עטופות באהבה

הן איבדו את היקר להן מכל, בנסיבות מחרידות. הבנים שלהן, נפתלי, גיל־עד ואייל, נחטפו ונרצחו בידי מחבלים. אבל שלוש האמהות — רחלי פרנקל, בת גלים שער ואיריס יפרח — לקחו את האסון המזעזע הפרטי שלהן, ועם תעצומות נפש אדירות התאחדו והחליטו לפעול להגברת האחדות בעם. יחד עם עיריית ירושלים ועמותת גשר יזמו את הענקת פרס ירושלים לאחדות ישראל, לזכר שלושת הנערים. מטרת הפרס: להעלות על נס ארגונים ויחידים שתורמים לאחדותו של העם בישראל ובתפוצות. שלוש האמהות זכו גם להדליק יחד משואה ביום העצמאות ה־71.

"הייחוד של האסון שקרה לנו היה בהתגייסות בקנה מידה כל כך רחב, במסירות הטוטלית, ביכולת של אנשים מדעות שונות, מרקעים שונים, לשתף פעולה, להרגיש שהסיפור שלנו הוא הסיפור של כולם", אומרת רחלי פרנקל. "ההתגייסות אומרת הרבה על התשתית החזקה של האחווה, שלמרות שכל יום מספידים אותה היא עדיין קיימת ויש לה עוצמות. הבחירה לקום מתהומות הכאב מורכבת ממרכיבי אישיות והרבה גורמים אחרים, אבל מה שהיה אצלנו מאוד דומיננטי היה התמיכה, החיבוק, התחושה שלא משאירים אותנו רגע אחד לבד, של היכולת להירתם למעננו באלף מישורים, שזה מאוד משמעותי.

"מעבר לכל זה, היו שתי תחושות משמעותיות - האחת של אסירות תודה מאוד גדולה והשנייה של אחריות, שהרוח הזאת תישאר בחיים. סוג של אחריות לשמר את הערבות והסולידריות, את הרצון להתקרב, לשמר את הרצון העצום למצוא את המשותף, לחוש את עצמנו כאנשים שיש ביניהם אחווה. באופן אישי, לא הייתה לי התלבטות שלמקום הזה אלך כדי לשמר את מה שנוצר. הרי לא יצרנו את זה. נעטפנו בזה. מהמקום של התודה ומהמקום של האחריות היה לנו חשוב לגרום שזה יימשך".

"בימים בהם חיפשנו את שלושת בנינו, היה מדהים לראות עם שלם מתאחד למען משימה אחת: למצוא שלושה נערים שאינו מכיר", אומרת איריס יפרח. "נוצרה ערבות הדדית ושותפות גורל שלא נראתה כמותה. התגלו בנו כוחות שלא ידענו על קיומם כחברה וכעם. כל אחד גילה בעצמו את החלק הפנימי בו, המבקש ושואף לטוב. בפיתחה של שנה חדשה נאחל שתהא שנת אהבה, שנראה את הטוב שבנו ובאחר"

במעמד הדלקת המשואה, על במת הטקס, אמרה רחלי פרנקל: "לכבוד החברה הישראלית והעם היהודי, שעמדו איתנו כאיש אחד, בעוצמה ובלב פתוח והראו שוב כמה היחד שלנו חזק יותר מכל מה שמפריד בינינו".