מערכת הבחירות מועד ב' הזדחלה בנמנום עד הימים האחרונים. אבל בניגוד למראית העין של האדישות והעייפות, אחוז ההצבעה עלה כמעט ל־70. למרות הביקורת הקשה שספג בני גנץ במהלך הקמפיין, הוא הצליח בפעם השנייה בתוך חצי שנה לעמוד מול הקוסם הפוליטי המנוסה, בנימין נתניהו — ולהוות סוג של אלטרנטיבה. ליברמן הצליח למצב את עצמו כמנהיג פוטנציאלי לימין של עידן פוסט־נתניהו, ולגזול קולות גם מהימין וגם מהשמאל. התוצאות הסופיות עדיין לא הגיעו, אך בכל זאת יש באוויר תחושה אחרת. ביקשנו משורה של מומחים בכל הארץ לנסות ולעשות סדר והיגיון במספרים המסתמנים, כדי להבין מה בעצם קורה במפה הפוליטית הישראלית, ומה השתנה מאפריל.

"הקסם של גנץ לא טמון רק בגנץ עצמו. זה דפוס המנהיגות שהוא הביא בכחול לבן, שהוא מנוגד לחלוטין לזה של נתניהו", אומרת ד"ר גייל טלשיר, מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, כשהיא מנסה להסביר את ההצלחה של הקמפיין הממלכתי. "המנהיגות של נתניהו היא פרסונלית, וזרקה הצידה את צמרת שרי הליכוד. הוא ניהל קמפיין אישי בעזרת צוות העוזרים והיועצים שלו. בכחול לבן יצרו מודל של מנהיגות ממלכתית. במובן הזה גנץ נתפס מצד אחד כמי שאפשר לסמוך עליו מבחינת ביטחון, וכמי שיכול להחזיר את השפיות. החזרת הקונצנזוס הרחב של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, חיזוק שלטון החוק, שומרי הסף. במובן הזה נתניהו עשה את שירות הדוב לעצמו, וגנץ זכה מההפקר. כמעט לא היה קמפיין של כחול לבן".

נתניהו איבד את הקסם שלו? נראה שהפעם קמפיין הגעוואלד לא עזר לו.

"אני חושבת שהקמפיין לא עזר לו גם באפריל. הקמפיין של ליברמן אמר לנתניהו 'אתה משתף פעולה עם הערבים כשנוח לך ומסית נגדם כשלא נוח לך — ואנחנו לא קונים יותר את המשחק הזה'. וכשזה בא מאיש ימין מובהק כמו ליברמן, זה לא איפשר לנתניהו להמשיך בקו הזה. נתניהו עדיין לא מבין שמה שקרה פה זה תהליך של 'זאב זאב'.

"בנוסף, הפלירט של נתניהו עם עוצמה יהודית היה מאוד בעייתי בשיח של הימין הליברלי־הערכי. גם הנטישה ההמונית בימים האחרונים של מנהיגי העבר של הליכוד הליברלי כמו בני בגין, דן מרידור, דן תיכון, מיקי איתן ולימור לבנת — השפיעה. הם בעצם אמרו: זה לא אותו ליכוד של ז'בוטינסקי, זה ליכוד של נאמנות אישית לנתניהו. פוליטיקה זה לא רק קסם אישי, זה תפיסת עולם, והוא חצה את הקווים מבחינת הימין הערכי הליברלי".

מה מיוחד בתוצאות הבחירות? על פניו נדמה שלא הרבה השתנה.

"הבחירות של אתמול הכריעו דבר אחד מרכזי, וזה שלנתניהו אין מנדט לממשלת ימין צרה שמתבססת על פסקת ההתגברות וחוק החסינות כעקרונות ראשונים בהסכם הקואליציוני. מכאן ואילך הכל פתוח. מצד אחד הקריאה של שלושת השחקנים המרכזיים — גנץ, ליברמן וגם נתניהו עצמו — לממשלת אחדות ציונית. ומצד שני, חוסר ההיתכנות שהיא תתממש אם שלושת הצדדים ידבקו בהצהרותיהם לאורך הקמפיין. הרי גנץ התחייב לא לשבת עם נתניהו, נתניהו התחייב לא ללכת עם ליברמן וגם ליצור ממשלת ימין נחושה ולוחמנית מול תוכנית טראמפ, וליברמן הציע רק אופציה אחת, של ממשלת אחדות חילונית. אין לו אפשרות להצטרף לממשלת מרכז־שמאל שנשענת מבחוץ על גוש חוסם של הרשימה המשותפת. לכן", מטילה הד"ר פצצה, "האופציה הריאלית היא יציאה לעוד מערכת בחירות. אני לא רואה קונסטלציה בה נתניהו מוכן לרדת מכיסא ראש הממשלה, וקשה לראות את גנץ מוותר על מילתו והולך עם נתניהו כראש ממשלה. הוא יכול לעשות זאת רק אם גנץ יהיה ראש ממשלה ראשון ברוטציה ונתניהו שני".

במה ליברמן הצליח?

"לליברמן יש שלוש הצלחות כבירות: הראשונה שהוא היה שחקן מפתח במניעת קואליציית החסינות־התגברות של נתניהו. השנייה: הוא הסיט את הדיון הציבורי מהזירה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני או האיראני לזירת הדת־מדינה. ליברמן קרא לציבור הימני שרוצה מדינה לאומית־חילונית ולא דתית־הלכתית. זה שינוי דרמטי בשיח מימין, שמראה שיש רוב למדינה חילונית. הדבר השלישי: ליברמן הוא כמעט היחיד שהצליח להחזיר את התנודתיות. בשלוש המערכות האחרונות ראינו שכמעט אין מעבר קולות בין הגושים. ליברמן איפשר תנועת קולות משני הצדדים, הוא היחיד שהביא קולות גם מהשמאל וגם מהימין.

"הוא גם איפשר בפעם הראשונה למצביעים יוצאי ברית־המועצות לחשוב בצורה חיובית על קואליציה עם המרכז־שמאל. יש פה בשורה דרמטית שהמנהיג של המחנה מפסיק להתייחס אל השמאל כאל אויב סוציאליסטי אנטי־לאומי. אני מאמינה שגם נראה את זה בקולות החיילים. העמידה הנחושה שלו הייתה מוקד משיכה לקולות הצעירים. מבחינת ליברמן זה לא הסוף, אלא רק ההתחלה כמיצוב שלו כמנהיג הימין. לכן הוא מתעקש על אחדות של ליכוד וכחול לבן".

השוויון הגושי המסתמן, שבו לאף אחד מהצדדים אין מספיק כיסאות כדי להקים ממשלה, מעלה חששות אמיתיים לתרחיש של בחירות סבב ג'. זה אמנם חסר תקדים, יערער את הדמוקרטיה הישראלית ועלול לפגוע במעמדה הכלכלי והמדיני של המדינה בעולם, אבל בפוליטיקה אין דבר כזה שאין דבר כזה.

"בחירות נוספות טובות לנתניהו כי בזמן ממשלת המעבר הוא נשאר בתפקידו וזה זמן קריטי מבחינתו", פורשת ד"ר טלשיר את מפת האינטרסים. "הלחץ היחיד שיכול לגרום לנתניהו לעזוב הוא כזה מהליכוד גופו. כרגע אנחנו רואים חזית אחידה סביב נתניהו והתלכדות דרמטית של הבייס שלו, לכן אני חושבת שהוא יעשה הכל כדי להישאר בשלטון גם אם זה אומר ללכת לבחירות במועד ג', שלא ישנה דבר".

"כלום לא השתנה", קובע ד"ר דודי מקלברג, מהחוג למדעי המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. "אם לוקחים את כל מפלגות גוש הימין וליברמן, אז במועד א' הם הגיעו ל־65 מנדטים וגם במועד ב' הגיעו לאותו מספר. הכל נשאר כשהיה. מפת הגושים נשארה זהה לחלוטין. ליברמן הצליח לקחת קצת מהליכוד, וקצת מכחלון, כי הדיל של נתניהו וכחלון לא עבד. אם מסתכלים על מקומות בהם כחלון היה חזק, אנחנו מגלים שהליכוד לא עלה בהם. בחלק מהמקומות הוא אפילו ירד. מצביעי כחלון למעשה עברו לליברמן ורק מקצתם לליכוד".

איזו ממשלה יכולה לקום כאן אחרי שהמנהיגים יצאו בהצהרות כאלה מבוצרות?

"יש כמה תרחישים. זה השלב שכל אחת מנסה להציג את העמדות הכי קיצוניות שיש, כך זה בתחילת משא ומתן. אף אחד לא יוותר על הבסיסים שלו, והממשלה, אם בכלל תקום, תהיה מובלת על ידי שתי המפלגות הגדולות. התרחיש הקל הוא שנתניהו יאמר 'נכשלתי פעמיים' — והוא יגיע לדיל עם היועץ המשפטי לממשלה וילך לעשות לביתו. אני אישית לא רואה את זה קורה. התרחיש המסובך יותר הוא שמתוך הליכוד בשלב מסוים יבינו שנתניהו לא מאפשר להם להתקדם, וראשי הליכוד, שבינתיים מתחבאים, יאמרו 'עד כאן' — ויחליפו את נתניהו. התרחיש הקשה ביותר הוא שנמצא את עצמנו בתחילת 2020 במערכת בחירות נוספת, שהתוצאות שלה יהיו דומות לתוצאות האלה".

ואיך בכל זאת יכולה לקום ממשלת אחדות לאומית?

"הפנטזיה של נתניהו היא לפצל את כחול לבן. כשיתפרסמו תוצאות האמת הסופיות נדע כמה ח"כים הוא צריך לגנוב מהם. אני מתקשה לראות את זה קורה, הוא יזדקק לארבעה ואולי אפילו לחמישה מנדטים. זאת כמות גדולה מדי. התוצאות מראות שיש רק אופציה אחת משמעותית, שבה כחול לבן יורדת מהעץ. אם הם יגיעו להסכם של ממשלת אחדות לאומית עם רוטציה בה בני גנץ יהיה ראש הממשלה הראשון, נתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנתיים — ועד אז כל העניינים המשפטיים שלו אמורים להגיע להכרעה. אם הוא אשם הרוטציה תהיה לא רלוונטית, ואם הוא זכאי הוא בהחלט ראוי לחזור לכהן. חסינות הוא לא יקבל. אתמול נגמרה קואליציית החסינות. אני לא יודע מה הוא מחביא בשרוול, אבל כרגע זאת האופציה היחידה שאני רואה שהוא יכול לשרוד".

המנצחים: ליברמן ועודה

אבל לא כולם חושבים שתוצאות הבחירות משקפות אפס שינוי עם אופק סביר לבחירות חוזרות. "תוצאות הבחירות מרעישות בעיניי", אומר פרופ' אזי לב־און, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "מה שמעניין הוא ליברמן. ברוב המקרים הוא גם נכנס לממשלות ימין, וזה שנתניהו עצמו קיטלג אותו כשמאל כנראה היה טעות קשה. יכול להיות שזו התחלה של חיבור העלייה הרוסית עם מפלגות המרכז־שמאל. נתניהו אולי הוציא את העלייה הרוסית מהשותפות הטבעיות שלו. ביטול השיוך האוטומטי של המפלגות שמייצגות את העלייה הרוסית לשותפות הטבעיות של נתניהו — מאפשר להן לשתף פעולה עם כוחות משני הצדדים של המתרס הפוליטי.

"ליברמן זיהה הזדמנות. יש הרבה אנשי ימין, לא בהכרח רוסים, חלקם אפילו דתיים, שבעד מטרות חילוניות. הוא זיהה את הימין החילוני, שרוצה לקדם תחבורה ציבורית בשבת, אפשרות לאכול לא כשר. באינטואיציה שלי, זה הגיע על חשבון הליכוד. אנשי ימין שהרגישו פחות בנוח עם השותפות הטבעיות של נתניהו מצאו את הבית אצל ליברמן".

מה עוד חדש ומעניין בתוצאות הפעם?

"יותר מפלגות שמייצגות מגזרים שמגיעות להישגים יפים, בעיקר העלייה המתמשכת בכוחן של המפלגות החרדיות. הפעם ש"ס ואגודת ישראל הגיעו יחד ל־17 מנדטים, שזה מרשים. זה הופך לכוח משמעותי מאוד. זה 15 אחוז מהאלקטורט, וזה כנראה ילך ויגדל, בגלל סיבות דמוגרפיות. אותו דבר אנחנו רואים לגבי הרשימה המשותפת שמייצגת את הערבים. זאת בעצם אינדיקציה של הגברת השבטיות והפיצול בחברה הישראלית".

מה באמת גרם הפעם לעלייה בשיעור ההצבעה בקרב הציבור הערבי?

"איימן עודה בעצמו אמר זאת כשצילם את נתניהו במליאה כמה ימים לפני הבחירות: 'שמע, אבו יאיר, להסתה יש מחיר'. אנחנו יכולים לדבר על הבעייתיות של חוק המצלמות והאפליה, אבל אימג' אחד כזה שרץ ברשתות החברתיות ובטלוויזיה מעביר את זה כל כך טוב ויוצר דיבור. אין ספק שעניין המצלמות והאופן שבו נתניהו מדבר על האוכלוסייה הערבית בצורה מופקרת גם אחרי הבחירות דירבן את הערבים לצאת ולהצביע. עובדתית יש עלייה דרמטית באחוזי ההצבעה שלהם".

"הפעם זה משחק חדש לגמרי", אומר פרופ' אמל ג'אמל מבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב. "אמנם בבחירות הקודמות לנתניהו לא היו 61 ח"כים שיתמכו בהקמת קואליציה, אבל הייתה אופציה אם ליברמן היה מצטרף. הפעם הסיכויים כפי שנראים הם כמעט 50־50, עם נטייה יותר לכיוון כחול לבן. לדעתי הפעם הרשימה המשותפת תמליץ על בני גנץ".

אתה חושב שמחנה השמאל יכול לשמוח מהתוצאות המסתמנות?

"נעשו טעויות. אם בגוש היו איחודים נוספים, אני חושב שזה יכול היה למנף עוד כמה מצביעים. אני חושב שנעשה מאמץ רציני לטרפד מהלך שהיה הכרחי — ועמיר פרץ עשה לדעתי טעות איומה שעלתה לכל המחנה ביוקר".

איך אתה מסביר את העלייה המשמעותית בשיעור ההצבעה בקרב הציבור הערבי ואת ההצלחה הגדולה של הרשימה המשותפת?

"זו חבירה של כמה גורמים. הדבר הראשון הוא הגזענות והביריונות של נתניהו ואנשיו. שמעתי מאנשים שלא הצביעו בבחירות באפריל ומכאלה שלא הצביעו מעולם, שהצביעו הפעם כי זה עבר כל גבול. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. בנוסף, אסור להתעלם מכך שהקמפיין של הרשימה המשותפת שיכנע שיש מה לעשות ואפשר לשנות. אנשים הבינו שיש אפשרות להחליף את נתניהו, ופה הקמפיין של איימן עודה הצליח, עם שני מסרים מרכזיים: הראשון הוא שגורלנו בידינו. השני הוא שיש אופק ריאלי למשא ומתן עם כחול לבן, זאת אומרת שהכל פתוח. זה שיכנע הרבה אנשים שיש פה אדם פרגמטי, ריאלי, שמשחק נכון".

מה אפשר ללמוד מהתוצאות האלה על החברה הישראלית?

"התוצאות עדיין משקפות את הקיטוב העמוק, אבל גם שישנו ציבור שלם שלא מוכן להמשיך ככה. זאת אמירה ברורה נגד הסיטואציה שהייתה שיש פה אדם אחד שהוא היחיד שיכול להרכיב קואליציה ועושה מה שהוא רוצה. אני חושב שהציבור הישראלי אמר בצורה מפורשת 'דיינו', גם אם לא הכריע לצד זה או אחר בצורה חד־משמעית".