בבחירות האחרונות לא זכתה אף מפלגה בניצחון מוחץ, אבל הליכוד בראשות נתניהו, שממשלתו הפכה ממשלת מיעוט, ספג מפלה. הפתרון הסביר היחיד לתיקו שנוצר הוא ממשלת אחדות לאומית, שהיא חיונית גם נוכח האתגרים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים הצפויים לישראל.

אבל נתניהו, כמו נתניהו, עוד לפני פרסום רשמי של תוצאות הבחירות גיבש עם בני בריתו החרדים והדתיים גוש של 55 חברי כנסת, האמורים ללכת איתו כאיש אחד למשא ומתן הקואליציוני. יום לאחר מכן צירף לכך נתניהו קריאה לגנץ להצטרף אליו כדי להקים "ממשלת אחדות רחבה". צריך להיות עיוור גמור או שוטה מוחלט - ואולי זה מה שנתניהו חושב על ציבור הבוחרים - כדי שלא להבחין שיש סתירה ברורה בין שני המהלכים הללו.

ברור בתכלית שהקמת גוש ה־55 שוללת מראש אפשרות לממשלת אחדות, שכן פירושה של ממשלת אחדות לאומית הוא שוויון בהרכב הממשלה ובחלוקת הכוחות והסמכויות. עניין הרוטציה בראשות הממשלה הוא רק מרכיב אחד בחלוקה זו. עקרונית צריך מספר השרים של שתי החטיבות להיות שווה. כך גם משקל התיקים בממשלה שיוקצה לכל צד, וכך גם לגבי חלוקת ראשי הוועדות החשובות בכנסת. כמו כן צריכים קווי היסוד של הממשלה להיקבע בהסכמה משותפת של שני המרכיבים המרכזיים של ממשלת האחדות.

בכך משתקף יתרון נוסף של ממשלה כזו. ניתן לצרף אליה מפלגות נוספות, אך אין צורך להיכנע לדרישותיהן או לשלם להן מחירים מופרזים, עניין שנתניהו התמחה בו. כך, למשל, מפלגת העצמאות בראשותו של אהוד ברק (לאחר שהתפלג ממפלגת העבודה) הייתה בת חמישה חברים. היא הצטרפה לקואליציית נתניהו וזכתה ללא פחות מארבעה שרים ומשרות נוספות. זוהי כמובן השחתה גמורה. ממשלת איחוד לאומי מונעת תופעות כאלה.

כעת מובן שהצעתו של נתניהו למשא ומתן לממשלת אחדות, כשהוא נושא עימו שובל שלם של מפלגות ליווי, עומדת בסתירה מהותית לרעיון של ממשלת אחדות ומהווה אבסורד גמור. כיצד ניתן יהיה להסכים על קווי יסוד שמפלגת כחול לבן תוכל לחיות איתן? ואיך יחולקו התפקידים כאשר "גוש ה־55" של נתניהו יתבע לעצמו, נוכח גודלו וניפוחו, שני שלישים ממשרות השרים ויותיר את כחול לבן במיעוט?

הצעת גוש ה־55 היא קריאה שקופה לבחירות מועד ג' תוך ניסיון כושל להטיל על אחרים את האחריות לכך. לנתניהו אין בעיה להמר, כאשר לא הוא משלם את כספי ההימור (מחיר הבחירות החדשות והשיבוש בעבודת הממשלה) והמחיר יגולגל על הציבור. צריך לקוות שהמהלך ייכשל, וכי שתי המפלגות הגדולות, ללא מפלגות ליווי, יסכימו על ממשלת אחדות. לממשלה כזו בוודאי יהיה מקום לצרף את מפלגתו של ליברמן, שמהלכיו האחרונים תרמו לא מעט לסיכויי הבראת המערכת, ואף מפלגות נוספות, אך זאת מבלי לערער את יחסי הכוחות בתוך הממשלה ומבלי להיכנע לדרישות בלתי סבירות.

לכך צריך לצרף קריאה ליועץ המשפטי אביחי מנדלבליט לקבל בהקדם האפשרי את ההחלטות בתיקי נתניהו, שהטיפול בהם עד היום לא הוסיף כבוד למערכת שהוא עומד בראשה, ותרם לא מעט להסתבכויות הפוליטיות שנקלענו אליהן. ממשלת אחדות לאומית, שנקווה שתקום, תצטרך לתת את דעתה גם לרפורמה במוסד הבעייתי של היועץ המשפטי לממשלה. √