גברים בשחור

"ניו־זילנד זכתה לקבל כבוד משאר העולם בזכות שלושה דברים בלבד: מה שעשו החיילים שלנו בשתי מלחמות העולם ומה שעשינו על מגרש הראגבי. במהלך השנים ראגבי הפך להיות חלק מהזהות הלאומית שלנו".

את הדברים אמר ג'ון הארט, מאמן העבר של נבחרת הראגבי של ניו־זילנד, ה"אול בלאקס". צריך להבין, ראגבי עבור ניו־זילנד זה לא ספורט - זו דת. יותר ממה שכדורגל עבור הברזילאים וקריקט עבור ההודים. ה"אול בלאקס" הם האפיפיורים של הראגבי הניו־זילנדי, והיום, עם פתיחת מונדיאל הראגבי ביפן, ניו־זילנד היא הפייבוריטית הגדולה להניף שוב את הגביע.

רק שתבינו, אנחנו מדברים על קבוצת הספורט המצליחה בהיסטוריה. מאז המשחק הרשמי הראשון ב־1903, ממוצע הניצחונות של ה"אול בלאקס" עומד על כ־80 אחוזים. אין שום נבחרת או קבוצה בענף כלשהו שאפילו מתקרבת לאחוזי הצלחה כאלה. במשך 116 שנה, רק חמש נבחרות הצליחו לנצח את ניו־זילנד, וגם זה לעיתים רחוקות. מאז שסטיב האנסן מונה למאמן ב־2011, ניו־זילנד ניצחה ב־88 משחקים והפסידה בתשעה (עוד ארבעה הסתיימו בתיקו). ניו־זילנד זכתה בגביע העולם הראשון, ב־1987, כשהספורט היה עדיין חובבני. היא זכתה שוב ב־2011 וב־2015, הראשונה שעושה זאת פעמיים ברציפות.

אז איך אפשר להסביר את הדומיננטיות הזאת של מדינה קטנה, 4.4 מיליון תושבים בלבד, שנמצאת בסוף העולם, באחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר? הסוד נעוץ ככל הנראה בחיבור המיסטי שנוצר בין המתיישבים הבריטים שנחתו בחופי ניו־זילנד במאה ה־19 לבין הילידים המאורים. הבריטים היו בעיקר חוואים שלא בחלו בעבודה פיזית קשה. המאורים, הביאו את מסורת הלחימה הגאה. כל צד הביא את התכונות החזקות שלו לספורט הקשוח, שבו הדבר המרכזי הוא הרוח הקבוצתית. בניגוד לכדורגל או כדורסל, בראגבי אין שחקן שיכול להיות מעל לקבוצה. מה שצריך אלו עוצמות פיזיות ומנטליות, והבנה שהחיבור בין השחקנים הוא הדבר החשוב ביותר. ואת כל אלו יש לניו־זילנדים למכביר.

הסמל המסחרי של ה"אול בלאקס" הוא ריקוד המלחמה - ה"האקה" - שמתבצע לפני כל משחק. זהו חלק בלתי נפרד מהמהות של הנבחרת, ומה שטוען אותה באנרגיות. פירי וויפו, מכוכבי הזכייה ב־2011, הסביר: "אומרים שעל כתפי ה'אול בלאקס' מונח משקל של ארבעה מיליון אוהדים. עבורנו, המאורים, זה הפוך. ארבעת המיליונים הם שנושאים אותנו. ההאקה זה הביטוי לקשר בין השחקנים לבין העם, המולדת, הדורות הקודמים. זה כוח אדיר".

בנוסף לגרסה המסורתית, ב־15 השנים האחרונות ה"אול בלאקס" משתמשים גם בגרסה שונה ותיאטרלית יותר, "קאפה או פאנגו", שבה השחקנים מבצעים תנועת שיסוף גרון. בעולם הרימו גבה, אבל בניו־זילנד הרגיעו: "המשמעות בתרבות המאורית היא להכניס חיים ללב ולריאות". ולמשך חודשיים, הראגבי יהיה החיים של ניו־זילנד.

היסטוריה ביפן

כמעט חצי מיליון תיירים יגיעו ליפן כדי לצפות במשחקי הטורניר, שייפתח היום (14.00) במשחק בין המארחת לרוסיה. גביע העולם התשיעי יהיה הראשון שיתקיים מחוץ לאימפריות הראגבי המסורתיות, ומדובר בפריצת גבולות.

חשוב לזכור שראגבי הוא ספורט פופולרי מאוד בבריטניה, במדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה (אוסטרליה, ניו־זילנד, דרום־אפריקה) וכן בצרפת ובארגנטינה, אולם בשנים האחרונות הוא מתחיל לצבור מיליוני אוהדים גם באיטליה, רוסיה, ספרד ויפן. ישנן מספר נבחרות שמאמינות ביכולתן ללכת עד הסוף בגמר ב־2 בנובמבר ביוקוהאמה - אבל כולן ייאלצו לעבור דרך ניו־זילנד, וזוהי המשימה הקשה ביותר בספורט העולמי.