חוף פלמחים, שבת אחר הצהריים. מרחוק הם נראו כמו עוד קבוצת צעירים בגילאי ה־30. המון בנות, מעט בנים, שולחן פיקניק לבן שכל אחד שיורד בשביל התלול מהחניה לחוף מוסיף לו עוד משהו, חיבוקים, נישוקים, סוג של פגישת מחזור. הם היו יכולים להתחבר בגלל הרבה דברים. שירות צבאי, בית ספר תיכון, הורות, אבל רצה הגורל וכולם בוגרי "סרטן במדבר" של רועי לויט: סדרת טיולי מדבר אתגריים למחלימי סרטן, שיזם לויט עד שנפטר לפני כחודשיים בגיל 35, מותיר אחריו אישה, כרמית, שני ילדים קטנטנים (6, 4.5) ואת אהוד שירוני, שאינו מחלים סרטן בעצמו ("כולם פה לקו בסרטן, אני לקיתי בבריאותי", הוא מתבדח) אלא הגה עימו את הרעיון.

לאחר שסרטן הדם שלו חזר בשלישית, הכיר לויט בין אהוד להילה זדה, מחלימה גם היא מהמחלה, ועכשיו שניהם מנהלים את הפרויקט, אותו מסע מדברי בן שלושה ימים לגוף ולנפש, שהפך להצלחה מסחררת, עוד אבן דרך בעמותת "חלאסרטן" שמסייעת לצעירים המתמודדים עם סרטן או מחלימים ממנו. לקומזיץ יוצא הדופן שהתקיים בפלמחים בסופ"ש האחרון הוזמנו בוגרי כל הקבוצות.

לויט, זכרו לברכה, היה אדם יוצא דופן שסחף אחריו רבים. לא מעט מחלימי סרטן צעירים בישראל פגשו אותו, ולא ישכחו זאת לעולם. סיפורה של הקבוצה הוא בעצם סיפור של סוף והתחלה חדשה. "רועי ואהוד למדו יחד לימודי ריפוי בטבע בווינגייט", מתנדבת לספר לי הילה זדה, ממשיכת דרכו של לויט. "בסוף התואר רועי אמר: 'יש לי חלום להוציא מחלימים למדבר, בוא נעשה מזה פרויקט גמר'. הם יצרו קשר עם 'חלאסרטן' ותוך חודש הכל יצא לדרך. אני השתתפתי במסע הראשון ובשני באתי כ'הלפרית', עוזרת. בשלישי רועי היה מאוד חלש וביקש ממני להחליפו עד שיחלים ויחזור לפעילות. אני עושה את זה עד היום, כי הוא כנראה כבר לא יחזור".

שני סבבים של מסע יצאו יחד עם רועי. מחלימי הסרטן הכירו אותו, הוא סימן להם את האפשרות להחלמה, ליציאה מהמצב הקשה, להמשכיות של משפחה צעירה בצל המחלה הנסוגה. אבל אז המצב החמיר ובוגרי המחזורים הבאים הכירו אותו רק בסיפורים. במסע האחרון, שיצא במאי האחרון, כבר היה מאוד חולה. חודשיים אחר כך לא כולם הצליחו להכיל את בשורת מותו ולהתייצב בלוויה. כך למשל הודיה בן־מוחא בת ה־39, אם לשני ילדים מקריית־מלאכי. היא עצמה נקייה כבר שנתיים וחצי מסרטן העצמות. "לא הלכתי דווקא מתוך כאב עז על מותו", היא מסבירה. "לא הכרנו לעומק, אבל מאוד כאב לי שהוא לא זכה לצלוח את המסע. זה הדגיש ביתר שאת את העובדה שזכינו לחיות, וזה לא קורה לכולם. אני עדיין מתמודדת עם החרדות שלי לגבי המוות. לכל אחד יש פחד קיומי שהוא לא יקום בבוקר, אבל אדם שאומרים לו 'אין סיכויי החלמה', מול אדם בריא - זה לא אותו דבר".

"כל מי שנמצא במסע מרגיש אותו, בלי שהוא שם". רועי לויט ז"ל

"אולי זה נשמע פלצני", אומר אהוד, שותפו של רועי, "אבל עבורי זו שליחות. בשמונת החודשים האחרונים ליווינו הילה ואני את רועי בבית החולים, וכל פעם שדיברנו על המסעות זה נתן לו חיוּת, חיוניות. פתאום מהמיטה, מהמקום הכי באסה, היה לו ברק בעיניים. רועי הכיר רק חלק מהמשתתפים, אחרים הוא לא פגש מימיו, אבל הוא הרגיש אותם. כששיתפנו אותו בתכנונים למסעות 3 ו־4, אורו עיניו. זו הייתה ברכת הדרך שלו. במושגים של סרטן, כל יום אני שואל את עצמי האם זה נכון לי. עכשיו זה נכון לי. לא יודע על מחר".

חבר מביא חבר

בימים שאחרי מותו של רועי החליטה אלמנתו כרמית להשמיט את ה־ת' משמה. בגלל הסופיות שהיא מסמלת. ההחלטה, היא אומרת, נלקחה עוד בחייו של בעלה, בידיעתו, אבל יושמה לאחר מותו. מהחבר'ה שבאו לפלמחים היא מבקשת לקרוא לה כרמי. כשאת רואה את החבורה הזו, אני אומרת לה, שהיא חיה, צוחקת, בסך הכל בריאה, ליבך נחמץ שבעלך לא זכה? "לא", היא עונה בכנות, "כי כל שיח, כל דבר קטן שקורה פה, זה חלק מרועי".

ובכל זאת, לא היה לך מספיק סרטן בחמש השנים האחרונות? את עדיין רוצה להיות קרובה למחלה, למושגים, לפחדים?

"לשכוח את הסרטן זה לשכוח חלק מעצמי, מהמסע שלי. לשמוט את הקשר עם האנשים האלו זה להגיד על חלק מחיי שהוא לא משמעותי. אולי בעתיד ארגיש מיצוי של המקום, אבל כל עוד אני מרגישה שאפשר להניע אנשים, ארצה להישאר במקום הזה, אפילו שרועי לא נמצא".

רועי נתן לך הוראות מה לעשות עם הפרויקט, אם וכאשר?

"רועי לא אמר שזו צוואתו. הוא פעל ולא דיבר, וזה מה שהיה יפה בו. אבל כל מי שנמצא במסע מרגיש אותו בלי שהוא שם, למרות שהוא מעולם לא אמר 'תמשיכו ותעשו'".

"העובדה שכרמית היא עדיין חלק מהקהילה רק מוכיחה כמה אותה רשת תמיכה היא קריטית וחזקה עבור החולים/המחלימים הצעירים ובני משפחתם", אומרת שירה קופרמן, מנכ"לית עמותת "מרכז טל" ומנהלת קהילת חלאסרטן. הקהילה מונה היום למעלה מ־24 אלף צעירים בגילאי 18־44, חולים ומחלימים. "המטרה של חלאסרטן היא להשיג הכרה רשמית לקטגוריה של צעירים חולים ומחלימים מסרטן על מנת לתת מענה לאתגרים הייחודיים העומדים בפניהם. בשנתיים החולפות הפכה הפלטפורמה לרשת תמיכה מרכזית לתחומי החיים הנפגעים מהמחלה — בדידות, זוגיות, פוריות, מיניות, קריירה, עצמאות כלכלית, הורות צעירה, ועוד".

למה בעצם צעירים חולים צריכים להתאגד? מה התועלת?

"זו קהילת 'חבר מביא חבר', והיא משמשת כמקור למידע וידע, שם מוביל את השינוי במערכות הממשל ובבתי החולים לטובת התאמת התמיכה והטיפול לצעירים. השירותים המקצועיים שניתנים לחולים ולמחלימים צעירים הם בגדר יוזמות שמגיעות מחברי הקהילה, והעמותה מסייעת להם לממש ולקדם אותם. חוץ מהמסע המדברי יש גם קבוצות תמיכה, מעגל חזרה לעבודה, קבוצה לזוגות צעירים, ליווי של חולים חדשים על ידי 'בוגרים', ועוד הרבה דברים נוספים".

מטבע הדברים, למסע הרביעי שיצא לדרך במאי האחרון, זמן קצר לפני מותו של רועי, יש את הנוכחות הרבה ביותר בפלמחים. "מאוד רצינו לפגוש את רועי", מספרת שירן סגל, מהמשתתפות הטריות. "כשאמרו לנו שהוא לא יכול להגיע, זה היה רגע קשה. כולנו שתקנו יחד, כמו מין דקת דומייה. כששמענו שהוא נפטר, למרות שלא הכרתי אותו, זה הרגיש כאילו כן". שירן חוותה את המחלה גם כמלווה לאמה וגם כחולה בעצמה. לדבריה, המסע היה בשבילה קרן אור, מקום של חוזק וגילוי עצמי בתוך מחלה שטורחת הרבה לייאש את החולים בה. "מחלה שחוזרת", היא אומרת. "עברתי את זה עם אמי ארבע פעמים ואחר כך עם עצמי. כל אחד מאיתנו עשה במסע תהליך מטורף. טרקו אותנו לקירות, וטרקנו את עצמנו ויצאו מאיתנו דברים שלא היו יוצאים בסביבה אחרת. בעיניי זו מתנה".

"כשהודיעו שרועי נפטר", נזכרת רעות פוקר־קפואנו, חברתה לקבוצה, "הייתה החמצה. כאב עמוק, ומצד שני הוא הספיק לעשות משהו אדיר, הקים את הדבר הזה. הרי בסך הכל מה אנחנו רוצים בחיים? להיות משמעותיים ושיזכרו שעשינו משהו טוב". רעות מספרת שבשגרת הטיפולים בבית החולים בו אושפזה התפתחה חברות בין ארבע בנות, אבל לפרויקט בחרו להגיע רק שתיים. "אני מאוד מקווה", היא אומרת, "שהן יירשמו למסע הקרוב בדצמבר, וככה נמשיך להיות יחד".

היא בת 43, נשואה ואם לשתיים, עורכת דין המתמחה בדיני עבודה שגילתה את הסרטן לפני שנתיים. מאז היא עוזרת למתמודדות בענייני התמחותה ויום אחד אפילו קיבלה שיחת טלפון ממאושפזת שביקשה להתייעץ. "דיברנו רגיל, ופתאום אני שומעת אותה מהמסדרון קוראת 'דוקטור!'. מתברר שהיא הייתה מאושפזת ומטופלת במחלקה שבה אני הייתי, עם אותה רופאה".

צילום: יאיר שגיא

"זאת לא מתנה"

בינתיים, בעוד הפויקה מתבשל על המדורה שאהוד בנה היטב, ומאירה את החוף החשוך שהתרוקן, אני שואלת על העובדה שהמפגש הוא ללא בני זוג וילדים. "כי זה המקום הפרטי שלי", עונה רעות. "לעצמנו. מישהו שמבין אותך, מכיל ומחבק. אני יכולה להגיד ליעל החברה שלי למסע משפט, והיא מבינה. חברה טובה מהבית לא תבין לעומק. מספיק שהבת הקטנה שלי, בת ארבע וחצי, אומרת: 'אמא, כשיהיו לי ילדים, את תהיי הסבתא שלהם?' - ואני כבר שלולית. ישר המוח רץ קדימה, ואני מאחלת לעצמי שאגיע לשם, ויעל מבינה — כי גם היא שם. או שחטפתי מכה בזרת - דבר שגרתי, לא? ויצאה לי צעקה 'איי!', והבת שלי ישר רצה אליי: 'אמא את בסדר?', וזה קורע את הלב, כי אני קולטת שאני מעמיסה עליה, גם בלי כוונה".

יעל המדוברת היא יעל וינקלר, ירושלמית בת 39, אם יחידנית לילדה בת שמונה וחצי. בתחילת השנה רצתה להביא לבתה אח או אחות ופנתה להליך של שימור פוריות, שנגמר באבחנה קשה: סרטן נדיר בצוואר הרחם. לא היה זמן לשום הליך, ותוך חודש מצאה את עצמה יעל ללא איברי רבייה פנימיים, שקועה בתסמיני גיל המעבר עם כמה קילוגרמים שהתיישבו עליה. בתוך כל הצחוקים והבדיחות, היא הראשונה, אם לא היחידה, שאומרת את המשפט הכל כך כואב "המשפט השנוא עליי הוא 'סרטן זה מתנה'".

תסבירי.

"כי זו לא מתנה. הפסדתי הרבה. נכון, היו רווחים בתהליך הפנימי שעברתי. תמיד דאגתי רק לסביבה שלי, והיום אני מסתכלת יותר על עצמי ועל הנפש, מבינה שחשוב לחיות את הרגע, לעמוד על שלי, לדאוג לבריאותי. דברים שהיו חיוביים, רק עדיף שיגיעו בלי המחלה. בין רווח להפסד, יש לי יותר הפסד".

ובכל זאת, מה הקבוצה נותנת לך שאין במקום אחר?

"חברות טובות שמחפשות את המילים הנכונות להגיד, ולפעמים הן לא הנכונות אלא קלישאות, ואת צריכה לעצור את עצמך מלהגיב. מישהי ניסתה לעודד ואמרה לי 'נו, זה בקטנה, כמו לעבור ניתוח קיסרי'. מצד אחד זה חסר טאקט, ומצד שני אני מבינה את האנשים שלא יודעים מה להגיד, ולא יכולים להבין מה את באמת מרגישה. סיפרתי בעבר שכשסיימתי את המסע נכנסתי הביתה והבת שלי אמרה לי: 'אמא, הזדקפת'. אז חשבתי: מה, גבהתי? והבנתי שזקפתי את הגב. נהיה לי אוויר לנשימה".

קרואסון סרטן

בארבע וחצי אחר הצהריים אהוד סוחב את הפויקה, הילה עולה על בגד ים כחול רויאל וצוללת אל הגלים, עם עוד שתי מחלימות. כרמית ומחלים נוסף, אסף מני, פרשו לשחק מטקות, ועל רקע השקיעה שהשתלטה פתאום קיבל האירוע בוסט מפתיע עם הגיעו של אלעד ששון, שהתברר כסטנדאפיסט שבחבורה. הוא בן 43, חי בתל־אביב עם בן זוגו ובלי קיבה. וגם על זה הוא צוחק. "אז איך אתה אוכל עכשיו?" הוא מחקה מול החברים המחלימים את אלו שאינם בחוג הסרטן. "דרך הפה", הוא עונה לעצמו, "אלא מה, דרך הנחיריים? איזה בוקר כשהיינו בחו"ל נכנסתי למאפייה וראיתי כריכים. אחד מהם היה עם סרטן, ואז אני שולח בקבוצה צילום של קרואסון עם ממרח סרטנים בפנים, וכותב: 'הסרטן מעולם לא היה טעים כל כך'". גם אני לא נמלטת מלשונו המושחזת. כשהודיה מציתה סיגריה מול מבטי המשתאה ומסבירה: "לפני הסרטן לא עישנתי. עכשיו כן, כנראה בגלל הקנאביס", אני תוהה: "בטח מעירים לך הרבה". ואלעד קופץ: "אנחנו עונים: 'כבר היה לנו סרטן, זה בסדר'".

הם נראים כמו כל חבורת צעירים שמתכנסת על החוף. רק כשמתקרבים שומעים שהשיחות קצת אחרות. "מדברים על מה העניינים, מה קורה, איך בשוטף, איך אתה מרגיש?", עונה אלעד ברצינות לחקירות שלי בנוגע לנושאי השיחה בקבוצה המיוחדת הזאת.

אוקיי, עברה חצי שעה. מיציתם. מה עכשיו?

"מה פתאום", הוא שוב צוחק, "אצלי, למשל, לתאר את המצב זה הרבה יותר מחצי שעה. היה לי סרטן בקיבה ובשלוש שנים עברתי שלושה ניתוחים, מלא אשפוזים. למרות שאם תשאלי את רופאיי אני בריא לגמרי".

ולעבוד אתה מצליח?

"לעבוד על מי?", עונה הקצין במיל', שכיהן בתפקידי מנכ"ל, מגשר ובורר. "איך אני יכול? יש לי כאבים בכל הגוף, הרפורמה של הקנאביס שיגעה לנו את השכל".

החברים מתחנפים שתביא להם קצת?

"יכולים עד מחר בבוקר, אני לא יכול לתפקד בלי, ולא כל כדור אני יכול לקחת. אני כרגע על 70 אחוז הישנות, כלומר שיתגלה בגופי סרטן באיזשהו מקום בשנתיים וחצי הקרובות. הרופאים הנחמדים נותנים לי 30 אחוז סיכויי החלמה".

נטע מינס בת ה־33 נחשבת למחלימה ותיקה מסרטן השד, שתקף אותה בגיל 29. היא בוגרת המחזור הראשון של המסע, בימים בהם היו רק שמונה משתתפים בקבוצה. "אהוד ניסה לתת לנו טיפים וכולנו תקפנו אותו: 'קל להגיד מהצד, בוא תהיה במקום שלנו'. אבל לאט־לאט לימדנו אותו איך זה מרגיש להיות מחלים, והוא לימד אותנו איך זה להיות בצד המלווה, זה שמסתכל על החולה. כשראינו את האופטימיות של רועי ואיך הוא מתמודד, אמרנו: לסיפור הזה יהיה סוף טוב. לכן לקחתי את מותו קשה".

איך מתמודדים עם פחד המוות?

"תמיד יש את החשש שחברים בקבוצה ימותו בסבירות גבוהה מאחרים, אבל מתישהו הבנתי שכל אחד יכול למות, ואנשים מתים מדום לב, משבץ או מתאונות דרכים. צריכים לא לחשוב על זה — כי למי שחי החיים ממשיכים. רועי פשוט הצליח בזמן שהיה לו להגשים חלום שימשיך להרבה שנים. שום דבר לא יפרק את הקהילה שלנו". •