הדמוקרטיה ניצחה. זו התוצאה המשמעותית ביותר של הבחירות. נבואות החורבן לא התגשמו. חוליגנים לא הגיעו לקלפיות, ואלימות ביום הבחירות לא הייתה. המפלגה הכהניסטית לא עברה את אחוז החסימה. חקיקה דרקונית או הצבעה פרסונלית לצורך חסינות לחשודים פליליים - לא תהיה. הסיכויים לתיקון חוק הלאום, על ידי תוספת סעיף השוויון - גדלו מאוד. הזחילה לכיוון סיפוח ומדינה דו־לאומית - תיעצר ככל הנראה. וכך גם הזחילה אל עבר מדינת הלכה. גם הספינים לא פעלו וההסתה לא השפיעה. מה עוד נבקש מכורה?
זה לא אומר שהשמאל ניצח. גם לא הימין. המרכז הציוני ניצח. אחד מכותבי השמאל הרדיקלי כתב בעקבות תוצאות הבחירות, ש"הימין הקיצוני ניגף לגמרי, שמאל יהודי רדיקלי לא התקיים כאן מלכתחילה — ואנחנו נשארנו עם הסכמה לאומית אחת גדולה וגורפת על רוב הדברים. האמצע שוב ניצח... לגזענות המוצהרת אין הרבה קונים". אף פעם לא חשבתי שאסכים איתו. השבוע זה קרה. אצלו זו הייתה קינה. למעשה, זה סימן לחברה בריאה. הרי תוצאות הבחירות מוכיחות שהתפלגות הדעות בישראל קרובה יותר לעקומת הפעמון. הימין הקיצוני עושה הרבה רעש וצלצולים, אבל הוא זניח. הבעיה היא גם עם התקשורת. לפי כמות ההופעות של איתמר בן גביר בכל הערוצים היה אפשר לחשוב שהוא מועמד ריאלי לראשות הממשלה. קשה היה להעביר עשר דקות בלי לשמוע אותו או לראות אותו. המדיה נשבתה בקסמו. לא הציבור. השמאל הקיצוני עושה הרבה רעש, גם בישראל ובוודאי בעולם, ויש לו אפילו אחיזה רצינית בעיתון חשוב, אבל יש פער אדיר בין הרעש שהוא עושה לבין כמות התומכים שלו. וגם זו בשורה חשובה.
גם לו המפלגה הכהניסטית של בן גביר הייתה עוברת את אחוז החסימה, גוש הימין־חרדים לא היה מגיע ל־61 מנדטים. הליכוד התחיל את הבחירות עם 39 מנדטים (כולל "כולנו"), הוא ירד ל־32 או 31. צניחה חופשית של שבעה מנדטים. אולי יותר. בבחירות הקודמות קיבלו מפלגות הימין, כולל אלה שלא עברו את אחוז החסימה, 9.66. בבחירות הללו, יחד עם עוצמה יהודית, הן קיבלו פחות מ־8 אחוזים. במילים אחרות - כל התחזיות על התחזקות הגוש הימני־חרדי, משום שהדמוגרפיה משחקת לטובתו, התנפצו לנוכח תוצאות האמת. גם העלייה במנדט של המפלגות החרדיות לא משנה את התמונה.
כאשר עלה נתניהו לבמה, בבחירות אפריל, רק לפני חודשים לא רבים, הוא זכה לא רק לתשואות אדירות אלא גם לקריאות קצובות: "הוא קוסם". והוא אכן נחשב לקוסם פוליטי. הצלחה ועוד הצלחה. עד השבוע. אז מה קרה? הוא הלך ימינה ואפילו עקף את ימינה מימין. זו הייתה הטעות הגדולה ביותר שלו בקמפיין הבחירות. בקרב מצביעי מפלגות הימין יש שליש מתון, שלא אוהב את השמאל, אבל לא רוצה מדינה דו־לאומית ולא כפייה חרדית. נתניהו חשב שהבייס בכיס שלו. ולכן, בשבועות האחרונים הוא הצהיר לא רק על סיפוח בקעת הירדן אלא גם על סיפוח כל ההתנחלויות והמאחזים, כולל אלה שמחוץ לגושים. לו היה הסיפוח הכפול הזה מתממש, היה זה עוד צעד משמעותי בהליכה המואצת למדינה דו־לאומית. הנושא היחידי שבכל זאת זכה לשיח ציבורי היה הכניעה הצפויה מראש של נתניהו לחרדים. זה בדיוק מה שמצביעי הימין המתון לא רצו. הם עברו לגנץ ולליברמן. אז כן, הבחירות הללו מצביעות על התמרכזות. וזו בשורה נפלאה למדינת ישראל.
במלוא מובן המילה
פוליטיקאים מזוהים אצלנו עם ציניות. הם דואגים קודם כל לעצמם. ליברמן היה יכול, במהלך המו"מ לאחר הבחירות הקודמות, לקבל כמעט כל מה שהיה מבקש. אבל אביגדור ליברמן הוא עוף מוזר. הוא התעקש על עניין עקרוני. חוק הגיוס. זה לא היה תרגיל. זה היה אמיתי. עכשיו, לאחר שהעמידה העקרונית שלו הפכה אותו ללשון מאזניים, הוא מעלה את סף הדרישות. גם לימודי ליב"ה, גם תחבורה ציבורית בשבת, גם ביטול חוק המרכולים. אם הוא אכן יעמוד במילה שלו, אז מי יודע, יכול להיות שהוא, דווקא הוא, יהיה האיש שיצליח לשים קץ לזיהוי המוחלט בין פוליטיקה לציניות.
תוכנית עסקית
לנתניהו יש קופת זכויות. עסקתי בהן שוב ושוב בשנים האחרונות. אבל בשנתיים האחרונות, שוב ושוב, הוא העדיף את האינטרס האישי על הלאומי. תוצאות הבחירות הופכות אותו לחיה פצועה. כאשר אמר, בליל הבחירות, שלא תקום ממשלה עם מפלגות אנטי־ציוניות, זה נשמע כמו איום. הוא מסרב להבין שהפסיד. הוא ממשיך להתנהג כאילו המדינה זה הוא. הוא יעשה הכל, ה־כ־ל, כדי להציל את עצמו. ולעזאזל המדינה. אף אחד מגוש המרכז־שמאל לא יערוק כדי להעניק לו את ראשות הממשלה. אבל יש עוד אופציה. הוא מטפס על עץ גבוה. ייתכן, רק ייתכן, שזו הדרך שלו לקדם עסקה עם היועץ. פרישה תמורת מחילה. וכדי להשיג את העסקה, הוא הופך את המדינה לבת ערובה. זו לא אופציה מומלצת. אבל בנסיבות שנוצרו זו האופציה הפחות גרועה. נשמע בלתי סביר? אכן כן. אבל כאשר המערכת הפוליטית תגיע למבוי סתום, גם מה שלא עולה על הדעת - יעלה על הדעת.
על פי רוב
מוחמד מחמוד מרהט, בן תשע, נהרג בתאונת דרכים. הוריו, בני משפחת אבו־סנג'ר, החליטו לתרום את אבריו. ילד חרדי בן 13 קיבל את הלב. ילדה יהודייה בת חמש קיבלה כליה. חולה בת 36 קיבלה את הכבד. ועוד חולה בן 36 קיבל לבלב וכליה. אולי הם יהודים. אולי לא. מועאוויה כבהה הוא פרמדיק. מגיל 18 הוא מתנדב ב"איחוד הצלה". לפני עשור, באפריל 2009, הוא הגיע לתאונת דרכים שבה כבר נקבע מותה של שחר קוגלמס. כבהה החליט שהוא לא מוותר. בניגוד לכל הסיכויים, לאחר 40 דקות של מאמצים, היא גילתה סימני חיים. לפני חודש היא התחתנה. מועאוויה הגיע כדי לומר לשחר תודה. "אני הצלתי לך את הגוף", הוא אמר לה, "את הצלת לי את הנשמה". בזכותך, הוא הסביר, אני מבין שיש טעם לאתגר שלי, שכולו הצלת חיים.
הם לא לבד. רוב ערביי ישראל בוחרים בהשתלבות. לפי הסקר האחרון 87 אחוז מהם רוצים השתתפות ערבית בקואליציה. איימן עודה, שדיבר על כך, זכה לתגובות עוינות מצד חבריו לרשימה. זה עצוב. ערביי ישראל ראויים להנהגה שתשרת את האינטרס המשותף של הרוב ולא תייצג רק את הרדיקלים. יש מחלוקת פוליטית. אבל רוב ערביי ישראל קרובים יותר לקוטב של כבהה ואבו־סנג'ר מאשר לקוטב של חנין זועבי. זו תעודת כבוד גם למדינת ישראל. הסיכוי להכללת נציגי הרשימה המשותפת בקואליציה אפסיים. אבל בהתחשב בתהליכים שעוברים על ערביי ישראל - יש מקום לאופטימיות.
