מה למדתי: ג'וי ריגר

כשמישהו קולט שאת לסבית ואומר איכס, את מבינה שגם היום לא קל לחיות מחוץ לארון. אחרי הפרידה ממורן רוזנבלט אפילו הרעש של הטלוויזיה הקל על תחושת הבדידות. להגיע לחתונה עם ג'ינס זה אקט משחרר. ואפשר לדעת הרבה על נסראללה כשהוא מעביר את הטבעת מהזרת לאגודל. ג'וי ריגר מגלה כמה דברים על עצמה ועל החיים

אסור לדחוק את הגיל. התחלתי לשחק בתיאטרון בית ליסין בגיל עשר. הייתי נוסעת בוואן עם השחקנים לכל רחבי הארץ ושמעתי את הסיפורים והבעיות של המבוגרים על הורות, זוגיות, פרנסה, ילדים. לא תמיד היו פילטרים בשיח שעבר ליד האוזן שלי, וכך קרה שלא רק שהתבגרתי מהר מדי, גם לקחתי את הצד של ההורים והזדהיתי איתו. במקום להתבכיין על צרות של ילדות קטנות, לקחתי אחריות על החיים ועל ההורים שלי ולא הרשיתי לעצמי להתלונן או להקשות עליהם. קראתי לאחרונה את הספר "הדרמה של הילד המחונן" שמתאר את הילד הרגיש והערני, שמרוב שהוא קולט את הדרישות של ההורים ומתאים את עצמו לצרכים שלהם, הוא קצת מוותר על עצמו. אני הייתי כזאת ולכן אף פעם לא הרשיתי לעצמי להיות באמת ילדה. אני חושבת שהורים צריכים לאפשר לילדים שלהם לחוות את הילדות, גם אם זה אומר ליפול ולקום ולעשות שטויות.

 

 

הפרטים הקטנים יוצרים את התמונה הגדולה. עשיתי שירות צבאי ב־8200. התפקיד שלי היה לערוך את הנאומים של חסן נסראללה. הוא היה יושב בתא זכוכית ונואם במשך שעות, ואני והצוות היינו עוברים על הדברים שאמר. הייתה לו טבעת גדולה על הזרת, וכשדיבר, הוא היה מניח את הידיים על השולחן באופן שאי־אפשר היה להתעלם מהטבעת. באותה תקופה הייתה שמועה שנסראללה חולה בסרטן, ובאמת שמנו לב שהוא העביר את הטבעת מהזרת לאגודל. חשבנו שהוא כנראה ירד מאוד במשקל ולכן הטבעת נפלה לו מהזרת. ציינּו את הפרט הזה וקיבלנו המון מחמאות. זה היה שיעור מאלף בחיפוש הפרטים הקטנים שמובילים לגילוי הגדול.

 

 

צריך לדעת להרפות. אחרי הצבא הייתה לי תקופה פנויה קצרה. אני רגילה לעבוד קשה מגיל צעיר ופתאום השירות הסתיים ונוצר ואקום קטן של זמן. זה היה חופש, מילה חדשה שנורא הפחידה אותי. הייתי צריכה להכריח את עצמי להתיידד עם הדבר המוזר הזה, ממש עבדתי על עצמי לשחרר, להיעלם לשנ"ץ, לצאת לארוחות, ללכת לים, לקרוא באמצע היום או לנגן בגיטרה בלי להרגיש אשמה.

 

 

גם במגדר, במיוחד במגדר, תוויות מאוד מגבילות. לפני שיצאתי מהארון חשבתי שאני יודעת מה הנטייה המינית שלי. זה היה בערך בגיל 14. הייתי בטוחה שאני לסבית ונורא פחדתי מזה. היה לי צורך להתלבש נורא נשי עם מחשופים ובדים רכים כדי להבליט דווקא את הנשיות שבי. התווית הזאת הגדירה את איך שאני מדברת ומתנהגת והולכת ברחוב. אחר כך גדלתי, הייתה לי מערכת יחסים עם בן וגיליתי שאני אוהבת גם נשים וגם גברים. ההבנה הזאת השפיעה על האופן שבו אני רואה את עצמי כאישה. אני כבר לא פועלת לפי תוויות או לפי הנטייה המינית, אלא מנסה להיות מי שאני ומה שאני מרגישה בנקודת זמן. אני מרשה לעצמי ללבוש ג'ינסים לחתונות וללכת לפרמיירות עם נעליים שטוחות. לא להתאים את ההתנהגות שלי לתווית ששמו עליי, אלא להגדיר את עצמי ולחיות את האני שלי, גם אם לפעמים הוא משתנה.

 

אני חושבת שבכל אדם יש איזון בין גבריות לנשיות ואני נורא שמחה שיש לי את שני הצדדים. כשאני עם גבר אני מאוד נשית וכשאני עם אישה אני מגיבה במגוון שלם של רגשות. אפשר תמיד לבחור להיות מה שאתה רוצה ולדעת שאף בחירה היא לא חד־משמעית כי החיים מפתיעים. אנשים חושבים שאם הם יצאו מהארון אז הכל בסדר, המשפחה מקבלת, הסביבה מתרגלת, הכל סבבה. אבל העולם משתנה ואנחנו מתפתחים בתוכו וכל החיים אנחנו מגלים על עצמנו משהו חדש. כל אחד, לא משנה אם הוא הומו או טרנסג'נדר או סטרייט, צריך להקשיב לגוף שלו ולא להיתקע בהגדרות.

 

 

גם עכשיו החיים של הקהילה הגאה ממש לא קלים. מישהו על הסט שאל אותי, תגידי, את לסבית? אמרתי שכן, ואז הוא אמר, איכס. אמרתי לו, תגיד, אתה באמת חושב שכשיצאתי מהרחם מישהו בכלל שאל אותי אם אני רוצה להיות חלק מהקהילה הגאה? מישהו נתן לי לבחור? אז הוא אמר, ואם היו שואלים? אמרתי, אם היו שואלים, הייתי רוצה להיות סטרייטית, כי החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים. כולם היו מקבלים אותי, הייתי יכולה להביא ילדים בקלות, המדינה הייתה מרשה לי להתחתן. אבל מה אני יכולה לעשות שהגוף שלי מרגיש והלב שלי בוחר אחרת ממך?

 

אנשים עדיין מגיבים בהומופוביה וחושבים שהומואים ולסביות זה משהו פרובוקטיבי. אני אומרת, זה בסך הכל לבחור עם מי אתה הולך לישון בלילה ועם מי אתה בוחר לחיות את החיים שלך, אבל עד שמגיעים לשלב הזה עוברים כל כך הרבה תהליכים של הסתרה ובושה וקבלה, אז איך אפשר להוקיע אותנו, כשכל מה שאנחנו צריכים זה חמלה וחיבוק?

 

 

אין הבדל בין מחלת נפש למחלת גוף. דוד שלי, הזמר והיוצר רוי ריגר ז"ל, התאבד לפני עשר שנים. הוא היה חולה במאניה־דיפרסיה וסכיזופרניה ומאוד סבל מהתגובות של הסביבה, שנורא פחדה להתקרב אליו. הוא היה חבר קרוב, דמות של גאון מוכשר שנשאתי אליה עיניים. הערצתי אותו ואהבתי אותו ונורא כאב לי לראות אותו מבודד ומדוכא. כשהלכתי איתו להצגה הוא חשב שרודפים אחריו ורוצים לעשות לו משהו רע, ואף אחד לא ניסה להרגיע אותו ולהבין שהקולות הרעים שהשתלטו לו על המוח לא היו בשליטתו. לא הבנתי למה אנשים מקיפים חולי סרטן ותומכים בהם, אבל מתרחקים ומפחדים מחולי נפש. רק היום, עשר שנים למותו, אני מעלה מופע לזכרו, שבו כל החברים ישירו את השירים שלו. דרך העבודה על האירוע למדתי שאין הבדל בין מחלת נפש למחלת גוף. בשני המקרים החולה לא שולט במה שעובר עליו.

 

 

התורה היא מצבור של ערכים שההלכה מפרשת בצורה מעוותת. כהכנה לסרט 'סיפור אחר' נשלחתי לסמינר לבנות שחזרו בתשובה. ישנתי שם, התלבשתי כמו חרדית, אכלתי כשר, הלכתי עם הבנות למקווה, התפללתי את כל הברכות והייתי ממש דוסית לכמה ימים. להפתעתי, זו הייתה חוויה מדהימה. אם ממש מקשיבים לפסוקים של רבי נחמן מברסלב ולומדים את התורה, בלי שיפוטיות או דעות קדומות, מוצאים שם המון מסרים של ערכים ולמידה. להיות שמח, לבחור בטוב, לגלות רגישות, לא לכעוס ולא להיות שיפוטי. היה לי נורא עצוב שההלכה לא מפרשת נכון את הדברים הפשוטים והנקיים האלה. אני לא מבינה למה אישה לא יכולה לשיר ולמה היא צריכה לכסות את השיער שלה בפאה, אבל אני לגמרי מתחברת לצניעות ולענווה ולבחירה לעשות טוב.

 

 

כאבי גדילה הם דבר חיובי. הייתה שנה קשה. נפרדתי ממורן רוזנבלט, עזבתי את ההורים, עברתי לגור לבד, והיה משהו נורא מפחיד ובודד בזה. בהתחלה הייתי פותחת את הטלוויזיה רק כדי שיהיה רעש בבית. לאט־לאט למדתי שכאבי הגדילה הופכים אותי למי שאני, והם דבר הכרחי כדי להכיר את עצמך וכדי לצמוח.

 

 

תמיד צריך לחפש את קו האמצע. יש לי נטייה חזקה להאשים את עצמי בכל דבר ולשפוט את עצמי לחומרה. השנה האחרונה הייתה כזאת: שפטתי את עצמי במקצוע, באהבה, במשפחה. עד לא מזמן הייתי הולכת לקצוות, או שזה היה הכי גרוע או שזה היה הכי מדהים. בשנה האחרונה למדתי לא לעוף על עצמי, אבל גם לא לבטל, וזה כל הסוד: להגיע לקו האמצע. למדתי להגיד לעצמי כל יום שהכל בסדר. אני ממש אומרת לעצמי בקול, ג'וי, את בסדר, הכל מונח במקום.

 

 

לשחקן הרבה יותר מסובך לכתוב תסריט. לאחרונה גיליתי את הצד היוצר שבי והתחלתי לכתוב תסריט שעוסק באהבה שחוצה מגדרים. זה עדיין בשלבי התחלה, אבל הרעיון הוא לנסות לדייק משהו אמיתי שקרה לי בילדות. 15 שנה אני משחקת על הבמה כביצועיסטית של מישהו אחר, מספרת את הסיפור שלו ומזקקת אותו בדרכי, ורק עכשיו גיליתי שלכתוב תסריט זה נורא־נורא מסובך. למדתי שצריך להפריד בין ג'וי השחקנית לבין ג'וי הכותבת. ולנסות לא לחשוב מה עושה טוב לתפקיד של השחקנית, אלא מה עושה טוב לסיפור.

 

 

משפחה היא מקדם ההגנה המשמעותי ביותר. למרות שאני צעירה ורק עכשיו עזבתי את בית ההורים ועברתי לגור לבד, יש לי הרבה חברות נשואות עם ילדים ואני מוצאת את עצמי הרבה בבתים שלהן. אני מאוד מתגעגעת להיות חלק ממשהו מלוכד ומחזק, לארוחות ערב משפחתיות, לחמימוּת, לתחושת הביחד. לאחרונה אני מרגישה רצון עז להקים משפחה משלי. זה רצון שנפתח אצלי במובן העמוק והשורשי ביותר — להיות שייך למשהו שהוא חלק ממך.

 

 

ג'וי ריגר משתתפת בהצגות 'אולאנה' ו'אל נקמות' בקאמרי, ובסדרה 'אבא משתדל', שתעלה ב־28.10 בכאן 11

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים