בשבוע שעבר הזמנתי בעמוד הפייסבוק שלי חיילים בודדים שאין להם היכן להיות בחגים לכתוב לי על כך, והבטחתי לחבר אותם למשפחות שברצונן לארח חיילים. אחרי שעה היו לי כ־700 פניות ממשפחות שישמחו לארח. אנשים טובים מכל הארץ שכתבו לי שהם מוכנים, שיהיה כשר אם צריך ושהם יכולים לקחת את החייל ולהחזיר. האינבוקס שלי התמלא באהבת ישראל. אף אחד לא שאל שום שאלה על מי בדיוק החייל שיגיע, מהן דעותיו, מהי אמונתו; אנשים פשוט פתחו את הלב. מה שהתברר לי, אגב, זה שאין הרבה חיילים בודדים שלא מאורגנים ומטופלים, בזכות כמה עמותות ובזכות הצבא שמטפל באופן מסודר בנושא. מה שכן, היו כמה חיילים ולוחמים מהמגזר החרדי שאינם בדיוק בהגדרה של "בודדים", אבל הם כן התעניינו אצלי אם יש משפחות שירצו להזמין אותם, כי הסיטואציה המשפחתית שלהם מורכבת עבורם מאוד. מובן שחיברתי את כולם למשפחות. המסקנה שלי הייתה, שוב, עד כמה טוב העם הזה, ואיך הוא אוהב לסייע ולעזור ואיזה לב רחב יש לישראלים; וגם איך, לצד המערכת הפוליטית המשוסעת, מתקיים יומיום מתוק ומאוחד, שאנחנו פשוט לא מכוונים אליו את האור מספיק.
אז ברוח הזאת החלטתי להביא בפניכם מסקנה משמחת מהבחירות (יש גם מסקנות מבאסות לגמרי, כמובן, אבל למה להתעמק בהן?), ובראשן: היוהרה לא השתלמה.
היוהרה לא השתלמה, למשל, לאיתמר בן גביר. הכהניסט הקיצוני עם תמונת גולדשטיין בסלון ביתו רץ לבד. הוא זכה לתנאי פתיחה מדהימים: הוא קיבל חשיפה שלא תתואר בימים של הגשת הרשימות, בגלל הדרמה של פסילת חברי הרשימה שלו. למזלו הטוב, הוא יכול להציג עצמו לבוחריו כקורבן והיה, חרף האזוטריות שלו, ממש במרכז השיח. אם יש בישראל ציבור גזעני וכהניסטי גדול, זה היה הרגע שבו הוא אמור היה להופיע ולהתפרץ במלוא עוזו. אפילו הסקרים נטו לו חסד מופרז, וטענו בתוקף שהוא עובר את אחוז החסימה. והנה, אף שאנחנו רגילים להלקות את עצמנו על כמה שונאי ערבים אנחנו, נחשו מה? מפלגת שונאי הערבים המובהקת ביותר לא התקרבה לאחוז החסימה. הצביעו לה כ־80 אלף איש בלבד. זהו כוחה באוכלוסייה הישראלית. לבן גביר הייתה הזדמנות להכתים את הכנסת בנוכחותו, הרי הוצע לו מקום של כבוד ברשימת ימינה, אבל היוהרה גרמה לו להמר על ריצה עצמאית. והיוהרה לא השתלמה.
גם היוהרה של אהוד ברק לא השתלמה. הוא תיכנן להקים מפלגה שתשתלט על מרצ ואז תאכל את העבודה, משם תאיים על כחול לבן ובסוף תנצח את הליכוד, חד־גדיא חד־גדיא. הוא טינף ללא הרף, גידף וקילל ומשך לקצוות. הוא ניהל קמפיין אישי ומכוער. הוא לא התחשב במה שטוב לגוש שלו, לא כיבד את הלכידות הלאומית וליכלך על אוטומט. אבל היוהרה לא השתלמה. העם שלא בחר בבן גביר כי הוא איש קצוות, לא רצה גם את ברק. האיש נפלט אל המקום העשירי ברשימת המחנה הדמוקרטי, והרשימה עצמה קיבלה את הקולות הקבועים של מרצ. הציבור, מתברר, גם זה מהמרכז־שמאל, מעדיף את היכולת של גנץ לחבר למפלגה אחת את עופר שלח ויועז הנדל, על פני היכולת לטנף בטוויטר. היוהרה של ברק לא השתלמה והציבור שלו ברח מהקצה שהוא הציע, למרחב המתון יותר של בני גנץ.
גם היוהרה של ראש הממשלה, שהחליט לפזר את הכנסת, לא השתלמה. במקום לתת למדינה לאחות את קרעיה ולהעביר את המושכות למועמד אחר, הוא גרר את ישראל לבחירות, מתוך מחשבה שאם לא הוא, אז אף אחד. מה שהוא קיבל זה שיבה לאותה נקודה בתנאים פחות טובים, כשהמצב המשפטי שלו יותר גרוע. הציבור הליכודי העניש אותו בעייפות ואחוזי הצבעה נמוכים יחסית, ואם הוא יבחר ללכת שוב לבחירות, יש אפשרות שתבוסת הימין תהיה כזאת שתקום פה קואליציית שמאל־מרכז על מלא, בואכה אוסלו ג'.
גם היוהרה של עמיר פרץ לא השתלמה. אני מחבב אותו ולא אהבתי מה שעשו לו בשמאל אחרי החיבור עם אורלי לוי־אבקסיס, אבל האיש סיפר לכולם שיביא עשרה מנדטים מימין ולא יחבור למרצ. זו הייתה יוהרה שתוצאותיה ידועות.
והיה עוד בחור שלא התאפק, ובעיניי גרר את גוש הימין כולו לאבדון, ממש כך, והגדיל את ליברמן: בצלאל סמוטריץ'. בשבועיים שבהם חשב שתקום פה קואליציית ימין צרה, התחיל להתנפח ולספר על מדינת ההלכה עליה הוא חולם. התוצאות לפניכם: כחול לבן וליברמן, שדיברו על קואליציה ליברלית, תוגמלו. היוהרה של סמוטריץ' ושל חבריו, וההחלטה להתנפח על הרוב החילוני והמסורתי בישראל, לא השתלמה. במקום שתהיה פה קואליציה שבה לו ולליצמן יש זכות וטו, יש סיכוי לא רע בכלל שתקום קואליציה בלעדיו.
אז אם למדנו שהיוהרה איננה משתלמת, אולי כדאי ליישם זאת כעת? אנשי ימין אמורים להפנים את התוצאות ולהבין שהאמירה המופרכת הזאת ש"העם" איתנו איננה נכונה ואיננה בטאבו. הדבר הזה, המכונה "עם", יש בו גוונים ומורכבויות, והוא לא בכיס של אף אחד. גם אנשי שמאל, שהחלו את החגיגות מוקדם מדי, כדאי שיתאזרו בסבלנות ובצניעות. יש פרשנים טובים ממני, אבל נדמה לי שכולם מתחילים להבין שלמרות ההישג היפה בבחירות, לומר "ניצחנו" יהיה קצת יהיר כרגע, ויוהרה, כפי שראינו היא מתכון לאסון. ובגלל שהחג מתקרב, אני רוצה לומר משהו, שמי שקורא את המדור בקביעות כבר מכיר, אבל אני מבקש לחזור עליו שוב ושוב: יש לנו מדינה נפלאה והרבה פחות מקוטבת מכפי שנראה בתקשורת. יש פה ציבור רחב מתון ופטריוטי, מימין ומשמאל, שהוא ערכי, שומר חוק ורוצה בטוב. והגיע הזמן שהרוב המתון הזה ירים ראשו ויתאחד אל מול המפלגים והקיצוניים וידרוש מההנהגה להתעשת ולמצוא את הביחד.
שנה טובה.
