אני רוצה לתת פייט

התחלה זה היה סתם רעיון, שיחה משעשעת בטלפון. מצד אחד על הקו - עמוס עוז - ומהצד השני אני.

הוא אמר: מכל מה שאת יודעת עליי היית יכולה לכתוב ביוגרפיה שלי.

ואני עניתי: נכון.

הוא פיתח: את יכולה לקחת נייר ועט, לא, את הרי עובדת על מחשב, אז את יכולה לקחת מחשב ולכתוב עליי כל מה שאת יודעת.

ואני הגבתי: עמוס, אתה יודע שיש שתי בעיות עם זה. בעיה אחת היא שהביוגרפיה הזאת כבר כתובה ב'סיפור על אהבה וחושך', והבעיה השנייה היא שאתה חי.

"את הביוגרפיה תכתבי אחרת", הוא אמר, "וזה שאני חי, זאת לא בעיה, זה ייפתר עוד מעט". זה היה מצחיק, כי זה היה עוד לפני שהוא חלה, ואני אמרתי שאחשוב על זה, אבל לא חשבתי כי לא האמנתי שזה אפשרי.

הנושא הזה עלה שוב כעבור כמה שנים. הוא היה בבילינסון בטיפולים והיה לנו זמן לדבר.

אם אני אמות לפנייך את יכולה לכתוב את הביוגרפיה הזאת. אני לא מתכוון נולד בירושלים ולמד בתחכמוני, זה הכל כתוב ויש ב'אהבה וחושך'. אני מתכוון למשהו אחר. אני לא רוצה שישכחו את זה, אני רוצה שמשהו יישאר.

אני עדיין לא בטוחה והוא כבר מפרט:

אם תתחילי לכתוב את זה את יכולה לא לפרסם כל זמן שאני חי. אני לא רוצה שדבר כזה יתפרסם כשאני חי.

אני עדיין לא יודעת מה להגיד.

ואל תכתבי עליי דברים טובים, תכתבי גם "זה בן אדם מפונק"', תכתבי גם "זה בן אדם רודף כבוד", תכתבי גם "זה בן אדם שאוהב מדי לשמוע את עצמו", תכתבי.

ואני אכתוב גם שזה בן אדם שקשה לחפור ולחפור ולחפור ולדעת מה באמת שם מתחת לכל התחפושות והדימויים, מה אמיתי.

גם את זה תכתבי. תכתבי שהבן אדם הזה הוא נשף מסכות מהלך. שהוא כל כך משתדל לרצות את כולם, כמה הוא משתדל לרצות אפילו אנשים שלא ראוי לרצות אותם, תכתבי הכל. אל תכתבי שיר הלל, אל תכתבי לי שיר אהבה, לא זה מה שאני צריך. מה שתכתבי, תכתבי. תכתבי לנילי, לפניה, לדניאל ולגליה. את הרי לא תכתבי דברים איומים עליי, אני חושב.

ברור שלא, אבל מה אפשר לכתוב על בן אדם שכתב כבר הכל על עצמו, ומה שלא כתב הוא, כתבו אחרים.

"אני לא יודעת", התחלתי משפט ולא מצאתי איך לגמור אותו, ומומוס גמר אותו בשבילי. הוא התחיל לנבוח וונוס, הכלבה של השכנים, ענתה לו ואני אמרתי: "חכה רגע, אני רוצה להשתיק את הכלב". כשחזרתי הוא צריך היה ללכת והשיחה נפסקה. החזקתי את הטלפון הסגור ביד, מומוס חזר לנבוח ואני הסתכלתי על הצג וחשבתי: בעצם למה לא?

ואחר כך, כעבור כמה שעות: כן, אני יכולה לכתוב. אבל לא ביוגרפיה. לא על החיים שלו, כי ביוגרפיה כבר יש, לא צריך עוד אחת. אולי רק על השיחה שלנו, לא יותר. מין שיחה ארוכה כזאת שנמשכה ארבעים וחמש שנים ועדיין לא נגמרה.

****

התוכנית היא זאת: יהיו טיפולים עד מאי ואז תהיה הפסקה עד ספטמבר ובספטמבר "הם צריכים להיכנס פנימה ולראות מה יש או מה אין שם. עד אז הם לא אומרים לי, כי הם לא יודעים ואני מאוד מכבד את זה שהם לא יודעים. נראה מה ימצאו אצלי בבדיקות בספטמבר ואז נדע איפה אני עומד".

וכבר למחרת השיחה הראשונה:

- עמוס, איך אתה מרגיש?

- טוב, אני מרגיש טוב מאוד.

זה היה טלפון של בוקר ואחרי זה טלפון של אחרי הצהריים.

- עמוס, איך אתה מרגיש?

- עכשיו יותר טוב.

אז אם בבוקר היה טוב מאוד, איך עכשיו יותר טוב? כמה טוב יכול כבר להיות? אינפורמציה אמינה יותר אני מקבלת מנילי: אוכל, ויטמינים, ברזל, מצב הרוח, איך היה בבוקר ואיך היה בצהריים.

מחכים לספטמבר. שם יעמוד המלאך בשער ויפסוק: פנימה או החוצה. ועד שם הימים יזחלו לאט, יום ועוד יום וגם הלילות. כשאופירה נבון, אשת הנשיא, חלתה בסרטן, היא הייתה שוחה שישים ואחת בריכות ליום. "כמה פתטי המאבק ההרואי במחלה, צוחקים לך בפרצוף ואתה מתנהג כאילו זה מאבק הוגן". זה משהו שכתבתי ביומן שלי ב־12.6, גם לא ההקשר, השנה לא מוזכרת. ומתחת לזה ב־22.8, כנראה באותה שנה שלא מוזכרת: "יש דרך החוצה, אבל היא תלולה מדי".

אפשר להתייחס לזה כך, אבל יש גם דרך אחרת. כמו האביר בחותם השביעי של ברגמן, אפשר לשבת שם על ההר מול מלאך המוות, לשחק איתו שח, ולהוכיח לו בכמה מהלכים פשוטים שאתה כאן ולא מתכוון לוותר. זה מה שעמוס עושה וגם מתכנן את המהלכים הללו לפרטי פרטים: "אמרתי לך שהייתה לי היום שיחה טובה מאוד עם רופאת משפחה, שהבטיחה לדאוג לי כשיגיע הזמן. פשוט תשלח אותי לישון בלי להתפתל הרבה, היא קיבלה את זה על עצמה. עכשיו אני הולך לתת פייט כי לא מתחשק לי למות, אין לי שום משאלת מוות. היום בבוקר עשיתי את ההליכה שלי ונהניתי, זה היה לפני הזריחה, האוויר היה צלול, קצת לח מדי אבל צלול, ראו את הכוכבים. ראיתי מה הרוח עושה לעצים, פגשתי חתול ודיברתי איתו כמה דקות. חשבתי כמה נהדר היה אתמול בערב עם הנכד שלי דין, לשבת איתו בארבע עיניים. כל מה שאמרתי עכשיו זה לא מורבידי, זה לא מכתב פרידה, זה חלק מההרחבה שלי לפייט. אני רוצה ללכת לפייט כשאני יודע שהכל מסודר, אפילו סידרתי לנו שיקברו אותנו בחולדה כמו שאני ונילי רוצים".

משפט שלי ("שככה זה יימשך") קוטע את התוכנית המפורטת ולא שובר את הרצף.

- תודה, אני נורא רוצה את זה, אני רוצה לתת את הפייט הכי טוב שאני יכול. אני לא יודע אם אני אצא מזה או לא אצא מזה, אבל החלטתי שאני רוצה לתת פייט. הרבה פעמים בחיים נפלתי וקמתי, אז לא אכפת לי לא לקום פעם אחת לשם שינוי... אני מדבר שטויות.

- למה שטויות? למה כשאתה אומר משהו חשוב, אתה אומר מיד שזה שטויות, עמוס?

- לא יודע, אולי מפני עין הרע.

יום לאחר מכן, הטלפון של הבוקר:

- עמוס, מה קורה?

- הכל בסדר. אתמול היו פניה ואלי, יכול להיות שהיום יבוא אלינו דין, הוא עוד לא יודע. ולפנות ערב אני אצא עם נילי קצת.

- טוב, ככה צריך, המשפחה מסביב, נילי על יד וחברים ונורית שמצלצלת כל בוקר. זה מה שצריך.

ובבוקר שלמחרת:

- עמוס, תן לי דוח.

- תשמעי, אני קם לי בבוקר, אני הולך לטיול שלי, אני כל כך אוהב את טיולי הבוקר האלה, זו שעה בלתי אפשרית, בארבע ורבע אני יוצא מהבית, אני הולך חצי שעה ויש ציפורים, עוד לילה ויש בכל השכונה שלושה־ארבעה אורות שאנשים משאירים במקלחות ולפעמים אני אומר בוקר טוב.

- או שאולי איזה זקן שלא יכול להירדם או אישה כמו אצל בולי ב'המאהב'.

- או מישהו שרק חזר מבילוי, אני לא יודע. למשל אתמול פגשתי אדם צעיר עם כלב שמטייל בפארק בארבע בבוקר. ולפעמים אני יורד, יש פה בית קפה קטן, נעים, על המדרכה בצל העצים, בצל הפיקוסים ואני יושב. אני מדבר עם אנשים זרים, זה גם טוב לי.

בעצם אולי ברגמן ומלאך המוות לא מתאימים כאן. אולי דווקא סיזיפוס שהגיע לראש ההר ושם הוא מתבונן לאחור אל סדרת הפעולות שייחתמו על ידי מותו, אבל רואה גם את הגבעות ואת מתיקות השמים. אולי דווקא סיזיפוס מתאים, וקאמי שמשאיר אותו ברגע זה לרגלי ההר ומבקש שנתאר אותו לעצמנו מאושר. או במילים אחרות, של עמוס עוז, שמסתכל עכשיו דרך החלון הגדול אל הים ורואה משהו אחר ממה שראתה אמו. "יש פיסת ים בחלון, אני אומר תודה. מה? מה באמת? יש לי גם עץ תפוז קטן בערוגה ויש עליו עכשיו, למרות שזו לא העונה וזה קיץ, יש עליו תפוזים ננסיים, גם אותו אני אוהב. יש את האקווריום עם הדגים והחתול רובץ על המיטה, זה הכל מתנות גדולות ואף אחד לא הבטיח לי את זה".