מה למדתי: אלון אבוטבול
את הכוח שבמשחק הוא הבין כבר כשחטף מכות כילד. את המוזיקה גילה בעקבות מות אחיו. דיוויד לינץ' נתן לו ביטחון, כריסטופר נולאן העניק לו הזדמנות, וסטנלי קובריק בכלל מזכיר לו את גואל רצון. אלון אבוטבול חוזר לשיעורים שלמד בחייו
הקלישאה ש'כל העולם במה' נכונה. הייתה לי סבתא רבתא גדולה. היא הייתה מאוד זקנה ואני קטנצ'יק. אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא שכולנו יושבים בסלון ואומרים לי לנשק אותה. אני זוכר את עצמי מבועת ממנה. ממש מכשפה. הזיכרון הבא הוא שאני נמצא באותו סלון ומת עליה. וכל הקמטים שהפחידו אותי הופכים לדבר הכי רך בעולם ואני מנשק אותה. פתאום הייתה לי פליאה, תגלית: הנראה לעין יכול ברגע להשתנות! הכל נזיל פה. ולכן החיים הם סוג של משחק ושחקנים יכולים לשחק בו בתפקידים שונים.
פעם מישהו נתן לי ראסיה באמצע משחק כדורסל בבית הספר. שיחקתי את הסיטואציה כהרבה יותר אלימה, התפתלתי על הרצפה, זעקתי מכאב, הבהלתי את כולם. הנער נכנס לפאניקה!
מי שמת, לא באמת נעלם. כשהאח הבכור שלי אברהם נפטר ב־2012, הבנתי שהבן־אדם ההוא - אין אותו יותר. שנולד מישהו חדש. אח חדש שחי בתודעה שלך. משפטים מהעבר פתאום עלו. למשל, שהוא אמר לי כשהיינו ילדים: "אתה תצליח בעודך בחיים, אותי יכירו לאחר מותי". והוא היה כל כך מוכשר. לפני כמה חודשים מוזיקאי שעבד איתו אירגן הופעה עם החומר שלו וביקש שאשיר על הבמה. זה לא דומה לשום תסריט שחלמתי עליו. הוא מגשים לי את החלום - להיות זמר רוק. ואני עף. נכנס לזה בכל הכוח. הכי רוקנרול. נסחף עם הלהקה.
האח ההוא היה אומר לי - אלון, איך אתה שר? אתה מזייף. היום אני אומר לו, ביי־ביי, אני מופיע איך שאני יודע. זו חוויה מגניבה של אינטימיות. לשיר את השירים של מישהו שאיננו, את הסיפורים, החלומות, תנועת היד על הגיטרה. כל פעולה על הבמה היא תרגום של פעולה שלו. הוא השאיר לנו הרבה חומר, הרבה מכתבים. בפתק אחד כתב לי: "אתה מלאך".
לוס־אנג'לס היא באמת ליגה אחרת. לפני עשור, שיר אשתי אמרה, בוא ניסע, ואמרתי, טוב. בשבילי זה היה לצאת מאזור הנוחות. התחושה שאתה יודע הכל היא כמו מוות. באתי ללוס־אנג'לס כטבולה ראסה, לא יודע לקרוא את ההתנהגות של האמריקאים. הייתי נובאדי במקום שעבורי היה מעבר להרי החושך. התחושה הראשונה הייתה שלא אעבוד כאן לעולם. ופתאום גיליתי את עצמי מחדש. אמרתי, אקח כל תפקיד שיציעו לי. התחושה החזקה בעיר היא של "תחיה את החלום שלך".
לאחר שנה הגיעה הפנייה מ'באטמן', וזו הייתה נקודת מפנה. הכרה בלב של הממסד ההוליוודי. הבן־אדם הכי חשוב אומר לך: תשחק על המגרש. הבנתי שדה סקיי איז דה לימט.
ואז התחילו הצילומים. עבדתי בסרטים אמריקאיים - רידלי סקוט, סטיבן שפילברג - אבל זה היה עצום. הגודל, התקציבים. עשרת אלפים ניצבים. אבל כריסטופר נולאן מסתובב כמו בסרט סטודנטים. בלי מוניטורים. האתגר המשחקי אמנם קטן, אבל אתה שותף למשהו מאוד גדול.
באותו זמן התחילה המחאה החברתית. הלב שלי היה עם המפגינים ברוטשילד, אבל פיזית אני נמצא ליד אלפי ניצבים בהוליווד. הדואליות הזאת מלווה אותי עד היום.
לפעמים הגיבורים שלך מתעלים על הציפיות. אני יושב בבית בלוס־אנג'לס, תופס את עצמי ואומר, מה אני עושה פה. בארץ עשיתי תפקידים משמעותיים, אני חלק מתרבות. ופה? ואז הגיע טלפון מהמלהקת של 'טווין פיקס'. ברגע אחד, מתחושה של "איזו טעות עשיתי", האדם החי הכי חשוב בקולנוע עבורי, דיוויד לינץ', רוצה לפגוש אותי. אני מוכן לשלם כסף כדי להיות לידו. הוא המאסטר הרוחני של הקולנוע. ממש מתקשר. ואז התברר שזה תפקיד קטנצ'יק ושוב התחושה התהפכה. מה עשיתי, מה יגידו. הייתי מטולטל.
הלכתי ליום הצילום. סט קטן, ישראלי בגודל. מצלמה אחת קטנה. נעמי ווטס, שאנחנו מכירים דרך הילדים, נמצאת על הסט. פוגש את קייל מקלכלן, ואומר לעצמי, אני לא רוצה להכיר אותו, מעדיף לזכור אותו בתור ההוא מ'טווין פיקס'. לינץ' מגיע למטבח, לוחץ לי את היד ואומר, "אני שמח שבאת". אני מתעלף והוא ממשיך, "תלמד את השורות שלך". יש לי בסך הכל שתי שורות. מצלמים את הסצנה, וכמובן שאני טועה בטקסט. נגמר יום הצילום. הוא לוקח מגאפון, אוסף את כולם, מחבק אותי ואומר, "אני רוצה להגיד תודה רבה לשחקן גדול שבא לעבוד איתנו", וכולם מוחאים כפיים.
כל כמה חודשים יש מסיבה של הצוות של 'טווין פיקס'. פגשתי את המלהקת, והיא אמרה, "איך דיוויד אוהב אותך. הוא כל כך התלבט אם להציע לך את התפקיד, כי הוא פחד שזה יהיה עבורך פחיתות כבוד".
כוח הוא דבר מסוכן. על הסט של 'הרמון' לא היה צחוקים או בדיחות. זה חומר נפיץ. לפני הצילומים עשיתי תחקיר על מנהיגי כתות. הגיבור הוא לא מישהו שההתעוררות המינית שלו היא הדבר הדומיננטי, להפך. זה הכל מהלכי שליטה. אדם עם כוח ביד שרק הולך וגדל. הבנתי שהמרחק בין המלאך לשטן הוא כחוט השערה. הוא בטוח שהוא צודק, זה נותן לו דלק להמשיך לעשות את המעשים האיומים שלו. כוח בשם אידיאולוגיה מעוור את הבן־אדם. סיפר לי אחד השחקנים ב'מטאל ג'אקט' שבמשך ארבעה חודשים של צילומים סטנלי קובריק לא דיבר איתו בכלל. זה גמר אותו. ותראה מה קרה בקיבוצים. אנשים עד היום שרוטים ופצועים בנפש, לילות שלמים בכו כילדים ואף אחד לא בא אליהם. אם גואל רצון היה פה - היה יכול לומר: אתם עושים ככה, אני פשוט עושה אחרת.
מתנות מקצועיות לא באות כל יום
. הסדרה Snowfall, 'שלג צח' (המשודרת מאז 2017 בארה"ב), נתנה לי מתנה. אני משחק בסדרה סוחר קוקאין ישראלי באל־איי בשנות ה־80. מאוד מוחצן, מסתובב עם ביקיני של נמר, יש לו כרס גדולה, אקדח מזהב ושרשראות עם מזוזה שממנה הוא מסניף קוקאין. משחק באולינג של בקבוקי שמפניה ב־400 דולר. קיבל את הכסף הגדול והוא בשיגעון. הסדרה נתנה לי מתנה - עם הדמות הזאת יכולתי לשים את הביס. המוות של היוצר ג'ון סינגלטון אחרי שבץ לפני כמה חודשים היה רגע מאוד אקוטי בשבילי. היינו באמצע צילומי העונה השלישית. למחרת באנו לעבודה. על הסט אחת השחקניות אמרה, "אני לא יכולה להצטלם היום". עצרו את הצילומים. ואז התגלו הסיפורים: איך ידיד שלו השתחרר מהכלא לאחר שנים והוא הפך אותו ליועץ תסריט וכותב. אתה שומע איך הוא היה הראשון שלקח את כל הראפרים כמו אייס־קיוב ושילב אותם בסרט הבכורה שלו, 'בויז אין דה הוד' ('החבר'ה מהשכונה'). בהוליווד יש כל כך הרבה אנשים עם האף למעלה, והוא היה כל כך צנוע. לא עושה עניין מכלום. בפברואר אנחנו מצלמים עונה חדשה, ואני כבר מתחיל להרגיש שאני שייך.
לא לשכוח לצחוק. ראיתי את 'מכתוב' של חנן סביון וגיא עמיר והוא הפך אותי. לא הפסקתי לצחוק. הסרט הכניע אותי. שני בחורים אינטליגנטים שמשחקים שני אהבלים. פגשתי אותם בבר שלהם בגבעתיים ואמרתי להם שאני רוצה לעבוד איתם. הם הסבירו לי שהעבודה המשותפת שלהם היא כמו משחק מטקות וצחקו שאולי נעשה סרט על אליפות ישראל במטקות. פתאום עצר אוטו קטן ומתוכו חייכו שתי נשים והחמיאו להם. הם שאלו אותן מה הן עושות בחיים, ואחת מהן אמרה, "אני אלופת ישראל במטקות".
הסרט 'מחילה' יוצא לאקרנים ב־26.9; הסרט 'קצפת ודובדבנים' מוקרן כעת
לפנייה לכתב/ת 
