yed300250
הכי מטוקבקות
    איור: ירמי פינקוס
    7 לילות • 18.09.2019
    זהירות, השמיים נופלים
    ספר ההמשך ל'סיפורה של שפחה' זונח את האלימות ואת הזוועות בניסיון להבין את המנגנון השקט שמאפשר אותן. אלעד בר־נוי מיהר לקרוא את The Testaments, הרומן המדובר של התקופה, וגילה שגם 35 שנה אחרי, מרגרט אטווד עושה את זה טוב יותר
    אלעד בר-נוי | איור: ירמי פינקוס

    The Testaments // Margaret Atwood - Nan A. Talese Publishing - 432 p.

     

    קשה לחשוב על אירוע ספרותי שעורר ציפייה גדולה כל כך כמו The Testaments. למעשה, קשה לחשוב בתקופה הנוכחית על עוד ספר שאפשר להגדיר כ"אירוע ספרותי". ויש משהו נחמד בעובדה שעומדת מאחוריו דווקא אישה בת 80.

     

    כמעט 35 שנה עברו מאז פירסמה מרגרט אטווד את הרומן הדיסטופי 'סיפורה של שפחה', והנה, שנתיים וחצי מאז שהעיבוד הטלוויזיוני הפך את השפחות בשמלות האדומות לסמל ההתנגדות לפטריארכיה, ואת אטווד לכוהנת הגדולה של הספרות הדיסטופית - יוצא בעולם דובר האנגלית ספר ההמשך שלו (אצלנו הוא צפוי להתפרסם באפריל, בהוצאת זמורה־ביתן, בתרגום קטיה בנוביץ').

     

    עד לפני פחות משבועיים, עלילתו הייתה הסוד הכי שמור בתעשייה. בראיון כאן בתחילת השנה אמרה אטווד, "אני אף פעם לא מדברת על ספר בזמן שאני כותבת אותו, אבל הפעם במיוחד אני לא יכולה להגיד מילה, כי ההוצאה שלי תהרוג אותי. הם החתימו אותי בשבועת דם". בינתיים התווכחו המעריצים ברשת אם הספר ימשיך את עלילת הסדרה, שהתקדמה בשתי עונותיה האחרונות הרחק מעבר לעלילת הספר המקורי, ובעיקר אם אטווד תצליח לשחזר את הקסם של הרומן הראשון - ספרה הנמכר ביותר, ובעיני רבים גם פסגת יצירתה.

     

    עבור מי שלא פתח טלוויזיה או עיתון בשנתיים האחרונות, נזכיר שעלילת 'סיפורה של שפחה' מתרחשת בעתיד הקרוב ומתארת אמריקה שעברה הפיכה בידי תיאוקרטיה נוצרית פונדמנטליסטית, וכעת משליטה משטר דיקטטורי שמבוסס על ערכים תנ"כיים, ובעיקר דיכוי נשים והפיכתן לאזרחיות נטולות זכויות במקרה הטוב, ובמקרה הרע לשפחות מין וילודה. התזמון של עליית הסדרה, חודשים ספורים אחרי בחירתו של טראמפ ובמקביל להתחזקות תנועת MeToo, הפך את 'סיפורה של שפחה' למשאבת פרסים ורייטינג, ולאחד האירועים התרבותיים המדוברים של התקופה - שגם נתן השראה למחאות פמיניסטיות ברחבי העולם. ההצלחה האדירה של הסדרה הזניקה גם את מכירות הספר והובילה לגל חסר תקדים של סדרות ורומנים דיסטופיים, כל אחד מחריד ואלים מקודמו, שמבקשים להזהיר את כולנו מפני עתיד מסויט, אבל תמיד קצת דומה לשלנו.

     

    אני מודה שניגשתי ל־The Testaments בחשדנות מסוימת. מעבר לזה שמדובר בספר המשך, שההצדקה העיקרית לצאתו היא ההצלחה של סדרת טלוויזיה שעלתה בזמן הנכון, הרומנים האחרונים שפירסמה אטווד - בעיקר 'והלב הולך אחרון' ו'זרע־רע' - היו החלשים ביותר שלה, רחוקים מרחק גדול מרומנים גדולים כמו 'עין החתול' ו'המתנקש העיוור'. לכן הרמתי גבה גם כשנכנס לרשימת המועמדים לפרס הבוּקר, עוד טרם צאתו. אלא שבניגוד לתחזיות יש להודות: משהו טוב קורה ברפובליקת גלעד. לא רק ש־The Testaments - 'העדויות', בתרגום לעברית - אינו נופל מקודמו, מדובר באחד מספריה הטובים של אטווד. תזכורת לכך שסופרת יכולה להיות בשיאה גם בסוף העשור השמיני לחייה, כשמאחוריה עשרות יצירות.

     

    הספר מחזיר אותנו לרפובליקת גלעד כ־15 שנה לאחר סיום העלילה המקורית של 'סיפורה של שפחה'. בסוף הספר ההוא, ג'וּן, שלפרד בשבילכם, מוכנסת אל רכב מסחרי שלוקח אותה אל הלא־נודע, אחרי שעוררה מרד בקרב השפחות. אבל מי שהתגעגע לגיבורה המרדנית מגרסת 1985 ייאלץ להסתפק במבטיה המצמיתים של אליזבת מוס על המסך, מכיוון שג'ון אינה דמות בספר החדש, היא רק מוזכרת מדי פעם על תקן מורשת קרב, חלק קטן באחת מעלילות המשנה. אטווד בחרה שלא להתמקד הפעם בגורלן של השפחות, אלא דווקא בזה של נשים ממעמדות אחרים ברפובליקה, ומחוצה לה.

     

    הסיפור נמסר בשלושה קולות. שניים של נערות שגדלו כשרפובליקת גלעד היא כבר עובדה מוגמרת: אגנס ג'מימה, בתו של מפקד בכיר בגלעד, ודייזי, שגדלה בקנדה עם הורים הפועלים נגד הרפובליקה, שאי־אפשר לומר עליהן כמעט דבר בלי לעשות ספוילר. חלקו המרכזי והמעניין של הסיפור נמסר מפיה של לא אחרת מדודה לידיה, הידועה לשמצה מהספר הראשון, שמתגלה כדמות מרתקת ומורכבת מאין כמוה, בשונה מהאופן המעט שטוח שבו היא מוצגת בסדרה: מפלצת שמצאה את מקומה בחיק המשטר הסאדיסטי מתוך בדידות וכישלון בחייה הזוגיים. עכשיו אנחנו מגלים שמה שדחף אותה למעמדה הבכיר במשטר הוא יצר הישרדות חזק, והבנה שאם היא רוצה להישאר בחיים עליה לא רק לשתף פעולה, אלא להתקדם ככל האפשר.

     

    אבל דודה לידיה היא לא רק פקידה, היא גם אישה. כשהיא מספרת על תהליך ההשתלטות של כת 'בני יעקב' על ארצות־הברית - תהליך שהיא הייתה קורבן שלו בתחילה ולא חלק פעיל ממנו - לידיה מתארת בזעזוע את הרגע שבו ראתה לראשונה נשים לבושות במדים חומים יורות בנשים אחרות ("מפלצות!" היא לוחשת לחברתה). אלא שמהר מאוד היא לובשת את אותם מדים ומבצעת בדיוק את אותם מעשים. שתי העלילות המקבילות, של אגנס ודייזי, עלילות שבמרכזן התנגדות, מציגות אמנם את דודה לידיה באור שלילי למדי, אבל אם ב'סיפורה של שפחה' התרגלנו לשני סוגים של נשים - הסולידריות והמשת"פיות - אטווד מעמיקה כאן את הדיון המגדרי ומכניסה בו גם שאלות על סוגים שונים של מאבק, על מעמד, ובעיקר על כוח ומי שאוחז - או אוחזת - בו, ועל מה שאפשר לעשות איתו. במובן הזה, The Testaments הוא ככל הנראה הספר הפמיניסטי ביותר של אטווד, גם אם היא עצמה ודאי תמחה על התיוג הזה.

     

    הבנת דמותה של דודה לידיה בתור נציגת המשטר ממחישה היטב את ההבדל העקרוני בין 'סיפורה של שפחה', הסדרה וגם הרומן, ובין The Testaments. אחרי שתיארה בספר הראשון את מסכת הייסורים שעברו שלפרד ושאר השפחות - מכות חשמל, מילה, כריתת איברים, אונס בלתי פוסק ושאר זוועות - אטווד מעבירה את הפוקוס מהפורנוגרפיה של האלימות, לניסיון מעמיק להבין את המנגנון שמאפשר אותה. במקום לתאר את הקורבן, היא בוחרת לתאר את כלי הנשק.

     

    דווקא מתוך הרגעים הבנאליים של החיים ברפובליקת גלעד, מתוך חדר המנועים של המכונה הביורוקרטית, אטווד מצליחה לשאוב תנופה סיפורית אדירה, תנופה שאינה נדרשת ליותר מדי רגעים סנסציוניים או תפניות בעלילה כדי לשמור על כוחה - אף שגם אלה מופיעים כאן בשפע, לעיתים קרובות מדי ולא תמיד עם הצדקה. ובכל זאת, ביחס למה שהרגילה אותנו בספריה הקודמים ('והלב הולך אחרון' מ־2015 כלל, להזכירכם, רובוטים לפדופילים וסקס עם תרנגולות) - מדובר בסיפור מעודן ומאופק. באופן ששמור למספרי סיפורים ברמתה של אטווד, The Testaments מאזן בין כתיבה קצבית ומהודקת להבחנות אנושיות חדות ואפילו לאירוניה והומור, בלב המאפליה.

     

    "אתה לא מאמין שהשמיים נופלים עד שחתיכה נופלת עליך", מסבירה דודה לידיה לקוראים, ונדמה שזה בדיוק המסר שמנופפות בו אינסוף הדיסטופיות שמתרגשות עלינו בשנים האחרונות; תמרור אזהרה למה שיכול לקרות אם העולם ימשיך לצעוד במסלול הלא־נכון. הבעיה היא שלבולמוס הזה יש מקדם שחיקה גבוה. עולם שבו לנשים אין זכויות? אסון אקולוגי שמוביל לקניבליזם? חברה שבה מותר לנשים לרצוח גברים? מה כבר יוכל לזעזע את הקוראים של 2019 או להניע אותם לפעולה? בעידן טראמפ, בימים של חוסר יציבות פוליטית, של שלילת זכויות נשים ולהט"בים, של אלימות ושנאה ממוסדות ואסון אקולוגי בדרך, נראה שהזעקה מאבדת מהאפקטיביות שלה כשהיא ממשיכה להלום בנו עם נבואות זעם, ובמידה מסוימת מאשררת את מה שאנחנו כבר מרגישים: הכל נורא, ורק יהיה נורא יותר.

     

    במובן הזה, עיקר כוחו של The Testaments טמון במעבר של אטווד מהאימה ומהזעזוע אל מחוזות הביורוקרטיה, אל הקלות הבלתי נסבלת של ההשחתה המוסרית. היא מובילה את הקוראים יד ביד בתוך הצינורות החשוכים של רפובליקת גלעד, שלא רק קנאות דתית ושנאת נשים זורמות בהם, אלא בעיקר צמא לכוח וחולשה אנושית. מתוך ההבנה של המנגנון הביורוקרטי והכוחות שמאפשרים אותו, אטווד מציעה מחשבה על הדרכים השונות שבהן ניתן להתנגד לו, אולי אפילו לפרק אותו. מחשבה פוליטית מעוררת השראה יותר מאלף נבואות זעם. רק על זה מגיע לה לזכות בבוּקר. •

     

    כל מה שכדאי לדעת על מרגרט איסטווד:

    1939 נולדה באוטווה, בירת קנדה (18 בנובמבר). בעקבות מחקרים של אביה האנטומולוג, העבירה את שנות ילדותה בטבע, ביערות של צפון קנדה. לבית הספר הגיעה רק בגיל 11

     

    1957 בגיל 18 החלה לפרסם שירים ומאמרים בעיתון האוניברסיטה

     

    1961 פירסמה את ספר השירים הראשון שלה, Double Persephone

     

    1968 התחתנה עם הסופר ג'ים פולק. הם התגרשו כעבור חמש שנים. אחריו הכירה את בן זוגה הנוכחי, הסופר גרהם גיבסון, וב־1976 נולדה בתם היחידה

     

    1969 פירסמה רומן ראשון, 'האישה האכילה', שתויג מיד כרומן פמיניסטי - מה שימשיך גם בספריה הבאים, למורת רוחה של אטווד ("אני לא קוראת לזה פמיניזם; אני קוראת לזה ריאליזם חברתי")

     

    1984 מונתה לנשיאת ארגון PEN הקנדי שמסייע לכותבים שנכלאו וצונזרו מטעמים פוליטיים. היום מכהנת כסגנית הנשיא של ארגון PEN הבינלאומי

     

    1985 פירסמה את הרומן הדיסטופי 'סיפורה של שפחה', שזכה בשורה של פרסים ספרותיים, ביניהם פרס ארתור ס' קלארק למדע בדיוני

     

    1996 פירסמה את הרומן ההיסטורי 'לטענת גרייס', שיהפוך ב־2017 למיני־סדרה

     

    1988 פירסמה את 'עין החתול', אחד מספריה המוערכים ביותר, שכולל גם אלמנטים אוטוביוגרפיים

     

    2000 זכתה בפרס המאן בוקר על ספרה 'המתנקש העיוור'

     

    2001 נכנסה לשדרת הכוכבים של קנדה (המקבילה הקנדית לשדרה ההוליוודית)

     

    2006 השיקה את המצאתה הדיגיטלית LongPen - עט שנשלט מרחוק ומאפשר לסופרים לחתום על ספריהם מכל מקום בעולם

     

    2009 פירסמה את הרומן 'שנת המבול', שכמו ביצירות רבות של אטווד - פעילה ותיקה ונחושה בנושאים סביבתיים - מציג אסון אקולוגי המאיים על האנושות

     

    2010 למרות קריאות לחרם, ביקרה בישראל לקבלת פרס דן דוד היוקרתי

     

    2014 הצטרפה לפרויקט 'ספריית העתיד', שמזמין סופרים לשלוח יצירה נעולה בקופסה שתודפס רק מאה שנה מאוחר יותר

     

    2017 סדרת הטלוויזיה 'סיפורה של שפחה' עלתה לשידור בערוץ הולו. היא זכתה בשמונה פרסי אמי והפכה לתופעה עולמית. בעקבות הצלחת הסדרה (שעונתה השלישית הסתיימה לאחרונה) הודיעה אטווד שהיא כותבת ספר המשך

     

    2017 בהשראת הסדרה ובתגובה למדיניות טראמפ נוסדה תנועת הנשים הפוליטית 'קואליציית סיפורה של שפחה'

     

    2018 ספגה ביקורת ברשת אחרי שהביעה הסתייגות מתנועת MeToo ("האידיאולוגיה שלהן הופכת לדת, וכל מי שלא מחבקת אותה מסומנת כבוגדת")

     

    2019 בסוף יולי התפרסמה רשימת המועמדים לפרס המאן בוקר, שכללה את The Testaments, ספר ההמשך המיוחל של אטווד ל'סיפורה של שפחה', עוד לפני פרסומו. חבר השופטים, המחויב לדיסקרטיות, ציין רק כי הרומן "מבהיל ומרגש"

     

     

    2019 תאריך ההפצה של The Testaments נקבע ל־10 בספטמבר. בעקבות "תקלה טכנית" שברה 'אמזון' את האמברגו ושלחה את הספר כמה ימים קודם ללקוחות שהזמינו אותו מראש. היא חטפה על הראש ופירסמה התנצלות. ב־10 בספטמבר יצא הרומן לחנויות

     

     


    פרסום ראשון: 18.09.19 , 20:01
    yed660100