פלונטר, אתם אומרים? מבוי סתום? מועד ג'? יש, לכאורה, פתרון. עורכי דינו של נתניהו ייפגשו בחשאי עם היועץ המשפטי לממשלה, ויחד איתו יגיעו אל בית הנשיא. אנחנו מוכנים להציע למרשנו עסקה, יאמר אחד מעורכי הדין. יש תקדימים: כזכור לכולנו, הנשיא הרצוג העניק חנינה לראשי השב"כ בפרשת קו 300. החנינה ניתנה בטרם משפט. וגם פרשת סרוסי, כמובן. היועץ המשפטי סגר את התיק, והנשיא עזר ויצמן פרש. נתניהו יקבל חנינה, בלי כתם ובלי קלון; את השנים הבאות הוא יבלה באמריקה, 150 אלף דולר להרצאה; אתם תקבלו את ממשלת האחדות שלכם, ועם ישראל יקבל קצת שקט.
ואתם תקבלו את שכרכם, יעיר היועץ, וכולם יצחקו.
הסיכוי שהמפגש הזה יתקיים, קרוב לאפס. לא משום שהוא לא הגיוני: יעקב וינרוט המנוח, פרקליטו של נתניהו, חזר והציע אותו למרשו, וחטף על הראש. יש חשודים שמסרבים לעסקה משום שהם מבקשים להוכיח את חפותם בבית המשפט; אחרים מייחלים לעסקה טובה יותר. בני הזוג נתניהו סירבו מסיבה אחרת: הם השתכנעו שהם קרוצים מחומרים אחרים, שהם מיוחדים במינם. שלושה אנשים בולטים משכמם ומעלה בעולם: טראמפ ופוטין בגלל הכוח שמסור בידיהם; נתניהו בגלל כישוריו. לא במקרה סיסמת הבחירות שבחר בה הייתה "ליגה אחרת". מה שמותר לדונלד, מותר לבנימין.
ההכרה הזאת מסבירה חלק גדול מהמשגים של נתניהו בקמפיין הבחירות וביום הבחירות עצמו. סיפור פייסבוק הוא דוגמה טובה. יו"ר ועדת הבחירות, השופט חנן מלצר, אסר על פרסום סקרים ביום הבחירות. כל המפלגות וכל אמצעי התקשורת צייתו. היחיד שהפר היה נתניהו. הוא פירסם במסנג'ר של חשבון הליכוד בפייסבוק סקרים אמיתיים או פיקטיביים שנועדו לדרבן את תומכיו לצאת ולהצביע. השופט הוציא צו. נתניהו ציפצף. מלצר הוכיח – לא בפעם הראשונה – שהוא לא פראייר. הוא החיל את הצו גם על פייסבוק.
"אנחנו רק פלטפורמה", טוען מארק צוקרברג כל פעם שנחשפת ההתנהלות המופקרת, הרשלנית, תאבת הבצע, של החברה שלו. זאת גם הייתה התגובה של נציגי החברה בארץ כאשר קיבלו את צו השופט. האם לא הייתה כאן טעות דפוס, שאלו בתמימות.
"לא", השיב השופט. "הצו חל עליכם".
בחברה נבהלו. כל מהלך משפטי נגד פייסבוק יכול לשמש תקדים לפסיקה במדינות אחרות. זה עלול להיגמר במיליארדים. אנשי החברה פנו לליכוד וביקשו להוריד את הסקרים. מצטערים, הייתה התשובה שקיבלו. אין לנו אפשרות להפריד בין הסקרים לתכנים אחרים. הליכוד אומר שאין אפשרות, הודיעו אנשי פייסבוק לוועדת הבחירות. אז תורידו את הכל, הורה השופט.
נפתחה התייעצות קדחתנית בין נציגות החברה בארץ למטה בארצות־הברית. מה עדיף, להוריד מרצון או להתעמת עם רשויות החוק? פייסבוק הורידה את השירות.
נתניהו יצא מכליו. הוא צילם סרטון על רקע מפת המזרח התיכון, מישראל עד איראן. הוא מדבר בו כשהוא על סף בכי, ידיו מונפות לצדדים ודופקות על השולחן. "אני לא מאמין שעושים דבר כזה", אמר. "לא יאומן. רק לנו. הצ'אטבוט הוא הדרך שלנו להתקשר עם התומכים שלנו. איך אפשר להסכים לדבר הזה? שייתנו לנו קנס, משהו מידתי. אבל לסגור? לקחו פטיש של 100 קילו והורידו עלינו".
הוא דרש מהשופט שיאמר מיד לפייסבוק להחזיר את החשבון שלו. השופט הסכים, בתנאי שיוציא התחייבות בכתב לא להפר את הצו. פתאום נמצאה דרך למחוק את תעמולת הסקרים בלי למחוק את כל השאר. פלאי הטכנולוגיה. קרוב לשעתיים וחצי שבת הצ'אטבוט של הליכוד. אם נגרם לליכוד נזק, זה רק בגלל נתניהו.
זה נכון לגבי תחנות חשובות יותר בדרך אל התיקו. אין ארוחות חינם, אומרים האמריקאים. בשבילי יש, אומר נתניהו. אני לא משלם.
שלושה תשלומים
בבחירות האלה הוא שילם. הערבים, למשל. נתניהו החליט לחזור ולהציב את האזרחים הערבים במרכז תעמולת הבחירות שלו. לא הערבים עניינו אותו אלא בוחריו: אם יאמר להם שהערבים גונבים את הבחירות, ירוצו אחוזי חרדה לקלפי. הדרמה סביב חוק המצלמות תעשה את העבודה. התוצאה הייתה הפוכה: שיעור ההצבעה במגזר הערבי עלה ב־11 אחוז בהשוואה לאפריל. הלכה למעשה, הבוחרים הערבים עצרו את נתניהו בדרך לחסינות.
הוא שילם בדימוי שלו כמר ביטחון. כשחזר מההופעה האומללה שלו באשדוד, הופעה שנקטעה בגלל טילים מעזה, היה משוכנע שנגרם לו נזק אלקטורלי בלתי הפיך. הוא כינס את הצמרת הביטחונית, דאג לצילום פנורמי סביב השולחן, בפנים חמורי סבר, והציע תגובה צבאית מיידית, מרובת השלכות. הרמטכ"ל וראש השב"כ הסתייגו. אחד משלוחיהם דאג להעיר את תשומת ליבו של היועץ המשפטי לממשלה. היועץ דרש מנתניהו לכנס את הקבינט, כפי שמצווה החוק. נתניהו פטר את עצמו בסבב טלפוני. לא, אמר היועץ, השרים חייבים לשמוע את ההסתייגויות. נתניהו ביטל את המבצע.
מה רצה נתניהו, לא ברור. הסיפור, שנחשף על ידי עמוס הראל ב"הארץ" ובן כספית ב"מעריב", לא מפוענח עד סופו. אולי רצה להרשים את בוחריו במבצע צבאי מהדהד, אולי רצה להאשים את ראשי מערכת הביטחון ברפיסות שהודבקה לו באשדוד, אולי ניסה להביא לדחיית הבחירות. לאורך כל שנות הכהונה שלו מתגלה פער בין מה שמציע נתניהו בהפעלת כוח צבאי למה שהוא מאשר. כך היה ב־2011, בתקיפה שלא הייתה באיראן, כך בעימות האחרון עם חיזבאללה בצפון, כשהעלה את המטוסים לאוויר והחזיר אותם, כך בעזה בשבוע שעבר. יש מי שמסביר את הפער בחרדת ביצוע; יש מי שמסביר אותו באחריות לאומית. המבצע שלא יצא בעזה הציג את נתניהו בחולשתו. כך לא נוהג מי שמתיימר להיות מר ביטחון.
נתניהו שילם את המחיר גם לאחר הבחירות באפריל. אנשי כחול לבן טוענים שלאחר שנכשל במאמצים שלו להקים ממשלה בלעדיהם, הוא הציע לגנץ הצעה מרחיקת לכת. אם יסכים להצטרף לממשלתו, הוא יוותר על הדרישה לחסינות וייתן לו את כל התיקים הבכירים. הוא ישכנע את החרדים לשבת בקואליציה עם לפיד. אפילו זה. לפיד הטיל וטו, וגנץ העדיף את השותפות עם לפיד על השותפות עם נתניהו. מה שהכריע כאן היה אופיו של גנץ והשכל הישר שלו: הלויאליות לשותפיו וההבנה שיגיע לממשלה מפורק. אבל הייתה סיבה נוספת: הקמפיין האישי המלוכלך שנוהל נגדו. אין ארוחות חינם.
נשיא על חבל דק
תוצאת תיקו היא בעיה לא רק בפוליטיקה: גם בספורט. לצורך זה הומצאה השיטה המכונה "Sudden Death", מוות פתאומי. כאשר משחק מסתיים בתיקו, מטילים מטבע, וקפטן הקבוצה הנבחרת צריך להחליט מי תפתח ראשונה, הקבוצה שלו או היריבה. לכל בחירה יש יתרונות וחסרונות. זאת גם הדילמה של הנשיא ריבלין. הוא יקיים בשבוע הבא התייעצויות עם נציגי המפלגות, אבל לא בהן יוכרע גורל הממשלה הבאה. במקביל, יקיים שיחות עם גנץ ונתניהו.
בסוף תקום ממשלה. כל אחד משותפיה יצטרך להפר חלק מהבטחות הבחירות שלו, לבגוד בשותפיו, לאכזב את בוחריו: זה לא יהיה נחמד. היחידים שישמרו על תומתם יהיו חברי האופוזיציה.
נתניהו פותח את המערכה הזאת עם יותר ממליצים; גנץ, עם גוש חוסם גדול יותר. החוק נותן לנשיא שיקול דעת, אבל הוא מהלך על חבל דק: אסור לו לאבד את אמון הציבור. סביר להניח שנתניהו יקבל את הצ'אנס הראשון. הגוש שממליץ עליו נשבע לו אמונים, אבל מתחת לשבועה נבעים סדקים. הם קיימים גם בימינה, גם בש"ס וגם בליכוד. התיקו הוא בין מפלגת "רק נתניהו" למפלגת "רק לא נתניהו". אחת מהן תצטרך לוותר.
גנץ א', גנץ ב'
מטה כחול לבן התנחל בבניין משרדים אפור ברמת החייל. בבוקר הבחירות המתינו בחוץ צעירים שבאו לגבות את שכרם. בשבילם הבחירות נגמרו. הם קיבלו את שלהם והלכו. גנץ נסע לחיפה: העיר, מעוז טבעי של המפלגה, התחילה את יום הבחירות לאיטה. צוות הקמפיין – האסטרטג ישראל בכר, שועל בחירות ותיק, המנכ"ל עדו הר־טוב והדובר רונן משה – ישב להפסקת קפה. גם בשבילם הבחירות נגמרו.
במונחים מקצועיים, הקמפיין של כחול לבן הוא סיפור הצלחה. צריך לזכור את נקודת המוצא: בבחירות באפריל הייתה כחול לבן, לטוב ולרע, השחקן החדש על המגרש. מכונית בניילונים. הניילונים ירדו, אבל המכונית לא הגיעה ליעד. תקציב הבחירות היה 15 מיליון שקל. הליכוד הוציא פי ארבעה.
בכר היה האיש ששיכנע בזמנו את נתניהו להבטיח שימוטט את חמאס. נתניהו לא רצה: הוא ידע שההבטחה תחזור אליו כבומרנג. הצמא לקולות הכריע, הוא תמיד מכריע, ונתניהו נסע לאשקלון והצטלם. בכר, בעונג רב, חזר ושידר את סרטון הווידיאו בשבועות האחרונים.
הקמפיין נאלץ ללכת בין הטיפות. לשתות קולות מהעבודה ומהמחנה הדמוקרטי בלי להוריד את שתי המפלגות מתחת לאחוז החסימה; להעלות את אחוז ההצבעה במרכז־שמאל בלי להעלות אותו בימין; והכי מסובך, לשרת מפלגה שהיא קואליציה בין שלושה ראשים, שלוש מפלגות וים של אגו.
בין קמפיין א' לקמפיין ב' עבר גנץ מקצה שיפורים: הוא למד להופיע; הוא למד גם כמה גדול הפער בין מה שמעניין את הכתבים שמסקרים אותו למה שמעניין את הבוחרים. פרשיות פנים־מפלגתיות רדפו זו את זו. הן לא השפיעו על התוצאות בקלפי.
נקודת המפנה הייתה הקריאה לממשלת אחדות חילונית. היא לקחה מצביעים מליברמן, החזירה הביתה בוחרים שהצביעו בעבר ללפיד, ונגסה במרצ. כצפוי, המילה "חילונית" נעלמה ברגע שהקלפיות נסגרו: כחול לבן רוצה לשמר את כל האופציות.
שני נתונים בסקרים של בכר הפתיעו אותי. הראשון מתייחס לגילוח השפם של עמיר פרץ. לטענת בכר, לפני גילוח השפם הייתה העבודה־גשר מתחת לאחוז החסימה. בתקשורת לעגו לפרץ, אבל הבוחרים האמינו לו. הוא עלה לשישה מנדטים ולא ירד.
הנתון השני מתייחס לדימוי השלילי של אהוד ברק. לטענת בכר, לברק היה רייטינג נגטיבי של 72 אחוז. זה הרבה אפילו בהשוואה לערפאת: לערפאת היה רייטינג שלילי של 74 אחוז (במחנה הדמוקרטי אומרים שגם אצלם היה לברק רייטינג שלילי, אבל בשיעור נמוך יותר).
שקט, מנצחים
ביום רביעי התכנסו חברי הרשימה המשותפת לישיבה סגורה בנצרת. לחגיגת הניצחון נלווה טעם חמוץ. הקולגות של איימן עודה לא אהבו את הראיונות שהוא העניק מאז הבוקר. מה הדיבורים האלה על המינוי שלו לראש אופוזיציה? קודם כל, המינוי לא אוטומטי. חברי האופוזיציה האחרים צריכים לבחור בו, וחזקה עליהם שלא יבחרו ערבי. שנית, מה התאווה הזאת לשמוע תדריכים ביטחוניים מפי ראש הממשלה על ההפצצה האחרונה בעזה? מה הוא, משת"פ? עודה הבטיח להם להפסיק להתראיין.
לבד מהקנאה האישית היה כאן מסר פוליטי: עודה מאמין בהשפעה ובהשתלבות, עד כדי כניסה לממשלת מרכז־שמאל. הוא פתח בקמפיין הזה בראיון בעמודים האלה וראה ברכה בעמלו. התברר שרוב הבוחרים הערבים מוכנים ללכת אחריו. הפוליטיקאים, לעומת זאת, מזהירים מהתלהבות־יתר. מיעוטם, אנשי בל"ד, מתנגדים לכל השתלבות. האחרים חוששים מאכזבה.
בכל יום בחירות אני פוקד את העיר כפר־קאסם. באפריל פשטו על הקלפיות שכירי הליכוד. הם חבשו כיפות סרוגות, חשפו ציציות ונשאו במופגן מצלמות. המראה היה מאיים. הפעם איישו חובשי כיפות סרוגות את ועדות הקלפי, כמזכירים, כנציגי מפלגות וכאנשי הסיירת שהקימה ועדת הבחירות. הם עשו את עבודתם ללא דופי, באווירה עניינית.
שני מועמדים לכנסת מתגוררים בכפר־קאסם: וליד טאהא מהתנועה האיסלאמית, ועיסאווי פריג' מהמחנה הדמוקרטי. שניהם קרובי משפחה, אבל זה לא מפחית מעוצמת הרגשות. באפריל הצביעו בכפר־קאסם 65 אחוז; הפעם הצביעו כ־70.
בכניסה לבתי הספר עמדו צעירים חמושים באייפדים ואיפשרו לבוחרים להצביע על שאלה מקומית. המיזם, שהופעל בתשע ערים ערביות, נועד לעודד השתתפות בבחירות. השאלה בכפר־קאסם הייתה, האם אתה בעד התקנת מצלמות ברחובות. להפתעתי, הסוקרים דיווחו על תשובה שלילית: התושבים פוחדים שהמשטרה תיכנס להם לחיים.
פריג' כועס על הרשימה המשותפת. "איימן צבוע", אמר לי. "כשהוא מדבר עם יהודים, הוא מרצ; כשהוא מדבר עם ערבים, הוא בל"ד. אני נגד הצבעה סקטוריאלית: זה לא טוב לרוב ולא טוב למיעוט. אם אני לא נכנס לכנסת, אקים רשימה יהודית־ערבית אמיתית. לא בשבילי – בשביל הצעירים".
מרצ קיבלה 26 אחוז בכפר־קאסם. הישג מרשים. באפריל, כשלא היה מועמד מתחרה, קיבלה 39. נכון לאתמול, פריג', מקום שישי ברשימה, לא נכנס לכנסת.
קצת צפונה משם, בטירה, קיבלה מרצ באפריל 24 אחוז. היה לה הסכם עם מפלגת הרפורמה, ארגון מקומי שבכל מערכת בחירות מתקשר עם מפלגה אחרת. להתקשרות יש מחיר. הפעם היא חתמה עם מפלגת העבודה. עמיר פרץ האמין שיקבל מהם אלפי קולות. העבודה קיבלה בטירה 1.8 אחוז.
עוד צפונה, בטייבה, המפלגה האיסלאמית החרימה את הבחירות על רקע עלבון מקומי. אחמד טיבי, בן העיר, ראה בבחירות שם מבחן אישי. הוא השקיע הרבה כוח בקמפיין והביא לרשימה המשותפת 18 אלף קולות.
עלי סלאלחה, מחנך נערץ במגזר הדרוזי, היה מועמד מספר חמש ברשימת מרצ באפריל. מרצ קיבלה בבית ג'אן 65 אחוז, אבל הוא נשאר מחוץ לכנסת. הפעם נדחק לאחור. בבחירות השבוע קיבלה מרצ בכפרו פחות משלושה אחוזים.
"כל הפוליטיקה מקומית", אומרים האמריקאים. לפעמים זה נכון גם בישראל.
מתנה מהממשלה
ההישג הכלכלי האטרקטיבי ביותר של ממשלות נתניהו הוא טיסות הלואו־קוסט. במחיר של 200־300 דולר אפשר לטוס למחצית מערי אירופה, הלוך וחזור. העם מרוצה מההסדר, ולא רק העם. ישראל כץ, שר התחבורה פותח השמיים, קודם לתפקיד שר החוץ. בזכותו הם טסים; בזכותם גם הוא טס.
כאשר התפרסם ש־100 אלף ישראלים, אולי יותר, החליטו לנצל את יום הבחירות לגיחה קצרה לחו"ל, כולם היו בטוחים שגוש המרכז־שמאל הפסיד בבחירות. מי טס לחו"ל? מי שיש לו כסף. למי יש כסף? למצביעי המרכז־שמאל. בצמרת כחול לבן דיברו על עריקי הבחירות בשיברון לב, כמו שדיברו פעם על יורדים מהארץ.
נכון? לא נכון. מי שחושב כך, לא עמד בשנים האחרונות בתורים בנתב"ג. ברכבת האווירית שיצאה מהשדה ישבו בכיף מצביעי ימין לצד מצביעי שמאל. הממשלה נתנה להם מתנה: הם השתמשו בה. וכך, ההישג הפופוליסטי הגדול חזר לליכוד כבומרנג. בבחירות הבאות הם יציבו קלפיות במטוסים.
