המשא ומתן להקמת ממשלת אחדות, שנפתח אמש, נראה כמו שיעור מחול: אחד רוקד, שני צעדים קדימה וחצי צעד לאחור. השני עומד. לאורך רוב הערב הרושם היה שנתניהו וגנץ מאמצים את ההנחיה של הנשיא ריבלין – ממשלה שוויונית ומשותפת.
במילים אחרות, ממשלה פריטטית, שבה כחול לבן והליכוד יחלקו שווה בשווה כוח, מעמד וסמכות. העובדה שהשניים הסכימו להוציא הודעה משותפת, שבה הם מבקשים מהנשיא לדחות את מועד המינוי של מרכיב הממשלה, הייתה סיבה נוספת לאופטימיות. משמעות הבקשה היא שהמרכיב לא ימונה אלא לאחר ראש השנה.
ואז באה ההודעה של נתניהו, שקיבעה מחדש את המחויבות שלו ללכת עד הסוף עם החרדים וימינה. ההודעה המשותפת הייתה שני צעדים קדימה; ההתחייבות לגוש ימין־חרדים הייתה חצי צעד לאחור. אם נתניהו רצה לבלבל את כולם - את הנשיא, את גנץ, את דעת הקהל - הוא הצליח. הוא מבין את הסתירה: קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, להקים ממשלה שמבוססת על שתי המפלגות הגדולות כאשר אחת מהן סוחבת פנימה את מפלגות הלוויין שלה. למה הדבר דומה? לכלה שמתעקשת להביא לליל הכלולות שלה את האח, הבן דוד, השכן והרב. זה לא הולך.
גנץ הוא אדם מאמין. זה יתרונו; זה גם חסרונו במשא ומתן. אם אני מבין נכון, הוא הסיר למעשה את הווטו של כחול לבן על ישיבה בממשלה בראשות נתניהו. עם זאת, יש לו תנאים, שכרוכים בבעיות המשפטיות של נתניהו. כחול לבן תשב עם נתניהו רק כאשר הוא יהיה משוחרר מהליכים משפטיים.
זה מוביל לשמועה שקנתה לה אחיזה בתקשורת אמש, לפיה כחול לבן תסכים לרוטציה בסדר הבא: נתניהו ראש ממשלה עד להגשת כתבי אישום, ואז הוא מפנה את כיסאו לגנץ שיכהן שנתיים ויוחלף על ידי נתניהו, אם התיקים יהיו מאחוריו, או על ידי נציג אחר של הליכוד.
אין לי מושג אם יש אמת בשמועה הזאת. לי היא נשמעת כמו סידור שמירה בטירונות: אתה תשמור עד אחת עשרה וחצי, אני אחליף אותך עד שלוש ואתה תחליף אותי בחמש ורבע. בין לבין שנינו נישן, אחד על מיטתו והשני על משמרתו. זה לא רציני: ראשות ממשלה דורשת רצף. עצם ההליכה לרוטציה היא אילוץ; מוטב לא להפוך אותה לחומר לתוכניות סאטירה.
