ראש השבט

אצל רובנו שאריות של החיים זה המצב הקיומי הבסיסי. אנחנו שואפים, חולמים, אבל לרוב מתפשרים. זה מה יש ועם זה נפסיד. אבל לא עידן רייכל. בסוף העשור הקודם, בשיחת בית קפה, הירהר רייכל ביעד שהיה שואף להגיע אליו, כתיבת המנון לאומי־עממי נצחי. מטרה שאפילו נפתלי הרץ אימבר, אי שם באיזו מסבאה מזרח־אירופית במאה ה־19, לא הציב לעצמו כשכתב את התקווה. אבל רייכל הצליח. 'שבט אחים ואחיות', השיר שכתב למילים של דורון מדלי, הוא כבר עכשיו תחליף בן זמננו להמנון לאומי ויהיה ככל הנראה אורח קבוע בפלייליסטים של בתי ספר לנצח. כשקיבל פנייה מגלגלצ לעשות מעין 'וויר אר דה וורלד' ישראלי, הוא הבין שזו הההזדמנות שלו. לפרויקט גויסו השמות הכי גדולים, מברי סחרוף ומירי מסיקה דרך סטטיק ובן-אל וחנן בן-ארי ועד אליעד נחום ודיוויד ברוזה.

"השיר היה אמור לצאת עם חגיגות ה־70 למדינה", הוא מספר, "גלגלצ רצו שיר שיהווה את פס הקול של חגיגות ה־70, שיהיו בו אלמנטים מאחדים. התחלתי לשחק עם איזשהו לחן בראש, שחשבתי שיהיה בו משהו טיפה נוסטלגי וגם משהו מרומם ומבוסס על השורשים הישראליים, שיעבוד בעיבוד עם אקורדיון וגם עם רמיקס מעודכן. התלבטתי בהתחלה אם אני צריך לכתוב את הטקסט, ניסיתי ולא הגעתי למשהו שהרגיש לי טוב. פנינו לתמלילנים טובים והרגשנו שהגיעו דברים יפים אבל לא ישב לי בול".

עד שמדלי נקלע לסיטואציה, כמו שאומרים.

"הוא לא נקלע. דורון חבר קרוב שלי כבר 20 שנה. פניתי אליו, ולמרות הטירוף של אחרי האירוויזיון הוא אמר, 'יאללה אני נכנס לזה' והביא טקסט פשוט מושלם שלא הייתה לי שום הערה עליו".

צילום: מוטי לבטון

בדרך כלל אתה מעיר?

"יש פינג פונג, מחשבה, דיוק כלשהו. אבל הטקסט הזה פוגע בול במטרה שהיינו צריכים. עשיתי שינויים בלחן כדי שיתאים עוד יותר כי בטקסט לא רציתי לגעת. את הזמרים בחרו בגלגלצ. חשבנו על כל מיני מפיקים מוזיקליים שיכולים לעמוד באתגר המורכב של התאמת סולמות ובחרנו בתומר בירן".

ולהביא את הזמרים?

"זה דווקא לא היה פשוט, זה לא שרבקה מיכאלי מתקשרת באייטיז לזמר ואומרת, 'בוא נרים שיר'. אפילו את 'ווי אר דה וורלד' צילמו ביום של הגראמי כי ידעו שזה המועד היחידי שאפשר לתפוס את כולם שם. היום ל־50 זמרים יש 50 מנהלים ויחצנים ועניינים".

היו ריבים על סולואים מאחורי הקלעים?

"לא הרגשתי משהו כזה. מה שכן, לאורך כל התהליך הרגשתי שהשלם שניצור יהיה גדול מחלקיו וגם מחלקיו החסרים, נניח זמרים שלא השתתפו. אלא שבישראל כמו בישראל גם נתב"ג 2000 נפתח שנים אחר כן. אנחנו לפחות הספקנו לשנת ה־71 לישראל אבל השארנו בשיר את הטקסט על 70".

× × ×

בעידן שבו קשה להוציא להיט שהוא קונצנזוס, התגובות לשבט אחים היו סוחפות ברחוב הישראלי. "אני תמיד אומר שאתה יודע ששיר חדר ללבבות כשאתה שומע אותו בבתי ספר ובגני ילדים וגם בבתי כנסת. אנשים ניגשים, 'אתה צריך לשמוע את הבת שלי שרה' או שרוצים לשלוח לי סרטונים של הגן עושה את השיר, או ארגון עובדים או אחיות בבתי חולים. מתברר שיש הרבה גרסאות".

מה הפתיע אותך?

"הדהימה אותי המהירות שבה המשטרה הרימה את זה. שבוע אחרי שהשיר יצא, המשטרה העלתה לפייסבוק ביצוע שלהם ואני אמרתי, איך יכול להיות שלנו לקח שנתיים להרים והם בשבוע הרימו ביצוע של שוטרים מכל הארץ? זה באמת מאוד הרשים אותי. הם אפילו הופיעו איתנו בלייב פסטיבל, כל השוטרים, בכרמיאל, ועשו את זה מעולה".

'שבט אחים' הוא הלהיט הכי גדול שלך?

"אם זה נמדד במבחן הזמן, קשה לומר עכשיו. במבחן כזה יישאר 'הנה מה טוב ומה נעים', שהיא גם היצירה הכי חשובה בת זמננו. למה? כי אתה יודע לשיר את זה וכל מי שהוא יהודי וישראלי יודע לשיר וזה מה שיכירו עוד 500 שנה אחרי שהכל ייעלם. רק שאולי עוד 500 שנה יוסיפו 'שבט אחים ואחיות גם יחד'. ותמיד יהיה 'אדון עולם' של עוזי חיטמן בבתי כנסת".

מצד שני, היו גם מי שביקרו את מילות השיר שנמנעות מלדון במצב הבעייתי שבו נמצאים כל שבטי ישראל בעידן נתניהו. 'שבט אחים ואחיות' יצא באחת התקופות היותר טעונות בישראל, כשברקע שתי מערכות בחירות מכוערות מאוד.

הטענות היו שהשיר תלוש, נאיבי, מצייר מציאות דמיונית שלא מתאימה לישראל השסועה של היום.

"לא הגיעו אליי ביקורות כאלה".

בשביל מה אני פה.

"אני חושב באמת שבסוף אנחנו שבט אחים ואחיות. מותר לנו להתווכח בלהט אבל אני יודע גם שכולנו ביום הזיכרון עומדים בצפירה וכולנו מאוחדים כשנטע זוכה באירוויזיון וכשצסק"א אוכלת אותה וכשעפים עלינו טילים. אז אני חושב ש'שבט אחים ואחיות' הוא גם תמצית ההוויה שלנו וגם כמיהה לשמור על הדי־אן־איי הזה".

אתה באמת מאמין בזה? ראית מה הלך פה בבחירות?

"אני לא חושב שאנחנו מפולגים, אני חושב שאנחנו מתווכחים בלהט. מותר להגיד לאח שלך שהוא טועה. כל עוד זה נשאר ברמת הוויכוח, זה בסדר".

מה חשבת על הקליפ של 'ארץ נהדרת'? הם ניקזו את כל הביקורות, והסיום היה: על אמת אין תמלוגים.

"מאז עידן רחל של פואד, שגם אותו אלי פיניש עשה, התגעגעתי לנוכחות שלי ב'ארץ נהדרת' וכנראה שלאלי פיניש יש איזה עניין איתי. אבל אומרים שאם אתה לא ב'ארץ נהדרת' פעם בשנה־שנתיים, אתה לא קיים, אז אני שמח להיות בפלטפורמה הזאת שוב. וברצינות, מה שלנו לקח שנתיים להרים, הם הרימו בשבוע בהפקה מוזיקלית ודמויות ועשו את זה מדהים, אז מגיע להם כל הכבוד".

למי הצבעת?

מחייך בשתיקה. "הסיבה שאני לא אומר את דעתי הפוליטית היא בגלל שאנשים מעולם לא באו להופעות שלי או הקשיבו לשירים שלי בגלל הדעות אלא בזכות המוזיקה. כשאנחנו עולים לבמה של הפרויקט, תמצא תמיד אנשים מכל הקצוות. אני חושב שהפרויקט עצמו הוא דוגמה יפה לאיך אפשר מאוד לא להסכים על הרבה דברים ועדיין להופיע ביחד ולהקליט. יש המון דברים בינינו שאנחנו לא מסכימים עליהם פוליטית, אבל המטרה עצמה היא לשתף פעולה. אני חושב שכל צד במפה הפוליטית צריך להקפיד ולומר, 'אחינו הטועים מהצד השני', כשהוא מתחיל טיעון נגדי".

נאיבי, בחייך.

"לא חושב. השטח מבעבע, בגלל זה חשוב שאנחנו שרים את השיר הזה. החוסן של החברה שלנו הוא באחדות, מתוך העובדה שאנחנו כולנו בסירה אחת. אם יש איזה ניצוץ של נאיביות, אני בעד לפתח אותו".

אפרופו שטח, מה חשבת על מחאת האתיופים?

"היא הייתה הצטברות של זעם וכעס והרבה עצב בלב של המונים. הם הרגישו שהם לא יכולים עוד ויצאו לרחובות. זו הנקודה שצריכים לשים עליה את הדגש. לא משנה איך תקרא לדבר הזה, בסוף היה שם זעם וכעס ועצב עמוק של אנשים שאמרו, אנחנו יוצאים לרחובות".

צילום מסך: כאן 11

היו כאלה שגם אמרו במהלך המחאה: 'היום האתיופים איבדו אותנו'.

"לא יודע לומר מה עומד מאחורי אמירות כאלה. אני כן יודע על הכאב והזעם של הקהילה ואני יודע לומר מה אני עושה מהמקום שלי. בעידן שבו כל אחד יכול לקפוץ עם הדעה לרשת, כמו אלה שאתה מציג פה, חשוב לזהות שיש המונים שיצאו לרחובות בגלל כאב גדול".

ותכלס, מה עושים כדי לפתור את המצב הזה מול יוצאי אתיופיה?

"חייבים להכיר ביופי של הגוונים השונים בחברה הישראלית ולהכיר ביופי של כל המרכיבים".

זה יפה בתיאוריה, זה לא פותר עבורם שום דבר.

"אני בוחר בעשייה חיובית. בלהביא את השירה של כברה קסאי למיינסטרים יש אמירה. כשעולים אנשים בפסטיבל שלנו ורוקדים שירים אמהריים, ונוצרת העצמה למוזיקה שהגיעה מאתיופיה, זו עשייה חיובית. גם חברי כנסת וכדורגלנים וברהנו טגניה, יצירת גיבורי תרבות יוצאי אתיופיה, היא עוד נדבך בדרך הארוכה הזו".

× × ×

שנת הפריצה שלו נרשמה ב־2002, אז הגיח כאלמוני לחלוטין עם ראסטות, נגן בהופעות של מיקי קם ושל עברי לידר. 'בואי' היה הסינגל הראשון בפרויקט של עידן רייכל, שמרוב השמעות הפך גם לפארודיה אצל דידי הררי. האלבום הראשון של הפרויקט הנפיק להיטי ענק ('אם תלך', 'מדברים בשקט', 'הנך יפה') ונמכר ביותר מ־150 אלף עותקים. רייכל המריא גם באלבומים הבאים, שנמכרו במאות אלפי עותקים והוציאו להיטי ענק, כשההופעות מלאות לאורך כל הדרך והוא מוזמן לפסטיבלי מוזיקת עולם. במקביל הוציא שלושה אלבומי סולו, האחרון בהם, 'ואם תבוא אליי', השנה.

ב־17 השנים שחלפו הפך לאחד האמנים החשובים והמצליחים בישראל, מעמד שיכול גם לסחרר מדי לפעמים ולהוביל למצב של חוסר יציבות. "אני חושב שיש אתגר גדול באיך להתמודד עם כל זה", הוא מודד מילים, "ככל שעוברות השנים, אתה אומר, 'הקרקע נשמטת', אני אומר שאולי היא זזה למקום אחר. אולי פתאום אור הזרקורים הוא במקום אחר לתקופות מסוימות והמחשבה הזאת עושה לך סדר".

דוגמה.

"אני חושב שהיו שנים מסוימות לשושנה דמארי, כשהיא הייתה יותר רלוונטית ואחרי זה יותר אגדה, יותר דמות איקונית, אבל פחות שמעו אותה ברדיו וראו בהופעות. באותו מובן יש פה זמרים נפלאים משנות ה־80־90 שאולי פחות מושמעים אבל עדיין רלוונטיים לקהל שאוהב את ההופעות שלהם ורלוונטיים כמובן למשפחות שלהם".

השאלה אם שושנה עצמה הייתה מרוצה מהמעבר בין התארים שציינת.

"פעם הגעתי לטקס פרסי מוזיקה באולם ענק, 5,000 איש. באתי עם שושנה דמארי לכניסה והמאבטח לא מזהה אותה ולא מכניס אותה. זה רגע בזמן. היא הייתה מאוד קול. הסתכלתי עליה ואמרתי, זה שיעור יפה. עשור אחר כך הודלף ביוטיוב סרטון שבו מאבטח לא מכניס את פול מקרטני למסיבת גראמי כי הוא לא מזהה אותו. יש שם משהו מאוד נינוח גם אצל מקרטני כי הוא יודע בלב, ש'לט איט בי' יישאר לנצח. אני חושב שזה מה שמאזן את האנשים שיכולים להיות חשופים לדבר הזה".

שוב, השאלה אם הם גם מרוצים מהמעבר למעמדם החדש.

"אני חושב ששושנה למשל כן. באזכרה האחרונה שלה ביקשו ממני להגיד כמה מילים. העדפתי לדבר אליה ואמרתי, 'שושנה אני מצטער להגיד לך, אבל אני לא חושב כבר שהיום ילדים בני עשר מכירים את 'צריך לצלצל פעמיים' או שבגיל 15 שרים בתנועת נוער את 'מגדלור' או שמישהו שולח לאהובתו את הטקסט של 'כלניות'. אבל, כל מי שעולה לבמה, לכל במה בישראל, אם זו קטנה או גדולה, בכל אחד כזה, בכל ערב, לך שושנה יש חלק. ואם הוא או היא עולים לבמה, זה בזכותך'".

ועדיין ההצלחה יכולה לבלבל.

"יש שיר יפה של בוב דילן, שנקרא 'Gotta Serve Somebody', אתה צריך לשרת מישהו. כשאתה עולה להופעה גדולה, או קטנה, אתה יכול לחשוב ולהסתכל על הסיטואציה משתי זוויות. להגיד לעצמך שהיום באו לראות אותי כך וכך אלפי אנשים או אתה יכול לעלות לבמה ולהגיד, היום אני עולה לשיר לכך וכך אלפי אנשים. כל עוד אשאר בקבוצה השנייה, ואני תמיד שם, מהתחלת הדרך, זה ישאיר אותנו במקום בריא. זו המהות".

איפה מצאת את עצמך ברגעים שאתה כן מסתחרר?

"כל אחד מאיתנו יכול לחוות שהגבינה שלו זזה. לפעמים אומרים שמישהו ירד מהפסים, אולי הפסים זזו והוא לא שם לב? במקרה הכי קיצוני אתה יכול לפגוש מישהו כמו דודו טופז, שעשה דברים נוראיים".

ליידי גאגא סיפרה פעם שאחרי ההופעות היא מרגישה מאוד בודדה. מזדהה?

"אני לא עולה לבמה בתחושה שאנשים באו לראות אותי או באו לחבק אותי. אני בא בתחושה שאני עולה לבמה כדי לשיר להם או לספר סיפורים שאני חושב שיכולים לדבר אליהם. אני בא לתת להם את כל מה שאני יכול, ואת כל מה שהלהקה שלי יכולה. לא באתי לבקש מהם משהו בסוף ההופעה אז לא יהיה לי חסך, כי לא באתי למלא איזשהו חוסר נפשי. יכול להיות שליידי גאגא חיפשה אלפי חברים ולסיים את הערב ולצאת לשתות. אני חושב שהאמת הפשוטה היא שהם רצו שהיא תשיר להם. אולי אחרי שהיא לא קיבלה את מה שהיא ציפתה, היא עשתה עוד ניסיון ואמרה, 'בוא נעשה מזה סרט דוקומנטרי'. אבל התשובות לא שם".

איפה כן?

"למזלי, האנשים חיבקו את המוזיקה שעשיתי והיא נגעה בהם, וגם אם אני אכנס לגן ילדים ואולי אם ישירו את 'בואי' או 'ואם תבואי אליי' יכול להיות שלא יזהו אותי, אבל אני חי עם זה בשלום. אולי אחרי הפסטיגל כן בעצם. אגב, העובדה שמשמיעים כל מיני אנשים ברדיו לא אומרת שכולם עובדים באותו מקצוע. לאונרד כהן ובריטני ספירס לא עובדים באותו מקצוע. הוא משורר, זמר, מלחין, היא זמרת ורקדנית ופרפורמרית. זו רק אותה פלטפורמה".

איפה זה פוגש אותך?

"לא חושב שאי פעם היו לי מעריצים ומעריצות ששואגים או מישהו שלא נתן לי ללכת ברחוב. אנשים שיזהו אותי יבואו ויגידו, 'אני אוהב את המוזיקה שלך' יותר מאשר 'אני אוהב אותך'. וזה מחמיא לי מאוד".

לא היית רוצה שיגידו 'אני אוהב אותך'?

"אנשים שמכירים רק את המוזיקה שלי? אין סיבה שיאהבו אותי. מישהו מהשחקנים בפסטיגל, שהיה מבוסס על השירים של הפרויקט, בא אליי יום אחד ואמר לי, 'תגיד רייכל, אני חייב לשאול אותך בכנות, איך אתה קשור לשיר רוב השעות'. שאלתי, למה אתה מתכוון, והוא ענה, 'אני שומע את השיר, אני לא שומע שאתה שר ואני לא שומע פסנתר, אז לא מבין איך אתה קשור'. חשבתי שזה מעניין, שעף לו מהרדאר סוג העשייה שלי בכל זה. אז עניתי, מה שחשוב זה שאתה שר את השיר ושהוא מדבר אליך. איך אני קשור לזה? אם זה עף לך מהרדאר, זה יעוף לעוד אנשים מהרדאר עוד כמה שנים. אותי מרגש שהשיר נשאר".

מקורותיי מספרים שהתקשרת לחוה אלברשטיין לא מזמן.

"כן, כתבתי לה סמס ושאלתי אם נוכל להיפגש ולדבר. מרתקת אותי הדרך שהיא עשתה כל השנים. מעניין אותי לשמוע ממנה איך מחזיקים עשורים של קריירה עם 60 אלבומים. אבל עדיין לא דיברנו. קבענו בדצמבר, כשאחזור אחרי הפסטיבלים".

× × ×

רייכל לקח סיכון לא פשוט כשהפסיק את ההופעות עם הפרויקט למשך שנתיים וחצי, מדצמבר 2015, כשההרכב היה בשיא הצלחתו. החזרה, עם כמה שינויים בקאסט, הוכיחה שצדק. הקהל מילא את ההופעות בפסטיבלים הגדולים שתיכנן והפיק, המשלבים את הקולינריה של השף יובל בן נריה, את תערוכת האמנות של הצלם זיו קורן ובמות ללהקות. "במשך שנה יצרנו את זה, כולל חיפוש להקות למופעים, כאלה שזיהיתי על הרדאר עם הזמן, שמונה הרכבים שונים. ג'מאייה למשל, שהופיעו על הבמות האלה, עכשיו עשו טור בסלובקיה".

והתחלף חלק מההרכב.

"כן, קודם הצעתי לאנשים מהעבר. חלק מהאנשים עברו לקריירות שלהם כמו גלעד שמואלי שהפך למפיק משגשג או כברה קסאי שעברה לחו"ל. הצטרפו אנשים שלאט־לאט זיהיתי בכל מיני מקומות. רציתי להגיע למצב שאני כמעט שנה לפני המופע נכנס עם כולם ל־30 יום בחדר חזרות. הרכב ממוצע בשוק נכנס לחזרות משהו כמו חודש לפני מופע".

מקדם זמן קצת היסטרי.

"כי רציתי קודם כל להרגיע את האנשים, לראות חברויות שנרקמות בתוך הפרויקט, לצלול למוזיקה לעומק. רציתי גם לראות איך אנשים מגיבים תחת לחץ מסוים. יש שם אנשים שפעם ראשונה עולים לבמות גדולות ולהופעות בפני אלפים, אני לא יכול שמישהו יחטוף פחד קהל".

איך אתה מגלה דבר כזה בחזרות?

"כשאתה מעמיד אנשים במצבי לחץ, למשל ללמוד כמות עצומה של חומרים למחר, להכניס לחדר החזרות אנשים מהתעשייה. שנה של עבודה מאפשרת לנו מצב שבו אנשים יכולים לקום בארבע בבוקר ולשיר הכל. עשינו גם חזרות מול קהל עם במה ותאורה והכל, לפעמים רק 50 איש, בהאנגר בפתח־תקווה, כי רציתי לראות איך הם מגיבים. ביום של הבכורה היה חשוב לי שאנשים בפרויקט עולים בתחושה שהם כבר שנה מופיעים. שזה זורם בדם".

היו כאלה שנשרו בדרך?

"אם מסתכלים על שנתיים לפני, אז כן. הרגשתי ספציפית לגבי כמה אנשים שמשהו לא יידבק. אלה אנשים מאוד מוכשרים ואני משוכנע שבקריירת סולו או בקבוצה אחרת זה יישב בול. אפשר להקביל את זה לשחקני כדורגל שבקבוצה מסוימת יפרחו ובקבוצה אחרת פחות. אנחנו לא נפגשים רק כדי להופיע בקצה אלא כדי לעבור תהליך".

כולם מדברים על הסולד־אאוטים של עומר אדם. אתה מוכר לא פחות כרטיסים. אבל התקשורת לא עושה מזה עניין. מקבלים אותך כמובן מאליו. מעצבן?

מחייך.

ובכן?

"כיף גדול שיש מישהו כזה שיודע לשמח ולרגש אלפים של אלפים וכיף שהוא יודע לחגוג את זה. לא חושב שצריך לנתח כל דבר. צריך לבוא להופעה שלו וליהנות מזה".

אתה מודאג לפעמים מזה שמישהו חדש יחליף אותך?

"אני מתעסק בשלושה דברים. האחד בלהודות שאני יכול להתעסק בדבר הזה, השני בחיזוק היסודות המשפחתיים, להבין כל הזמן שזה מה שחשוב. זה אומר הקדשת זמן. לשים את המשפחה ואותך במרכז. הדבר השלישי הוא לדעת שכולנו חוליה בשרשרת.

עדיין מסוגל להתרגש מהופעה גדולה או שזה מובן מאליו?

"לפני חמש שנים התחלתי להופיע במהלך שנתיים עם ויו פארקה טורה. אחת ההופעות הראשונות הייתה בניו־יורק באולם מאוד גדול, ביקן תיאטר, ערב שלנו בתוך פסטיבל. מקום מלא. הייתי נורא נרגש מכל הדבר הזה שאנחנו בכלל עולים לנגן ביחד, לקהל בניו־יורק, נרגש מכל הסיפור שהוא מגיע ממאלי, ובחוץ מפגינים של ה־BDS שקוראים לחרמות על ישראל. וטורה רואה אותי זז בצורה שונה מאחורי הקלעים. ככה פירש את ההתרגשות שלי. הוא שואל אותי מה קורה לך, אתה שונה, ואמרתי שאני מתרגש".

עזר?

"הוא גרם לי לחשוב קצת אחרת. הוא סיפר לי, 'אני קם בבוקר בכפר שלי במאלי, מנגן בגיטרה. מעיר אחר כך את המשפחה ומכינים ארוחת בוקר, ואני קצת מנגן להם ויוצאים ועובדים בשדה ואז חוזרים לצהריים ואני קצת מנגן. בהמשך חוזרים לשדה ובערב חוזרים, ובדרך כלל מדליקים מדורה בכפר והמון אנשים באים ואנחנו שרים ומנגנים. אז תדמיין שאנשים באו למדורה שלנו ורוצים שננגן להם והאמת היא שאחרי ההופעה הם פשוט ילכו לישון. אל תעשה מזה סיפור כזה גדול".

אגב, שמתי לב שאתה לא מתארח אצל אף אחד בהופעות.

"מתארח אצל ההורים שלי בימי שישי לארוחת ערב. לא זכור לי שמישהו הזמין אותי".

מפתיע.

"מה, אתה רוצה להעציב אותי?"

במסגרת מדידת הדופק התמידית שלו, השתתף רייכל בפסטיגל הקודם. אלא שבניגוד למופעי מחווה רגילים בסוף כל פסטיגל, הפעם השירים שלו היו הבסיס למופע. "זה היה בית ספר אחד גדול, מרתון של 113 הופעות, שלושה חודשים. הפקה הכי מושקעת ומתוקתקת שנתקלתי בה. אני אספר משהו אבל בטח יחשבו שזה לא אמיתי".

שוט.

"יום אחד הבנות שלי פיליפה וסלומה, בנות חמש וארבע, שרו בבית את 'ממעמקים'. דמאריס אמרה להן, 'מה, אתן שרות שיר של אבא?' והן ענו, 'זה לא של אבא, זה של הפסטיגל'".

מה?

"מדהים אה?"

לא נעלבת?

"חשבתי שזה מקסים. יכול להיות שהן קלטו את זה ברדאר במהלך השנים אבל כן זיהו את זה עם הפסטיגל. הבנות שלי עושות הפרדה פסיכולוגית שעדיין לא ברור לי מאיפה היא באה. הן קוראות לי אבא, אבל אם אנחנו הולכים ברחוב ויש פוסטר של הפסטיגל או של המופעים שלי אז הן אומרות, 'תראה זה עידן רייכל'. באחת ההופעות בצהריים הן רצו על הכיסאות בפסטיגל ושאלו, 'אבא פה זו ההופעה?' עניתי שכן. 'ואתה תשיר לכולם?' אמרתי, כן, אתן רוצות שאשיר לכן גם? והן עונות, 'לא, אנחנו לא אוהבות בכלל'. או שדמאריס אמרה להן בצהריים, לכו לישון, בערב לאבא יש הופעה. והן ענו, 'אנחנו ממש לא צריכות לישון בצהריים. בהופעות של אבא אנחנו ישנות ממש טוב'".

איך היה להופיע על אותה במה עם מדונה באירוויזיון?

"ההשתתפות באירוע הזה הייתה מרגשת מאוד. אחד השיעורים הגדולים שלי היה בהופעה שלה. היה שם משהו מעניין. הרי זו זמרת שכל הזמן דוחפת את עצמה לקצה ומאתגרת את עצמה. היא באה ועשתה מהלך אמיץ ומול 200 מיליון צופים אמרה, 'אני שרה בלייב'".

לא בדיוק עבד.

"אוקיי, אבל תמיד ראוי להערכה איך היא לא פוחדת ותמיד מנסה למצוא את עצמה מחדש. מצד שני היה משהו יפה בשיעור הזה, ללמוד איך היא באה עם 150 אנשי צוות ואף אחד לא בא ואומר לה, 'מדונה, אולי את לא ביום טוב. תעברי לפלייבק'. זה שיעור מעניין ביחסים שלך עם עצמך ומול הצוות ומול הקהל. בית ספר מאוד גדול".

לך יש מישהו שתמיד יאמר לך אמת?

"לשמחתי יש לי צוות, האנשים שסובבים אותי ושותפים בהחלטות הניהוליות, שתמיד אומרים לי את האמת. לא יצרנו סביבה של יס־מנים, אלא אנשים שיכולים לתת לי ביקורת גם על ההתנהלות וגם על המוזיקה. יש לי שלושה אנשים נפלאים שהולכים איתי שלוש שנים, טכנאים שזכיתי שיגידו לי את האמת כל הזמן ובלי שום מסנן של נימוסים או פוליטיקלי קורקט, ועדיין החברות נשארה. בעיקר אלה אנשים שרוצים את טובתי אז הם אומרים את האמת שלהם. ואני גם יודע לבחור. לפעמים האמת שלהם לא בהכרח תדבר אליי".

שבט גברים

לגברים בלבד: קבלו את התשובה הים–תיכונית ל'שבט אחים ואחיות'

כמו 'ווי אר דה וורלד' האמריקאי שהלך בעקבות בוב גלדוף ו'בנד אייד' הבריטי אי שם באייטיז, גם 'שבט אחים ואחיות' קיבל תשובה משלו, על בסיס הז'אנר הים־תיכוני: שיר בשם 'מתחילים מחדש' שכתב והלחין אבי אוחיון יחד עם תלמידי קבוצת הלמידה 'ותן חלקנו'.

האמנים שהקליטו: רותם כהן, דוד ד'אור, משה פרץ, עדן מאירי, קובי אפללו, רמי קלינשטיין, אייל גולן, ישי ריבו, עדן חסון, איתי לוי, מאור תיתון, נתן גושן, עידן יניב, בניה ברבי, ישי לוי, אליעד נחום, דודי בר דוד, מאור אדרי, הראל סקעת, טליסמן, קובי פרץ, פאר טסי, שלומי שבת ויואב יצחק. אם חסרה לכם אישה ברשימה, זה קרה כי השיר נכתב על טהרת קבוצת הלמידה בראשות הרב חיים קובלסקי, שכוללת גברים בלבד.