תשע"טו קדימה

טלוויזיה

נחמה (HOT) / 'נחמה' מתפקעת מרוב נשמה. הסדרה של רשף לוי ותומר שני, המתמקדת באב לחמישה שמתאלמן בדיוק כשהוא מחליט להגשים את עצמו כסטנדאפיסט, מצליחה לצייר גם את הרגעים הכי כואבים, קשים ומגעילים ככה שבא לך לבכות ולצחוק בו־זמנית. מעין צחוק־בכי מתפרץ, עם נזלת, מזכך כזה. גם דמויות המשנה, בגילומם של שלום מיכאלשווילי המעולה וערן זרחוביץ' הגאון, מוסיפות טאץ' אדיר. 'נחמה' מזכירה שגם כשחרא צריך לרקוד ובעיקר שכדי להתמודד עם המוות, כדאי לחיות במקסימום.

מאסטר שף (קשת) / כבר היינו מוכנים להספיד את מאסטר שף. באמת. אחרי שבע עונות, שהאחרונות בהן לא היו זכירות במיוחד על אף הרייטינג הנאה, כבר נראה היה שאין לרכבת הזאת לאן להמשיך. אפילו קשת כבר ניסו להקים עליה יורשת בדמות MKR. אבל אז הגיע אלברט עם הכיסונים שלו. והגיע שחר עם הקסם האישי. ופרח המופנמת, ורוחמה הקורעת, וג'אנה, שהצליחה להיות גם מעצבנת וגם מרשימה. ותודה לאל, אהרוני עדיין היה שם. ומצאנו את עצמנו שוב דבוקים למסך, ונזכרנו שבריאליטי, כשהליהוק טוב - הכל טוב.

רק להיום (yes) / 'רק להיום' היא כולה בענייני הקאמבק. גם של הבמאי והתסריטאי ניר ברגמן, המוח הרגיש מאחורי 'כנפיים שבורות' שנעדר מהמסך הקטן בעשור האחרון, גם של השחקנים המעולים טל ליפשיץ והנרי דוד שנעלמו לנו מהנוף הטלוויזיוני וחבל, וגם של גיבורי הסדרה, המתמקדת באסירים משוחררים בהוסטל שאמור לתת להם את הכלים לבנות את חייהם מחדש. יותר מזה - חלק מהשחקנים הם בעצמם אסירים משוחררים, ולא שחקנים מנוסים. וכמו כמעט כל הפרויקטים של ברגמן, גם 'רק להיום' מנגנת על מיתרי הלב, שלא לומר קורעת אותם לגמרי.

מצולמים (HOT) / ההומור של שלישיית 'מה קשור' לא תמיד נחשב אנין במיוחד, ולא כל מה שהם הוציאו - כיחידים או כקבוצה - הצליח להתעלות מעל לרמה של בדיחות חבר'ה בהפקה מהוקצעת, אבל 'מצולמים', פרודיה אלגנטית על 'מחוברים', היא כבר ליגה אחרת. 'מה קשור' - אבל עם אדג'. עם קריצה. עם אמירה. אפילו עם רגש של ממש. הדמויות עגולות ומעוררות הזדהות, הנראטיב העלילתי מגובש ומסודר ושחקני המשנה - בעיקר פאולה רוזנברג, יגאל עדיקא ואורי גבריאל - עושים תפקידים הורסים. היציאה לעונה שנייה היא בשורה משמחת, בתקווה שהרמה תישמר. וששיר תמצא אהבה, אמן.

בואו לאכול איתי (כאן 11) / רוצים מתכון לטלוויזיה מצוינת? לוקחים מזרחים, אשכנזים, רוסים, שמאלנים, פעילי להב"ה, ערבים ודתיים, זורקים אותם לסלון ביתי, מוסיפים כף או שתיים של נושאים פוליטיים נפיצים ושמים על חום גבוה עד שיוצאות להבות. תוכנית הבישול הכי טובה על המסך מתרחשת הרחק מהחיוכים של שחר ומהמבטא החמוד של ונסה מ'מאסטר שף', בתוך דירת שלושה חדרים בראשון־לציון או ברעננה, היישר בלב המטבח הכל־ישראלי. ואילו מטעמים מכינים שם: מתח עדתי, גזענות, שוביניזם, ויכוחים על טבעונות - כל אלה מזכירים לנו שמציאות ישראלית גולמית היא המנה הכי משביעה שיש. בתיאבון.

הנערים (HBO וקשת) / לא בכל יום זוכה דרמה כבדה ומדממת לבוסט מהיחצן של המדינה, בנימין רהב נתניהו, שרגע לפני הסיבוב השני של הבחירות נכנס חזיתית דווקא בסדרת טלוויזיה. חטאה? מתן דגש יתר לכאב של אבי הנרצח מוחמד אבו־ח'דיר, ולא מספיק לכאבן של משפחות החטופים. אבל 'הנערים' של חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל היא הרבה יותר מעוד מלבה שיח על שמאל וימין ומתנחלים וערבים ונקמה. היא פשוט סדרה אפקטיבית ומעולה שלופתת אותך בגרון ולא מרפה. איך כתבו ב'ניו יורקר'? היא "מצליחה להיות מערערת מבלי להציע תקוות שווא - תופעה נדירה גם בין הדרמות הכי טובות". ובאמת יש סיכוי שהנערים היא הסדרה הכי טובה שנעשתה כאן השנה. ובכל קונסטלציה אחרת, אין מצב שהיא הייתה משודרת פה.

הישרדות VIP (רשת) / ריאליטי VIP זה סיר האורז של הטלוויזיה: בסיסי, יעיל ובכל זאת אחרי כמה זמן תמכור את דודה שלך בשביל פיצה. אבל לפעמים, כשעושים הכל כמו שצריך ולא מתקמצנים על התבלינים, זה מתפוצץ: המהפך של מני נפתלי מדיווה בכיינית לאב הבית של המדינה; הברית הבלתי צפויה של ג'ובאני רוסו ושמחה גואטה; בית הספר למניפולציות של נעמה קסרי, שהסתיים בהפסד צורב; וכמובן כמויות מסחריות של אבקת הומור ופאן מבית היוצר של ליהיא גרינר. וכשמשקיעים בסיפור לא פחות מאשר בפרצופים, מתקבלת אחת העונות הטובות ביותר בתולדות התוכנית.

המדובב (yes) / כשאסא כץ דופק את המבט הזה, של צבי שנלכד בתוך אורות גבוהים של סמיטריילר, זה נגמר. אי־אפשר לזוז ממנו. הוא יכול לשקר, לרמות וגם לרצוח, ועדיין תמיד יהיה לו את הכוח להישאר האנדרדוג. ככה בונים גיבור גדול (אור בן מלך, שהשלים דאבל עם התפקיד המחשמל ב'הנערים') ובעיקר מפתיע של דרמה מצוינת וחריגה במחוזותינו בזכות היחס בין הטון המינורי לעוצמה שבקעה ממנה. 'המדובב' לקחה בורג קטן בתיאטרון הפשע וחילצה ממנו סאגה משפחתית, סיפור ריאליסטי על שחיתות בפריפריה ואפילו רגע חשוב לקהילה הטראנסית, בזכות ההופעה הנהדרת של ליעוז לוי. אבל בסוף הכל התחיל באסא, ובדרך כלל שם זה גם הסתיים.

סליחה על השאלה (כאן 11) / הקונספט הפשוט לכאורה עלול לייצר את האשליה שמדובר בעוד תוכנית ראיונות סטנדרטית, אבל האמת היא ש'סליחה על השאלה' הוכיחה כבר מהפרק הראשון שהשלם גדול פי אלף מסך חלקיו. אחרי שבעונה הקודמת ענו על שאלות הקהל טרנסג'נדרים, אסירים משוחררים ואפילו חולים סופניים, העונה השנייה עומדת בציפיות הגבוהות ומביאה אוטיסטים, מתמודדים עם פוסט־טראומה, יוצאי אתיופיה, אנשים עם הפרעות אכילה ועוד. בזכות ליהוק מצוין, בחירת שאלות מדויקת ובעיקר עריכה מבריקה וכמעט בלתי מורגשת - מה שיכול היה בקלות להפוך לריאליטי מציצני או לתוכנית דידקטית הוא מלאכת מחשבת טלוויזיונית של שיחה והבנה אנושית, וככל הנראה התוכנית החשובה ביותר על המסך כרגע.

צל של אמת: רוצח כביש החוף (HOT8) / אחרי הסערה שחוללו עם העונה הראשונה, הציפיות מיוצרי "צל של אמת" היו בשמיים. במקום, הם הורידו אותנו לאדמה עם עונה שהתרכזה בסדרת מעשי רצח לא מפוענחים שאירעו בשנות ה-70 וה-80. התוצאה הייתה מרתקת: אסתטיקה ייחודית, תחקיר ארכיוני מקיף, דרמה מטלטלת וסימון חשוד מרכזי כרוצח סדרתי - ההפך מממקרה רומן זדורוב של העונה הקודמת. האסיר שלמה חליווה שמרצה מאסר עולם בבית סוהר אף איים עליהם שאם הם ישדרו את הדברים לא תהיה לכם עונה נוספת בעולם. מפחיד ומרשים.

דיין: המשפחה הראשונה (yes) / לא כל בני ובנות משפחת דיין אהבו את מה שענת גורן עשתה בסדרה התיעודית אודותיהם, ומנקודת המבט שלהם אולי אפשר להבין. הרבה כביסה מלוכלכת יוצאת שם החוצה, ולא משנה כמה פעמים היא כבר תיתלה על החבלים הקולקטיביים, תמיד יהיה עוד משהו שאפשר להגיד, עוד זווית שדרכה ניתן לבחון את הפתולוגיה המורכבת. 'המשפחה הראשונה' מתמקדת בדינמיקה הבין־דורית, גם דרך עיניהם של הדיינים הפחות מוכרים, ובוחנת איך חלקם הצליחו לחלץ עצמם מ'הקללה המשפחתית' בעוד אחרים עדיין מתפלשים בה. דחוס ושטחי מדי? אולי. צהוב? בהחלט. אבל כמות השיחות שנסבו - שוב - על המשפחה מוכיחות עד כמה עדיין מעניין לעסוק בה.

מוזיקה

הזוג הזה / מרגי

אם זה מתלבש כמו ג'סטין ביבר, נשמע כמו ג'סטין ביבר, ממלא את מדורי הרכילות כמו ג'סטין ביבר אבל משדר קצת יותר חוסן נפשי מג'סטין ביבר - זה כנראה מרגי. אמנם נטע ברזילי כבשה את 'הכוכב הבא' ואת האירוויזיון על חשבונו, אבל יהונתן מרגי הוא ההפך הגמור מלוזר. זו השנה שבה הנער המוכשר התפוצץ והפך לשם הכי חם בסביבה. ו'הזוג הזה', שכתבו לו מלכי הפופ המקומי סטטיק וג'ורדי, הוא הסינגל המושלם לפריצה הגדולה - מידבק, קצבי, מעודכן ועכשווי, וקורץ גם לזוגיות המתוקשרת עם נועה קירל. תנו לנו לקנא.

יאסו / סטטיק ובן־אל עם עדן בן זקן וסטפן לגר

מצד אחד, נדמה שהשליטה הבלתי מעורערת של סטטיק ובן־אל בפופ הישראלי נחלשה בשנה האחרונה. מצד שני, הם הביאו לנו את 'יאסו'. על פניו, השיר הכי מושמע השנה בתחנות הרדיו בישראל בתשע"ט עונה על כל הקלישאות הסטטיק־ובן־אליות, אבל הוא פשוט עובד. כנראה שבלי עדן בן זקן וסטפן - שחקני חיזוק משמעותיים לכל הדעות - הוא לא היה מצליח להגיע לאותם גבהים, אבל כך או כך, הצמד צירף לרפרטואר שלו עוד להיט שאי־אפשר להעביר ברדיו או לבנות פלייליסט חתונה בלעדיו. יאסו.

צילום : ידיעות אחרונות

באסה סבבה / נטע ברזילי

תשע"ט סימלה עבור נטע ברזילי את השנה שבה העבירה את כתר האירוויזיון והשתחררה מהטייטל המחייב הזה. וגם מ־TOY, השיר שעשה אותה, ואותנו, בעולם. מבחן השיר השני לאמנים שהתפרסמו בצורה כל כך טוטאלית בזכות שיר מסוים הוא לעיתים אכזרי ולא פשוט, אבל נטע ברזילי עברה אותו בהצלחה. גם מי שלא אוהב את הג'יבריש, את הדמיון הסגנוני ל'טוי' או את הקליפ היומרני, עדיין יזהה בשנייה את השמלה הוורודה והקרן מהקליפ, ישמע את השיר מהדהד במועדונים גם מחוץ לישראל, או ימצא את עצמו תוהה מה הטעם של ביסלי וואסאבי.

עדן חסון / אין יותר מועדונים

רענן כמו השיער של אלי אוחנה אחרי סיבוב של שמפו, קליט כמו פאנצ'ים של 'חברים' ונדבק כמו זיהום בחדר מיון. הלהיט של עדן חסון כולל מסר די שמרני - מה רוצה אישה? גבר שיעשה לה סדר - אבל הביט הפשוט והחכם של סתיו בגר והכריזמה המתפרצת של הזמר גרמו לכל המדינה לחזור על אותן שלוש מילים, שוב ושוב ושוב. וכך, גם בתשע"ט, טרם נמצא מי שיעצור את עדן חסון.

פאוץ' / נועה קירל

הכותרת נראית כמו משחק אסוציאציות סוריאליסטי. אבל בזכות להיט טראפ־ערבי בהפקת ג'ורדי, עם טקסט משעשע וקליפ משגע, נועה קירל עשתה לפאוץ' את מה שכוורת עשתה למגפיים. לא נשאר אלא לחכות ללהיט הבא: בנדנה? פדלפון? או הכי טוב: כריות כתפיים.

הבורים / בן זילכה

'הבורים' הוא שיר נפלא בלי שום קשר לסיפור של היוצר שלו, בן זילכה. טקסט ישיר וחכם, ביצוע עוצמתי והפקה נהדרת של דודו טסה, שלא דמיין שחברו הטוב יהיה מסוגל להוציא טייק שירה מהדהד כל כך. אחרי הכל, זילכה עבר אירוע מוחי קשה שהותיר אותו במצב סיעודי עקב רשלנות רפואית לכאורה. אבל בעבודת שיקום עיקשת ובזכות התמיכה האינסופית של זוגתו, לינוי בר גפן, זילכה התקדם והצליח לעשות גם את זה. הראיון של שניהם היה מסמך נוגע ללב ומעורר השראה. "אח, הבורים, הבורים, זה העולם שלהם", שר זילכה. הוא צודק, אבל בזכות שירים כאלה ואנשים כמוהו שווה לשרוד.

Never Go Back / דניס לויד

מה זה ה־Never go back הזה שאנשים מזמזמים כאילו היה כאן מאז ומעולם? דניס לויד? זה השם? מה זה, בריטי? אוסטרלי? איפה. זה עדיין ניר טיבור, בן 26 מרמת־גן במקור - לפני שנתיים הוא עשה בדיוק אותו דבר עם Nevermind - והוא בוגר תלמה ילין, המסלול הרגיל בדרך לרימון בואכה גלגלצ, שאיפשהו בדרך לקח תפנית ייחודית והתחיל להוציא שירים לרשת, בהפקה ובניהול עצמי. מצד אחד, גאווה ישראלית, שלא לומר כישרון, שלא לומר הוכחה לדרך שבה כישרון יכול עכשיו לקחת את עצמו כל הדרך משום מקום לפסגת ה־200 מיליון צפיות ביוטיוב. מצד שני, השירים הם קצת, איך נאמר? אולי טיפה נוסחתיים? אולי קצת מונוטוניים? לא משנה, איפה חותמים כדי להתחלף איתו?

מסע / אליעד

אחרי שנים שבהם הוזכר רק סביב השאלה 'לאן נעלם הילד משמש', נראה כאילו אליעד החליט שהוא לא ייעלם יותר. הוא אמנם שמר על שתיקה תקופה לא קצרה אחרי ההצלחה המטורפת של 'מתוק כשמרלי' ו'אור', אבל השנה הוא חזר בענק עם 'מסע', עוד להיט פופ סוחף שכיף נורא לשיר בקול (גם השיר הזה, אגב, בהפקה של ג'ורדי, כמו לא מעט מהשירים ברשימה). עכשיו כבר אין ספק - אליעד כאן כדי להישאר.

מפחד עלייך / מירי מסיקה ו־EZ

מירי מסיקה היא זמרת מצוינת, יש לה כמה שירים מעולים, כישרון משחק לא רע בכלל. אבל היא לא בדיוק כוכבת פופ במובן העדכני של המילה, של ביטים אלקטרוניים, קצב מזרחי והשפעות היפ־הופ. זה כבר יותר התחום של נועה קירל. ועדיין, 'מפחד עלייך' הוא שיר באמת טוב, שלא נשמע מזויף או מאולץ גם כשפתאום EZ מתחיל בקטע ראפ. כנראה שקול אדיר וחן טבעי הם לפעמים ממש די והותר.

קולנוע

מילים נרדפות / נדב לפיד

נדב לפיד חתום על הסרט המטריד ואולי גם החשוב של השנה, אם זה בכלל משהו מדיד. 'מילים נרדפות', שכתב וביים, וגם זיכה אותו בפרס דב הזהב היוקרתי בפסטיבל הקולנוע של ברלין, עשוי מכל החומרים שמעצבנים את הקהל המקומי: הוא פוליטי באופן מתריס, מעמיד במרכזו גיבור ישראלי, מהגר שעבר לפריז ומתנכר למולדתו, ועל אף שכל יוצריו ישראלים - הוא דובר צרפתית שוטפת. קשה היה להישאר אדיש ל'מילים נרדפות' - גם בשל הנושא שבמרכזו, אבל בעיקר בגלל הטיפול הקולנועי הלא־שגרתי והלא־מתנחמד של לפיד. גם אלה שהסתייגו ממנו, יודו שמדובר בסרט קולנוע מאתגר וראוי לצפייה - הרבה בזכות תצוגת המשחק המופלאה של טום מרסייה בתפקיד הראשי. סצנת המטרו שבה ישראלי פוצח בשירת "התקווה" בקרון מלא נוסעים, היא מהרגעים הקולנועיים הבלתי נשכחים של השנה.

ימים נוראים / ירון זילברמן

מירי רגב נגד 'ימים נוראים'. מבלי שצפתה בו. בכל זאת מדובר במסורת יפה, וחבל לוותר עליה. אבל 'ימים נוראים', זוכה פרס אופיר על יגאל עמיר ומה שהוביל אותו לרצח רבין, הוא אכן סוג של נייר לקמוס לרמת האסקפיזם שאנחנו - ולא רק רגב - מוכנים לאפשר לעצמנו; מצד אחד, כנראה ש"כל ישראלי חייב לראות", כפי שנכתב בכמה מקומות. ומצד שני, אם היינו שם כבגירים בזמן אמיתי, ואם חווינו את הטראומה הלאומית באופן אישי - אולי ניתן לעצמנו פטור? האם לא מגיע לנו כזה? אז כן, 'ימים נוראים' כנראה ראוי לפרס בכל הקשור לקולנוע אפקטיבי. השאלה היא אם חלף כבר מספיק זמן כדי שנוכל לשבת מולו בקולנוע עם פופקורן ביד ולהסתכל על עצמנו בעיניים פקוחות ונקיות, אם גם דומעות.

קצפת ודובדבנים / גור בנטביץ'

הו, כמה התגעגענו לקולנוע כזה. נטול הקשר פוליטי, מגזרי, עדתי, צבאי. יצירה שמתמקדת באדם עצמו, במקומו בעולם, באפסיותו, בתלישות הקיומית דרך סיפורו של במאי סרטים, רגע לאחר צאת סרטו לאקרנים כשחוקי הכישלון כבר החלו להתרקם. זה כמעט אקט חתרני, שעליו מנצח במודעות ובשליטה מוחלטת גור בנטביץ', החתום על סרטי קאלט כמו 'הכוכב הכחול' ו'משהו טוטאלי'. אמנם בנטביץ משחק גִּרסה של עצמו, אבל כל אמן - ולמעשה כל אדם - יכול להזדהות עם חוויית הקיום הקשה הזאת. לשמחתו יש לו מלאך פרטי ששומר עליו, דובר קוסאשווילי, אולי בתפקיד חייו, כמלאך/נהג מונית שמלווה את בנטביץ' לילה שלם. מי ישמור עלינו? (ויש גם ביקורת בעמ' 17)

אישה עובדת / מיכל אביעד

דבר אחד לא תיקחו מהקולנוע הישראלי, הוא יודע לשים את האצבע על הדופק. בעוד צריכים לחפש בפינצטה איזה סרט אמריקאי טוב שמטפל בצורה כלשהי בהטרדה מינית במקום העבודה, בארץ כבר יצרו השנה סרט שעוסק בנושא הכי מדובר וחם בעידן המי־טו. בידיה הנאמנות של הבמאית הוותיקה מיכל אביעד, הופך 'אישה עובדת' למעין סרט אימה, שכל מי שעבדה בחייה תחת "בוס נחמד" כלפי חוץ, ואלים ודורסני אחרי כמה שעות לבד במשרד - תזדהה איתו. מנשה נוי ולירון בן שלוש, שזכתה בפרס אופיר על התפקיד המצמרר שלה, מצליחים להעביר את הדינמיקה המגעילה הזאת בצורה מושלמת. התוצאה מוכיחה שאפשר לעשות קולנוע פמיניסטי וקולע, בלי להתדרדר למטיפנות.

יונתן אגסי הציל את חיי / תומר הימן

קצת קשה להבין איך במדינה הומופובית ושמרנית הצליח סרט דוקומנטרי על שחקן פורנו גאה ישראלי להפוך לאחת ההצלחות הגדולות על המסך. אבל 50 אלף הצופים - מספר לא נמוך עבור סרט תיעודי שכולל אלפים בפריפריות הרחוקות של ישראל, שגם הגיעו לשמוע הרצאה ולפגוש את כוכב הסרט - סימנו שיש משהו מעבר לסיפור המיידי. כי אם נוציא החוצה את סצנות המין הנועזות, הסנפות הסמים, תרבות הליווי בין גברים עשירים לכוכבי פורנו - כל הדברים שצובעים את העולם הזה ב־50 גוונים של שחור בנפש - 'יונתן אגסי הציל את חיי' הוא בעיקר סיפור על יחסי אמא ובן (ואבא נוכח־נעדר). השיחות הנדירות בכנותן, עם המצלמה הכה־אינטימית ולא מתערבת של תומר הימן, גורמות לצופים להשתהות על הקבלה המוחלטת של האם את בנה, ופשוט לרצות לחבק את אגסי ולראות שהוא בסך הכל ילד אבוד בעולם, שרק מנסה לבנות קובייה קטנה לעמוד עליה.

סיפור אחר / אבי נשר

יש את תעשיית הקולנוע הישראלית - ממורמרת, מפוצלת, נאבקת לגרד עוד צופה ועוד צופה ולהגדיר את עצמה - ויש את אבי נשר. אצלו, היכולת לא רק להביא בקביעות קהל, אלא גם לפצח בקלילות מה יגרום לו לחזור לסרטו הבא, נראית כמעט חסרת מאמץ. כך גם ב'סיפור אחר', שנוגע באלגנטיות בכל הנקודות של ה'ישראליות' - הורים וילדים, גברים ונשים, חזרה בתשובה וכפירה, מוזיקה וכִתות, ירושלים ותל־אביב. בשנה הנוראית בחייו, שבה איבד את בנו בתאונה, הצליח נשר ליצור סרט מאוד אופטימי על בת שמוצאת את הדרך חזרה למשפחתה, למרות השבר הגדול ביניהם.

הצלילה / יונה רוזנקיאר

כל שנה חייב להיות הסרט הזה - באפס תקציב, של יוצרים מתחילים - שמבחוץ נראה כמו סרט סטודנטים ומותיר צלקת בלב ששואלת, "מאיפה זה הגיע?" ככה הוא, 'הצלילה', סרט בכורה של הקיבוצניק יונה רוזנקיאר, שעשה סרט בהפקה כמעט ביתית עם עצמו ושני האחים שלו בתפקידים הראשיים. השלושה מגלמים שלושה אחים קיבוצניקים שקוברים את אבא שלהם בעיצומה של מלחמה שממטירה טילים על היישוב שלהם, ומה שעלול היה להיות תרגיל בוסרי וילדותי, מתגלה כאחד הסרטים השנונים, המבריקים והצורבים שנעשו פה בשנים האחרונות.

תופעות

פרשת 'מחוז ירושלים'

צריך להיות נאיבי כמו קו ההגנה של הנבחרת בכדורגל כדי להאמין שאין מניפולציות בדוקו־ריאליטי. כן, גם אם הגיבורים לובשים מדים. זאת בדיוק הבעיה עם הז'אנר ושיתוף הפעולה שלו עם גופים כמו המשטרה, צה"ל ובתי חולים. אבל מפה ועד להשתיל נשק בבית של בן־אדם, ובכן, יש איזשהו מרחק. ו'מחוז ירושלים' - שהאחראים עליה הם כאן 11, 'קודה תקשורת' ומשטרת ישראל - חצתה אותו וכנראה שיותר מפעם אחת. השערורייה הזאת היא קו פרשת מים, שתגרום לצופים רבים להסתכל אחרת על הטלוויזיה וגם על המשטרה. לא שזה מזיז לה יותר מדי. לפי ה"בירור" על הפרשה - תקציר: אצלנו הכל סבבה - נראה שהמשטרה לא צריכה סדרה כדי לשהות בעולמות הפייק.

ראש הממשלה נגד 'קשת'

כמו רכבת שמגיעה בדיוק בזמן - אולי נתקלתם בזה בחו"ל - כך 'הנערים' נפלה לחיקו של ראש הממשלה. הסדרה המדוברת התיישבה לו בול עם מערכת בחירות חריגה והקרב נגד מפלגת "תמלילי ביתנו", בהנהגת גיא פלג. וכך, באחר צהריים הזוי של יום שישי, הסתער בנימין נתניהו על קשת, קרא להחרים אותה ולבעלי מכשיר 'פיפל מיטר' - לדפוק אותה ברייטינג. בהמשך הוסיף התקף זעם על יצחק תשובה, דרורית ורטהיים, אבי וייס ואבי ניר. וזה עוד בלי להזכיר את המריבה המטופשת עם רותם סלע על סטורי שהעלתה סביב הבחירות הראשונות, אי אז באפריל. עוד שנייה גם אבי נוסבאום היה מואשם בניסיון להפיל ראש ממשלה מכהן. כעבור יממה וחצי הוא עבר לדבר הבא, וברגע האמת עדיין התראיין אצל רינה מצליח וניב רסקין. קריאה לחרם? עוד יום והייתם שומעים ממנו טיפים לדיאטה אצל פאולה וליאון.

שגעת האירוויזיון בישראל

וואי־וואי, איזה שבוע זה היה. אירוע תרבות בינלאומי, אורחים ותיירים מכל העולם, הפקה ברמה מטורפת שכמוה לא זכורה כאן, מחמאות מקיר אל קיר, "גוד איבנינג תל־אביב" – בילד־אפ של שנה שלמה, מאז זכייתה של נטע בליסבון, שאשכרה עמד בציפיות ואפילו עבר אותן. מתי דבר כזה קורה ללוזרים כמונו?! אז נכון, הגיעו פחות תיירים ממה שקיוו, מחירי המלונות והסאבלטים היו חזיריים ולכמה רגעים המצב הביטחוני איים לפרק ולהרוס את הכל כרגיל. אבל האירוויזיון התקיים פה אצלנו, לראשונה מזה 20 שנה, ולרגע אחד נדיר, היינו מדינה ככל המדינות. עם כזאת הצלחה מסחררת, מי בכלל זוכר שהגענו כמעט אחרונים. אירוויזיון 2019, ההיית או חלמנו חלום?

הטלוויזיה הישראלית עושה חיל בעולם

ענף היצוא המצטיין שלנו לשנה החולפת הוא הסיפור הישראלי עצמו. אתם יכולים להסתפק בלחיות אותו ביומיום, אבל ייתכן שיהיה רווחי יותר לארוז באריזת מתנה ולייצא. 'הנערים', 'אלי', 'אתר הצלילה בים האדום' ואפילו 'אופוריה' – שאינה מבוססת בהכרח על גבורות ישראל - הגיעו השנה לכל המקומות הנכונים, כלומר HBO ונטפליקס. והביקוש ליוצרים ישראלים ויצירה מקומית אינו נפסק. זה אולי לא חדש, אבל השנה האחרונה סימנה איזו עליית מדרגה באופן שבו אנחנו מפסיקים לייצא בדיון ומתחילים להבין שהסיפור הישראלי האמיתי, כמה מפתיע, עולה עליו. ועדיין כדאי להיזהר כאן, כי המרחק שבין מציאות נושכת נוסח 'פאודה' לנוסחתיות צפויה נוסח 'אלי' די קצר. אבל אין ספק שמורכבותו של הסכסוך הולמת לעידן מורכבותה של הדרמה הטלוויזיונית. תור הזהב שלנו הגיע.

הכישלון של '2025'

אם יש דבר אחד ודאי שלא נעשה בשנת 2025, זה לצפות בעונה 6 של הריאליטי של קשת שיצא השנה תחת השם הזה. למעשה, ספק אם נצפה בעונה 2. כי קשת, כמו קשת, עושה הכל בגדול, גם את הכישלונות שלה, ו־'2025' היה מגה־פיאסקו. התקציב - 80 מיליון לפי מקורות בקשת, הרבה יותר לפי מה שאומרים בתעשייה - הוא חסר תקדים. המנחים ארז טל וקורין גדעון הובאו כדי להגיד: אנחנו העתיד של 'האח הגדול'. והתוצאה - רייטינג מדשדש ואפס באזז, פורמט שגם סטיבן הוקינג לא היה מצליח להבין בפרק הפתיחה, והנחיה שמפרק לפרק הרגישה כמו דיילי טיפוח של הדיוטי פרי שמנסים למכור לך בשמים בזמן לוויה. אם ככה נראה העתיד, אנחנו לגמרי הולכים להחליף את הרובוטים ולא להפך.

צילום : ידיעות אחרונות

רשת מתקשה להתרומם

כשאתה מתמזג עם ערוץ 10 הסכנה הכי גדולה שלך היא להפוך אליו. והשנה כבר די התקבע שקשת הם 22 החדשים־ישנים ושרשת נתקעו במיזוג עם הספרה 10 ועם רייטינג ששואף לשם חלק גדול מהזמן. נדמה שהבעיה הכי גדולה היא בחדשות של 13: הרייטינג הגרוע, תמר איש שלום האנמית, הטאלנטים שאינם טאלנטים ומהדורת סוף השבוע של אילה חסון שמציעה פאנל אקראי עם כל מי שהסכים להגיע לאולפן. אפשר גם להזכיר את רצועות הפרה־פריים הכושלות של אמנון לוי־אודי סגל־יעקב אילון־שם משעמם אחר. 'הישרדות' אמנם הביאה עונה טובה, אבל אתה לא יכול לבנות ערוץ שלם סביב תוכנית ריאליטי אחת. נאחל לה רק התאפסות מהירה בכל החזיתות - תחרות בריאה וטלוויזיה משובחת הם שני דברים שיעשו לכולנו רק טוב.

מפעל הפיס נגד הסרט על לאה צמל

את הפרשה העקומה הזאת מפעל הפיס בטח יעדיף לשכוח. 'לאה צמל, עורכת דין', סרטם של רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש על עורכת הדין שהקדישה את חייה להגנה משפטית על פלסטינים, זכה בפרס הראשון בפסטיבל 'דוקאביב'. שלא במפתיע, הבחירה עוררה את זעמם של פעילי ימין, ומפעל הפיס שמממן את המענק התקפל והודיע כי יפסיקו החל מהשנה הבאה וכן יבחן גם את הפרס של 'לאה צמל'. כמובן שמיד התעוררה מחאה שמנגד, מצד אנשי תרבות ופעילי שמאל. לאחרונה הוא הכריז שהוא מחזיר את התמיכה לפסטיבל 'דוקאביב', מה שיביא, בתקווה, לסיום הסאגה המביכה הזאת, ואולי גם יזכיר לכל מי שצריך תזכורת שפגיעה בחופש הביטוי וניסיון לפגוע ביצירה ממניעים פוליטיים זה אף פעם לא רעיון טוב.

עננת אייל גולן עדיין מטילה צל

בהרבה מובנים, אייל גולן הוא עדיין הזמר של המדינה. ממלא אולמות, זוכה במצעדים, נמצא בראש רשימות ההשמעות ברדיו. בשנה החולפת הוא הניב לפחות להיט ענק אחד - 'ממה את מפחדת' עם בניה ברבי - והחתונה הקרבה שלו עם דניאל גרינברג מסוקרת כאילו מדובר בנסיך הארי. ועדיין, מדי פעם עולה התזכורת החשובה שלא הכל יהלומים ולבבות אצל אייל גולן. לפחות שני תחקירים בשנה החולפת, של אורלי וגיא ושל 'הארץ', חשפו פרטים על המערך המעוות שסיפק לגולן ולחבריו נשים צעירות כאילו היו פרוסות עם שוקולד, והחזירו לשיח את הערפל המוסרי שאופף אותו. הזמר של המדינה, עם כוכבית שלא הולכת לשום מקום.

הכל קורה באינסטגרם

הפרידה המכוערת של בן־אל תבורי ואורטל עמר נפרשה לפנינו בסטוריז. הריב המתוקשר בין אייל גולן ואופירה אסייג התחיל בגלל הסרת עוקב. המשברים הנפשיים של מריה דומרק וטום אביב התבטאו לפני הכל בעזיבת הפלטפורמה. ההריון של בר רפאלי הפך לעובדה רק כשהסרטון עלה לפיד. האינסטגרם עבור סלבריטאי ארצנו הוא כמו טוויטר עבור יאיר נתניהו: המקום שבו אין פילטרים, גם כשיש פילטרים. גם במקרים שבהם הרשת החברתית הפופולרית לא הייתה המחולל הראשי של חדשות הביצה, היא הייתה המקום שבו החדשות קרמו עור וגידים. ובפילטר ולנסיה ננוחם.

צילום : ידיעות אחרונות