפואות בעשר בבוקר'". הוא מצביע לעבר הפינה: "כאן עמדתי כשלקחנו פטריות, ונשכתי חתיכה מהלשון שלי. ניסיתי לשיר עם כל הדם שהיה בפה שלי... יש במקום הזה כל כך הרבה זיכרונות נעימים".

זאת לא סתם התהוללות פרועה של כוכב רוק, אלא משהו מרכזי וסמלי למצב הקיומי החדש שלו. זו גם הסיבה לכך שהוא כל כך אוהב להקליט באולפן. אחרי כל כך הרבה שנים של הקלטת אלבומי וואן דיירקשן במהלך סיבובי הופעות, תוך תנועה מתמדת, הוא סוף־סוף זוכה להאט, להירגע, ולהפנים את כל הטירוף הזה. "היינו במאליבו שישה שבועות בלי לצאת לעיר אפילו פעם אחת", הוא אומר. "אנשים הביאו הנה את הילדים ואת הכלבים שלהם". אבל זה גם המקום שבו, כך הוא מספר בגאווה, הוא הקיז דם למען האמנות שלו. "פטריות ודם. הנה לך שם נפלא לאלבום".

הארי מצביע אל החלון המשקיף לחוף האוקיינוס השקט, שבו נערכו מדי פעם מסיבות בעירום. "לילה אחד ירדנו לחוף לחגוג קצת בעירום, ואיבדתי את כל מה שהיה לי. איבדתי את הבגדים, את הארנק. כמעט חודש מאוחר יותר מישהו מצא את הארנק ושלח לי אותו בדואר בעילום שם. אני מניח שהוא צץ מתוך החול. מה שהכי עצוב זה שאיבדתי את מכנסי הקורדרוי המתרחבים האהובים עליי".

× × ×

וואן דיירקשן הוציאו שלושה מאלבומי הפופ הטובים ביותר במאה הנוכחית מאז תחילת המילניום — Midnight Memories, Four ו־.Made in the A.M. הארי, נייל הורן, לואיס טומלינסון, זאין מאליק וליאם פיין היו שילוב ייחודי של חמישה טיפוסים מוזיקליים שונים. לקצב המטורף שלהם היה מחיר. מאליק פרש באמצע סיבוב ההופעות ובאוגוסט 2015 הכריזה הלהקה על הפסקת הפעילות.

זה כבר הפך כמעט למסורת, שחברי להקת בנים שמתבגרים ועוברים לקריירת סולו מתנכרים לעבר הפופי שלהם. סטיילס לא שותף לגישה הזאת. "אני יודע שזה מה שקורה תמיד. כשמישהו עוזב את הלהקה הוא מיד אומר, 'זה לא באמת הייתי אני. לא נתנו לי חופש פעולה'. אבל זה בהחלט הייתי אני. ואני לא מרגיש שמישהו הגביל אותי. היה לי כיף. אם לא הייתי נהנה לא הייתי עושה את זה. אף אחד לא כבל אותי באזיקים".

בכל פעם שהארי מזכיר את וואן דיירקשן — אף פעם לא בשם המפורש, תמיד כ"להקה" — הוא משתמש בלשון עבר. האם הוא חושב שוואן דיירקשן עברו מן העולם? "אני לא יודע", הוא אומר. "אני לא חושב שאי פעם אמצא את עצמי אומר שלעולם לא אעשה את זה שוב, כי אני לא מרגיש ככה. אם יגיע רגע שבו כולנו באמת נרצה לחזור ולעשות את זה — זה יהיה הזמן הנכון לחזור, זה צריך לקרות רק אם כולנו נרגיש שזה היה כיף, ואנחנו רוצים לעשות את זה שוב. אבל עד שרגע כזה יגיע, אני מאוד נהנה לעשות מוזיקה ולהתנסות בעצמי. אני נהנה מזה יותר מדי שאעשה סיבוב פרסה ואחזור למה שעשיתי קודם. אני חושב שאם נעשה את הדברים באותו אופן שעשינו בעבר, זה יהיה חזרה לאותו מקום".

האם הוא המשיך לטפח את החברויות אחרי שהלהקה התפרקה? "אני חושב שכן", הוא אומר. "בטח. מעל לכל אנחנו אותם אנשים שחוו את הדברים האלה יחד. זה תמיד יהיה חלק מאיתנו, גם אם אנחנו לא הכי קרובים. רק בגלל שאתה שר עם מישהו בלהקה זה לא אומר שאתם צריכים להיות חברים הכי טובים. זה לא תמיד עובד ככה. ורק בגלל שחברי פליטווד מאק רבו ביניהם לא אומר שהם לא להקה מדהימה. גם בזמן של חילוקי דעות יכול להישמר כבוד הדדי בין החברים. אנחנו עשינו משהו ממש מגניב יחד, וזה תמיד יהיה חלק מאיתנו. הדבר הזה חשוב לי מכדי שאתחיל להגיד, 'או, זה נגמר' אבל אם יתקיים איחוד, הוא יקרה מהסיבות הנכונות".

באחד הלילות האחרונים של סיבוב ההופעות האחרון של וואן דיירקשן, בסן־חוזה, הבחין הארי במעריצה בקהל שהחזיקה שלט שעליו כתוב: "אני עומדת לצאת מהארון בפני ההורים בזכותך!" הוא שאל אותה לשמה (היא אמרה שקוראים לה גרייס), שאל איך קוראים לאמא שלה (טינה). ואז ביקש מהקהל רגע שקט כי יש לו הודעה חשובה: "טינה! היא לסבית!" הוא צעק, וביקש מהקהל לחזור אחריו. אלפי אנשים, זרים לגמרי, התחילו לשאוג "טינה! היא לסבית!" בהתכוונות מלאה. זה היה רגע חזק. גרייס וטינה הגיעו יחד לקונצרט הבא של הארי.

הארי אוהב לטפח הילה של זהות מינית מעורפלת, כמו הלק הוורוד על הציפורניים שלו. הוא יצא עם נשים במהלך הקריירה שלו, אבל סירב בעקשנות להדביק תווית למיניות שלו. בסיבוב הופעות הסולו הראשון שלו, הוא נופף לעיתים תכופות בדגל הגאווה יחד עם דגל תנועת המחאה השחורה Black Lives Matter. בהופעה בפילדלפיה הוא נופף בדגל גאווה ששאל מאחד המעריצים בשורה הראשונה, שהיה כתוב עליו: "Make America Gay Again". אחד הקטעים האהובים על המעריצים, 'מדיסין', מציג זווית רב־מינית: “The boys and girls are in / I mess around with them / And I’m OK with it. ("הבנים והבנות הגיעו / אני משתולל איתם / וזה לגמרי בסדר מצידי").

עוד בימי וואן דיירקשן, הוא גילה נטייה לנפנף במיניות מעורפלת. כמו בקליפ המפורסם מנובמבר 2014: הארי וליאם פיין הופיעו בתוכנית אירוח בבריטניה, כשהמנחה שאל את השאלה הנדושה ביותר: מה הם מחפשים בדייט שלהם? "שתהיה אישה. זאת תכונה טובה", אמר ליאם בצחוק. "לא כל כך חשוב", הגיב הארי ומשך בכתפיו. ליאם נרתע והמנחה נראה המום. באותה שנה, במהלך סיבוב הופעות בארצות־הברית, הוא הופיע עם חולצת הפוטבול של מייקל סאם, כהבעת תמיכה בשחקן הפוטבול ההומו המוצהר הראשון שנבחר לשחק בקבוצה מהליגה המקצוענית.

מה המשמעות של הדגלים האלה בעיניו? "אני רוצה שאנשים ירגישו נוח להיות מי שהם", הוא אומר. "אולי בהופעה אתה יכול ליהנות מהרגע הזה שבו אתה יודע שאתה לא לבד. אני מודע לכך שכגבר לבן אני לא חווה את אותם דברים כמו רוב האנשים שמגיעים להופעות שלי. אני לא יכול לטעון שאני מכיר את התחושה מקרוב, כי אני לא. כל מה שאני מנסה לומר הוא: 'אני מבין איך זה'. אני רק מנסה לגרום לאנשים לחוש שייכים. שיידעו שהם לא שקופים".

באחד מסיבובי ההופעות הוא הדביק סטיקר של End Gun Violence. "בהתחלה הרגשתי קצת לא נוח, כי הדבר האחרון שרציתי הוא שיחשבו שמה שאני מנסה לומר הוא 'תראו אותי, אני בחור טוב!' לא רציתי שמישהו שבאמת מעורב במאבק הזה יחשוב, 'מה לעזאזל אתה יודע על זה בכלל?' אבל אז ראיתי שאנשים מבינים. שכל מי שנמצא שם באולם מבין ויודע מה זה מסמל. אני לא מנסה לומר שאני מבין את ההרגשה. אני רק אומר, 'אני רואה אותך'".

× × ×

בפברואר הוא בילה את יום הולדתו ה־25 בישיבה בבית קפה בטוקיו, לגמרי לבד, כשהוא קורא את 'קורות הציפור המכנית' של הרוקי מורקמי. "אני מאוד אוהב את מורקמי", הוא אומר. "הוא אחד הסופרים האהובים עליי. פעם לא הייתי חסיד גדול של קריאה. אבל אז יצאתי עם מישהי שנתנה לי כמה ספרים, והרגשתי שאני חייב לקרוא אותם, כי חשבתי שאם לא אקרא אותם — היא תחשוב שאני אידיוט".

הוא התוודע למורקמי דרך 'יער נורווגי'. "זה היה הספר הראשון בחיי שגרם לי לרצות לשבת כל היום ורק לקרוא", הוא אומר. "היה לי יום הולדת בסגנון מורקמי, כי החלטתי להישאר לבדי בטוקיו. אכלתי דגים צלויים ומרק מיסו לארוחת בוקר, ואז יצאתי לבית הקפה, שם ישבתי חמש שעות, שתיתי תה וקראתי".

הוא הקיף את עצמו בחבורה של נשמות־תאומות שאיתם הוא משתף פעולה, כמו המפיקים ג'ף באסקר וטיילר ג'ונסון. אחד החברים הטובים שלו הוא טום האל, בריטי רגשן שכולו לב שהיה במשך שנים מקורב ללהקת פלורנס אנד דה מאשין. הארי קורא לו "הסלע הרגשי שלי".

האל היה זה ששיכנע אותו להירשם לקורס של מדיטציה טרנסצנדנטלית במכון של דיוויד לינץ', שמתחיל כל יום ב־20 דקות של דממה. "יש בו בגרות ותבונה חסרת גיל", אומר האל. הוא עצמו מבוגר מהארי ב־12 שנים, ויש לו אישה וילדים בסקוטלנד. הוא מדבר על הארי בטון של אח גדול.

בשנה שעברה כיכב הארי בטורי הרכילות עם בת זוגו, הדוגמנית הצרפתייה קמיל רואו. הם נפרדו אחרי שנה יחד. "הוא עבר משבר שהשפיע עליו מאוד", אומר האל. "יום אחד הופעתי באולפן כשאני נועל כפכפים ממש יפים, שהאקסית של הארי הביאה לי במתנה. זה היה יום אחד אחרי שהם נפרדו. הארי הסתכל עליי ואמר, 'איפה השגת את הכפכפים האלה? הם יפים', והייתי חייב לענות ש'החברה שלך לשעבר נתנה לי אותם'. הוא אמר, 'מההההה? איך אתה יכול לנעול אותם?' הוא היה בסערת רגשות בכל מה שנוגע אליה וליחסים ביניהם. אבל אני אמרתי, 'הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הפרידה היא להכניס אותה לשירים שאתה כותב".

הארי, נאמן כדרכו לקוד האבירות שהוא גוזר על עצמו, לא מזכיר את שמה של קמיל בשיחה שלנו, אבל הוא מודה שהשירים מגיעים ממקום של שיברון לב. "מעולם לא אמרתי בראיון, 'הייתי במערכת יחסים, וזה מה שיצא ממנה', כי בעיניי, המוזיקה היא המקום היחיד שבו יש נקודות השקה בין הפרטי והמקצועי. זה המקום היחיד, למרבה הפלא, שבו מפגש כזה מרגיש נכון".

השירים החדשים אכן ספוגים בכאב. "ציטטתי לו את האמרה המפורסמת של איגי פופ, שאמר, 'אני יוצא רק עם נשים שהולכות לדפוק לי את הנשמה, כי זה המקום שממנו באים השירים', מספר האל. "אמרתי, 'אתה בן 24, אתה שייך לרשימת 'הרווקים המבוקשים'. פשוט תצא עם נשים מדהימות, או גברים, או כל מי שמתחשק לך, כאלה שהולכים לדפוק לך את הנשמה. תיכנס להרפתקה ותן לה להשפיע עליך, ואז תכתוב על זה שירים".

במהלך הקלטת האלבום הארי צפה בטלפון שלו שוב ושוב בראיון ישן של דיוויד. "לעולם אל תופיע בפני הקהל באולם", יעץ בואי בראיון. "לעולם אל תעשה דברים רק למען אנשים אחרים". הארי התייחס לזה כאל מילות עידוד מלאות השראה. תזכורת שלא להתנהל על בטוח. "אם אתה מרגיש בטוח בתחום שבו אתה עוסק, סימן שאתה לא עובד בתחום הנכון", אומר בואי. "תמיד תשאף להיכנס למים העמוקים, עד למקום שנדמה לך שאתה לא יכול לעמוד בו. צא מאזור הנוחות שלך. וכשאתה מרגיש שהרגליים שלך לא נוגעות בקרקעית, אתה מתקרב למקום שבו תוכל ליצור משהו מרגש".

× × ×

כמה ימים אחר כך, אנחנו בצד השני של העולם, בדירה של הארי בלונדון: מרווחת, מפוארת, אבל עדיין משמרת את התחושה של מאורת רווקים. על אחד הקירות עטיפה מוגדלת של אלבום של הסקס פיסטולס. בצד שני, עטיפת אלבום של סטיבי ניקס. על הרצפה, שעוּן על הקיר, הארי שותה כוס תה עם אמא שלו, אן, שנראית בדיוק כמוהו — תמירה ומלאת חן.

אנחנו יוצאים לפאב השכונתי שלו, מפלסים דרך בין טיפות הגשם. הוא לובש קפוצ'ון, מתמוגג מהרטיבות הלונדונית. "אה, לונדון!" הוא אומר בחגיגיות. "התגעגעתי!" למרות הגשם השוטף הוא מתעקש לשבת ליד שולחן על המדרכה, ואנחנו מעבירים את אחר הצהריים על קנקן תה מנטה וצלחת ענקית של פיש־אנד־צ'יפס. "ברוך הבא לאנגליה", אומר הארי.

הוא תמיד נהנה ממעגל של מעריצות נלהבות, ומעולם לא העמיד פנים שלא. "הן הקהל הכי ישר והכי האמיתי — בעיקר בנות העשרה", הוא אומר. "יש להן חיישן בולשיט שעובד נפלא. ואתה רוצה אנשים כנים בקהל שלך. עברנו כבר את הדיבור המיושן של, 'אוי, אלה נערות צעירות, אין להן מושג על מה הן מדברות'. הן מקשיבות למוזיקה באובססיביות. הן אלה שמנהלות את השיח".

הוא חף מסממני עצבנות שאנשים מפגינים לפעמים כשזה מגיע לפוליטיקה מגדרית. "הפמיניזם הוא הרעיון שצריך שיהיה שוויון בין גברים ונשים, נכון? אנשים חושבים שאם אתה אומר 'אני פמיניסט', פירוש הדבר שאתה חושב שגברים צריכים להישרף באש הגיהינום ונשים צריכות לדרוך להם על הצוואר. לא. אתה פשוט חושב שנשים צריכות להיות שוות לגברים. זה לא משהו מטורף בעיניי. אני גדלתי עם אמי ועם אחותי. כשאתה גדל בסביבה נשית, ההשפעה הנשית עליך חזקה יותר. לא מגיע לי קרדיט מיוחד על הפמיניזם שלי. זה עניין פשוט למדי. אני חושב שהאידיאלים של הפמיניסטיות הם מאוד הגיוניים".

לקהל שלו יש מוניטין של קהל פראי. הארי מתענג על זה. "בעיניי, הדבר הכי טוב בסיבוב ההופעות הזה הוא שהאולם עצמו הופך לחלק מהמופע", הוא אומר. "זה כבר לא רק אני. אני רק נער, שעומד מול אנשים בחדר ומבקש אותם להקשיב לו".

באותו לילה, כמה שעות אחרי המפגש בפאב, פליטווד מאק הופיעו באצטדיון וומבלי. מיותר לומר שהמעריץ מספר אחת שלהם נמצא במקום. הארי לקח את אמא שלו, שזו לה הפעם הראשונה שהיא רואה את פליטווד מאק בהופעה חיה. יחד איתם נמצאים גם אחותו ג'מה ועוד כמה חברים.

הארי הוא מארח היפר־אקטיבי, מתרוצץ בתא ה־VIP, מוודא שכוסות השמפניה של כולם מלאות כל הזמן. כשההופעה מתחילה, הארי קם על רגליו ומצטרף לשירה. אבל באמצע ההופעה חל שינוי בהתנהגות שלו. הוא מרצין ומשתתק, יושב לבד ומתמקד במה שקורה על הבמה. זה הזמן ל־Landslide — להיט הסולו של סטיבי ניקס. היא מציגה את השיר המפורסם ביותר שלה דרך הסיפור של איך היא כתבה אותו כשהייתה צעירה בת 27 בלבד.

אבל לניקס יש עוד דברים שהיא רוצה לחלוק עם הקהל. "אני רוצה להקדיש את השיר הזה למוזה הקטנה שלי, הארי סטיילס, שהביא את אמא שלו לקונצרט הערב. שמה אן. ואני חושבת, אן, שעשית עבודה נהדרת באיך שגידלת את הארי. כי הוא ג'נטלמן אמיתי, מתוק ומוכשר. השיר הזה הוא בשבילך".

כשניקס מתחילה לשיר, אן ניגשת להארי שיושב בפינה. היא כורעת מאחוריו, ועוטפת אותו בזרועותיה בחיבוק אמיץ. אף אחד מהם לא אומר מילה. הם מקשיבים יחד, ואוחזים זה את זה קרוב עד הצליל האחרון של השיר. כל הקהל בוומבלי שר עם סטיבי, אבל השניים האלה שרויים בעולם משלהם.

תרגום: לילית וגנר