שלח לי שקט

נדמה שככל שמכשירי הטלוויזיה הולכים ומשתכללים ואיכות התמונה הופכת להיות גבוהה יותר, שדרני ופרשני ישראל הולכים יותר אחורה וחוזרים אל ימי הרדיו עם תיאור של כל מהלך אזוטרי ושיתוף כל פרט סטטיסטי שברשותם, מה שיוצר חפירה בלתי נגמרת לאורך 90 דקות.

צוותי השידור להוטים מדי כדי להזכיר לנו שהם קיימים, ושהם הסיפור המרכזי ולא המשחק. אז הם נוברים באינטרנט כדי להזכיר לנו מתי מכבי ת"א ניצחה את הפועל כשהיא שיחקה בכחול, מתי נייג׳ל האסלביינק כבש ברגל שמאל וכמה חילוצי כדור יש לנטע לביא. עוד ועוד פרטים יבשים, עד ששכחתי שאני לא בשיעור סטטיסטיקה למתחילים אלא צופה בכדורגל. יש משחקים שאני פוחד שיהיה מבחן בסופם.

וזה לא נעצר שם, השדרנים בארץ משוכנעים שהם משדרים ב"שירים ושערים" ומתארים כל מהלך ברמת הפס בין הבלמים וההתמסרויות במרכז המגרש. הם שכחו שאנחנו צופים ולא רק מאזינים. ראינו שהכדור יצא החוצה, וראינו את המסירה הקצרה של אמאדור לטיבי. אפשר להיות בשקט ולתת לנו לבהות במסך בלי תיווך, אנחנו יודעים שאתם בעמדת השידור וזוכרים שאנחנו צופים בנס־ציונה נגד רעננה.

מחלה נוספת היא ההתפלפלות על כל החלטת שיפוט קטנה כגדולה. גם עבירות קטנות במרכז המגרש שאין להן שום השפעה משמשות פתח להרצאה על "האם עבירה זו דורשת כרטיס צהוב" ועשיית דרמה מכלום, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שלאף אחד לא אכפת. הטלוויזיה אינה רדיו מצולם. תפסיקו לפחד מהשקט.