ממשלת ישראל הבאה תזדקק לכסף. כסף קטן – יחסית – לצמצום הגירעון הצפוי בתקציב, וכסף גדול, להשקעה בתשתיות תחבורה, בריאות ותקשורת. למטרה הראשונה יספיקו 20־25 מיליארד שקל, לשנייה יידרשו לפחות 200 עד 250 מיליארד. אחרי הבחירות מוגש החשבון.

מיעוט הכסף הנחוץ לכיסוי הגירעון השוטף, יבוא מקיצוצים – מתרגילי עדכון התחזיות, ומהזזת הוצאות בין סעיפים ושנים. מקצת הסכומים הנחוצים להשקעות בעתיד יבואו מהגדלת החוב ומהסכמי מימון סבוכים עם המגזר הפרטי.

אבל המסה הגדולה של הכסף החסר יכולה להגיע רק ממקור אחד: ממשלמי המסים. ואם לדייק, מהכיסים של בני מעמד הביניים.

זו אמת מאוד לא נעימה לאוזניים ישראליות. לפי סקר בנושאי כלכלה וחברה שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בסמוך לבחירות – על ידי הנגידה לשעבר פרופ' קרנית פלוג, דפנה אבירם־נין וירדן קציר – הציבור תומך בהגדלת ההוצאה על בריאות, חינוך, תחבורה ורווחה – אך מסרב ברובו לשלם יותר מסים. את הדיסוננס משקפים שני מספרים: 86% מסכימים שיש הכרח להגדיל את השירותים שהממשלה אמורה לתת לאזרחים, ו־64% לא מוכנים לשלם מסים יותר גבוהים, כדי לממן את הגדלת השירותים.

הסיבה? חשדנות כלפי השלטון. לפי עורכי הסקר, בהובלת פלוג, "75% מהציבור לא מאמינים שהממשלה באמת תפנה את המיסוי הנוסף להרחבת השירותים החיוניים". אי־האמון בממשלה גורף ועמוק עד כדי שיתוק רגש הסולידריות. לדעת הנשאלים, ההנהגה לא אכפתית לצורכי האזרחים ומאמצת סדר עדיפויות מעוות. הסקר הזה מאפשר בניית סדר עדיפויות תקציבי חלופי, הנכון בעיני כלל הישראלים – 93% מהם בעד הגדלת ההוצאה לבריאות, 81.5% בעד הגדלת ההוצאה לחינוך, 75% בעד ההוצאה לתחבורה ולרווחה, ורק 38.5% בעד גידול נוסף בתקציב הביטחון.

הנכונות לשלם מסים מוגדלים כדי לממן את תוספות התקציב הספציפיות הללו, מבריאות ועד רווחה – להבדיל מאי־הנכונות לשלם יותר מסים בכלל – גבוהה למדי, 50%. בניסוח אחר, הציבור יישא ברצון במיסוי מוגדל, רק אם יהיה בטוח שהכסף יגיע ליעדו. לא הולך סתם ל"צמצום גירעון", אלא מוזרם לתוכניות חברתיות. כך, למשל, רבים מוכנים לשלם יותר מס בריאות ביודעם שזה מס לטובת שירותי בריאות, ויותר דמי ביטוח לאומי ביודעם שכך הם מחזקים את רשת הביטחון הסוציאלית.

ההפך נכון לגבי העלאה כללית בשיעורי מס הכנסה ומע"מ, שנועדה להחזיר את הגירעון למסגרת שקבעה הממשלה, 2.5% מהתוצר בשנה הבאה. לפי הסקר, הציבור לא ממש מוטרד מהגירעון עצמו, וחושש שהמסים הנוספים יממנו הוצאות ציבוריות המצויות בתחתית העדפותיו. למשל, קצבאות לחרדים; למשל, התנחלויות מבודדות; הרחבת הביורוקרטיה; אתנן למפלגות סקטוריאליות; שכר לא מוצדק לשכבה צרה של עובדי מדינה מיוחסים; ועוד כהנה וכהנה.

שירותים טובים, מסים גבוהים

הידוק הקשר בין מסים ויעדי ההוצאות פחות חשוב לתיקון מסלול הגירעון – רוב הממשלות פותחות את הכהונה בשנה של גזרות – אבל קריטי לניהול מדיניות כלכלית־לאומית בשנים הבאות. מאות מיליארדי שקלים יידרשו – לפי חישובים של בנק ישראל, של כלכלני מכון דברת למדיניות כלכלית במרכז האוניברסיטאי בהרצליה, ושל אגף התקציבים באוצר – לסגירת הפיגור של ישראל בתשתיות התחבורה, בריאות, חינוך, תקשורת וטכנולוגיה יומיומית מול "מדינות סמן" אליהן היא נוהגת להשוות את עצמה ואת כלכלתה. הכסף החסר לא ייפול עלינו כמו מן מהשמיים ולא יודפס עבורנו בשווייץ או הולנד. עומס המס יצטרך לגדול, והרבה.

רוצים בריאות, חינוך, תחבורה ציבורית, השכלה ושירותים ציבוריים מתקדמים־טכנולוגית כמו בשוודיה, פינלנד או הולנד? נא לשלם מסים כמו אזרחי מדינות אלו.

תושבי ישראל משלמים כ־12% מהכנסתם המקומית (תוצר מקומי) כמס ישיר אישי – מונח הכולל את מסי ההכנסה מיחידים ואת דמי הביטוח הלאומי. לפי אותה הגדרה, בפינלנד משלמים התושבים מס אישי ישיר של 26% מהכנסתם, בשוודיה 23%, בדנמרק 24%, בהולנד 22.5%. נטל המס האישי הישיר במדינות OECD שישראל רוצה להידמות להן ברמת החיים וברמת הפריון כפול מאצלנו. בשקלים, זה הפרש של יותר מ־200 מיליארד שקל מיסוי בשנה. בשנה!

משפחת שכירים ממוצעת עם שני ילדים בפינלנד, נושאת בנטל מס הכנסה וביטוח לאומי של 37% מעלות שכר הברוטו שלה. הנטל בשוודיה הוא 40%, בהולנד ובדנמרק כ־30%, ובממוצע ה־OECD כ־32%. בארה"ב, ארץ המסים הנמוכים, הנטל הוא 24% מהשכר המשפחתי ברוטו, כולל הטבות נלוות לשכר. ואצלנו? אצלנו נטל המס על אותו דגם של משפחה עם זוג שכירים עובדים וזוג ילדים נמוך בחצי: רק 16% מעלות השכר ברוטו שלה.

בנטל יחסי של המסים הישירים, ישראל ממוקמת בתחתית OECD, שני מקומות מהסוף. אחרינו רק מקסיקו וצ'ילה, לפעמים גם ניו־זילנד. וזאת כשלרוב המדינות המפותחות אין צורך בהשקעות כה מסיביות בתשתיות. הן כבר השקיעו.

רק רגע, יאמרו הקוראים, ומה עם המגזר העסקי? מה עם מסי החברות והמסים על רווחים ורכוש? גם כאן, המציאות עומדת בסתירה בולטת לתחושות ולשיח. גביית מסי חברות בארץ, כ־3.5% מהתוצר, גבוהה לפי כל השוואה בינלאומית. מהגבוהות במדינות המפותחות. כך גם גביית מסי רכוש.

קובץ הנתונים המצוטט כאן מוביל למסקנה מתבקשת. במקום לתפור את החור בתקציב הממשלה טלאי על טלאי, עם מסים מהגורן, מהיקב ומחוש ההמצאה של האוצר, יש לנצל את חילופי הקואליציה לרפורמה יסודית, מקיפה ואמיצה במערכת המס. רק מערכת מיסוי חדשה לחלוטין תצליח לממן, ביעילות כלכלית ועם צדק חברתי, את משימות הענק החזויות בעשור הקרוב.

רצוי שאת רפורמת המס הגדולה תגבש ועדה ציבורית לא־ממשלתית, בראשות פרופסורים לכלכלה ומימון ציבורי, ובשיתוף מומחי מיסוי. ב־1975, ועדה בראשות פרופ' חיים בן־שחר הולידה והובילה רפורמה כזו. חלפו 45 שנה, ואנחנו עדיין איתה, עם רפורמת בן־שחר. לא רק כי היא הייתה טובה, מקצועית, הגונה וצופה פני עתיד, אלא גם כי ממשלותינו עסקו בקידום רפורמות אחרות, רבות מהן מיותרות ובטלות בשישים. וכשהעסיקו את עצמן בתפל, הן החמיצו את העיקר. להלן הסיפור, מפרספקטיבה קצת אישית.

ביבי והרפורמות

בנימין נתניהו ניצח את שמעון פרס המנוח בבחירות ישירות לראשות הממשלה באביב 96'. ניצח על חודם של 30 אלף קולות, אחוז אחד. עד אז לא הכרתי את נתניהו, ומאז הכרתיו כראש ממשלה, שר אוצר ושוב ראש ממשלה. הייתי עד סביל למאמציו למנות את נגיד בנק ישראל פרופ' יעקב פרנקל, לשר האוצר – כהונתו הסתיימה אחרי כמה שעות, כשנתניהו נכנע ללחץ נסיכי הליכוד ומינה במקומו את דן מרידור – ואז למזימתו להדיח מהאוצר את מרידור. ליוויתי אותו בעת הופעתו הראשונה בקונגרס בוושינגטון, ובפני קהילת העסקים של ניו־יורק בבניין הבורסה בוול סטריט. שיחתנו האחרונה נערכה, ביוזמתו, לפני בחירות 2015. נתניהו כעס על רשימת הרפורמות הכלכליות החשובות והפחות־חשובות שפירסמתי במדור זה. כעס לא על מה שנכלל ברשימה, שהייתה ממצה למדי, אלא על מה שלא נכלל; למה לא ציינת שאני יזמתי את רוב הרפורמות? שאל בטרוניה. עניתי שלא ייחסתי רפורמות ספציפיות לשרים או ראשי ממשלות כאלו ואחרים, אבל ביבי לא שוכנע. נותר בטוח שהודרכתי להמעיט בתרומתו לכלכלת ישראל ולסלף את האמת.

לא הודרכתי, לא סילפתי, אבל במבט מפוכח לאחור, אני מצטער על השמטת שמותיהם של אבות הרפורמות, ומפקפק אם ה"שיימינג" היה לרוחו של נתניהו. באותו נאום פרוגרמטי שנשא בפני שני בתי הקונגרס, תיאר ביבי הצעיר את תפיסתו ביחס לחולי העיקרי של המשק הישראלי ולדרכי הריפוי. האבחון שלו היה (נאומו שמור בארכיב הפרטי שלי): כלכלת ישראל מפגרת אחר כלכלות מפותחות ועשירות במערב, בגלל רשת הדוקה של רגולציה החונקת את היוזמה העסקית, ובגלל מערך קצבאות נדיב המעודד אי־יציאה לעבודה.

ניתוח חדשני לתקופתו, לא מדויק כיום. בכל מקרה, רק אחדות מהרפורמות שביבי חתום על תעודת הלידה שלהן, יכלו לסייע בתיקון מה שהוא־עצמו איבחן ככשלי היסוד במשק. אחרות, ובמיוחד המפורסמות בהן, היו מיותרות, חסרות תוחלת ותועלת, ומזיקות. הן גזלו ממקבלי ההחלטות הכלכליות זמן יקר, ותשומת לב מקצועית יקרה עוד יותר. הן הסיטו לסמטאות ללא מוצא את השיח הכלכלי־חברתי. המחיר האמיתי שלהן התבטא ומתבטא עד היום בהזנחת הפתרון לחולשות מבניות של כל המשק. המשאבים שבוזבזו על שטויות, כבר לא יוחזרו.

הרפורמות הללו נגעו לשווקים פיננסיים, לבורסה, לרישום וניהול חברות בורסאיות. לא לכלכלה הריאלית. לא היה להן תקדים בעולם, והן לא תרמו לצמיחה, לפריון, או לחלוקת הכנסות צודקת. יישומן הצעקני לא צימצם את הפער בתוצר לשעת עבודה בין ישראל ומדינות ה־OECD. אף אחת מהן לא תפסה מקום גבוה בסדר העדיפויות של הציבור, ואף לא אצל ביבי עצמו. הן כלל לא היו על סדר יומו. הוא לא הגה אותן ולא התלהב מהן, ונסחף לתמוך בהן רק בגלל סערות סרק תקשורתיות. את חלקן הוא שנא, אחרות הגדיר כבולשביזם.

אבל נתניהו נזהר מלתת צל של ביטוי פומבי להסתייגויות, והקפיד לטפח את הדימוי של מצדד בחקיקה "רפורמית" ודוחף בכל כוחו הפוליטי לאישורה בכנסת. כך זכה לשבחים ולכתרים תקשורתיים, והיה – עד לא מזמן – יקיר השמאל הפופוליסטי. זאת, למרות מדיניות כלכלית מבית מדרשם של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, המודלים שלו לחיקוי.

אבל זמן המשחקים נגמר. חזון נתניהו לקרב את רמת פריון הייצור – ורמת החיים הנגזרת ממנו – לעשר המדינות העשירות ביותר, כפי שהוצב בספרו הגנוז "הנמר הישראלי", לא מומש. אף שישראל לא נפגעה מהמשבר הפיננסי הגלובלי, והן כן, לא התקרבנו לכלכלות הצמרת. הפיגור נותר בעינו, כי ממשלות נתניהו הבאות וההולכות לא טיפלו בו. טמנו ראש בחול, ועסקו באובססיביות במה שהגדירו כ"מאבק ביוקר המחיה" (גם מאבק זה נכשל). הן התבשמו משביעות הרצון של הציבור ממצבו הנוכחי. ומה עם מצבו העתידי? עוד 5 שנים למשל? איפה התחזיות כמה בתי חולים, בתי ספר, מסילות רכבת, קווי תקשורת, אוטובוסים חשמליים או דירות להשכרה יחסרו כבר ב־2025 רק כדי לא להרחיב עוד יותר את הפער מול פינלנד או הולנד או אירלנד? מישהו בירושלים חיבר תוכנית פיתוח לאומית?

"ברגע המבחן, לפני הבחירות לכנסת", כותבים מנתחי הסקר של המרכז לממשל וכלכלה במכון הישראלי לדמוקרטיה, "הדיון הציבורי כמעט שאינו עוסק בסוגיות כלכליות־חברתיות".

אלא שלא רק רגע ההצבעה בקלפי הוא עת המבחן – לא פחות קריטי הוא רגע כינונה של קואליציה. הציבור נותן לה, לשרים, את המפתח לרווחתו, ביטחונו ושגשוגו. ב־4 השנים הקרובות, כמו ב־4.5 השנים שחלפו, תיגזר דמות המדינה מדמותה של הקואליציה הנרקמת. הבה נתפלל שהפעם היא לא תורכב כפאזל בין־מפלגתי של אינטרסים אנוכיים, מגזריים ופוליטיים. שלא תיראה כמבוך ללא קו מנחה או פרספקטיבה לעתיד. לא תכפה על כולנו גחמות של שרים ושיגיונות של חברי כנסת המשוועים לליטוף של דעת הקהל.

ואולי, הפעם, נעשה יותר מסתם להתפלל?

קואליציית מומחים

בפלונטר של המו"מ הקואליציוני, הבה נחשוב על משהו שטרם נוסה בפוליטיקה הישראלית. נחשוב על ממשלת מומחים.

נחשוב, למשל, על דוויד ברודט, בעבר מנכ"ל האוצר ואחר כך יו"ר בנק לאומי, כשר האוצר הבא. או על החשבת הכללית של האוצר לשעבר מיכל עבאדי־בויאנג'ו. או על הפרופסורים לכלכלה צבי אקשטיין ועומר מואב. היש בנמצא מועמדים טובים מהם לעמוד בראש האוצר? בטח לא במפלגות הגדולות והבינוניות.

נחשוב למשל על ד"ר יעקב שיינין כשר התחבורה. אילו אומצו לפני 15 שנה המלצותיו המקצועיות להסדרת תחבורה ציבורית, לא היינו היום המדינה הכי פקוקה במערב.

נחשוב, למשל, על פרופ' שמואל האוזר, עד לאחרונה ראש רשות ניירות ערך, כשר משפטים. מועמדים נוספים, ראויים כמותו, מלמדים בפקולטות למשפטים.

שר החינוך והמדע? בדיוק התפנה: פרופ' פרץ לביא, הנשיא היוצא של הטכניון.

ומי אמר ששר החוץ צריך להיות פוליטיקאי חבר מפלגה? אני מעדיף למסור את ניהול מדיניות החוץ שלנו בידי הפרופסורים בני מוריס או איתמר רבינוביץ'. או בידי ד"ר יעל שטרנהל, המומחית לאמריקה.

ישראל צריכה שר תעשייה וחדשנות. הנה מועמד אידיאלי: ד"ר גיורא ירון, מבכירי ההיי־טק בארץ, ובעבר יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל־אביב.

אלו, כמובן, רק מחשבות להצעות. ובכל זאת, על סף כינון קואליציה חדשה, שבה יחולקו שוב התיקים לפי איזה מפתח פוליטי כוחני, מותר לחלום. מותר לחלום על ממשלה שתשקף את היתרונות התחרותיים של המוח היצירתי הישראלי. דווקא עכשיו, דווקא היום.