גם במבט לאחור, ממרחק של שלוש שנים, אפרת בוימולד מתארת את הימים שקדמו לרגע שבו נפלו עליה השמיים, כעוד שבוע שגרתי לפני עליית הצגה חדשה בתיאטרון. על הבמה כבר התחילו להקים את התפאורה, אנשי תאורה וסאונד התרוצצו מסביב, וחברי הקאסט חזרו שוב ושוב על הטקסט כדי לוודא שאף אחד לא שוכח את השורה שלו. להצגה קראו "אהבת מוות" - המחזה הראשון שכתבה ענת גוב, ושבמרכזו מפגש בין מלאך המוות לאישה חולת סרטן שיורדת לזרוק את הזבל. בוימולד, שחזרה אז לעניינים אחרי שהביאה לעולם שני ילדים והתמסרה בעיקר לחיי משפחה, נבחרה לגלם את אחת הדמויות המרכזיות: אחות בהוספיס, שאליו נמלטת האישה שמסרבת למות. ב"אהבת מוות" לא שיחקה בסופו של דבר, אבל שם ההצגה קיבל אז, בחייה האמיתיים, אפקט מצמרר.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
בוימולד זוכרת היטב את היום שבו הכל השתנה. 23 באוקטובר 2016. באחד הערבים בביתה, בהפוגות בין חזרה לחזרה, היא שמה לב לסימנים כחולים על רגליו של בנה הקטן עומר - אז בן שלוש וארבעה חודשים. במבט ראשון, וגם שני, מודה בוימולד, לא ראתה סיבה לדאגה. "אפילו לא שאלתי את עומר אם זה משהו שקרה לו בגן. אלו היו סימנים כחולים שנראים כמו חבלות של ילדים שהשתוללו. עומר הרגיש טוב, לא כאב לו כלום והוא לא התלונן. אבל עופר בעלי הסתכל עליו ואמר: 'אני לא אוהב את הסימנים האלה. בואי ניקח אותו לרופא'.
"האשמתי אותו בדאגנות יתר וקצת גיחכתי לעצמי. לא הבנתי ממה הוא חושש, אבל אחרי כמה ימים שמתי לב שאחד הסימנים גדל והשתנה. עופר ביקש שאלך לבדוק את זה. גם עם זה קצת התווכחתי, אבל כבר למחרת הלכנו לרופאה. היא נתנה לו הפניה לבדיקת דם, ולא נראתה מודאגת מאוד. המשכנו לבדיקה, הבאתי אותו לגן והמשכתי מיד לחזרות. לא דאגתי לרגע. הגעתי לתיאטרון, עשינו ראן ארוך. בצהריים פתחתי את הטלפון וחטפתי שוק: המון שיחות שלא נענו והודעה אחת מהרופאה ששולחת אותנו מיידית למיון, מאחר שהגוף של עומר בפני קריסת מערכות".
בוימולד נכנסה להלם. בעלה ובנה כבר היו בדרך לבית החולים, והם קבעו להיפגש איתה במיון. אחת השחקניות שראתה שהיא מעורערת, סירבה להניח לה לנהוג ולקחה אותה ברכבה ישירות לבית החולים שניידר. "הייתי מבולבלת נורא", היא מספרת. "לא הבנתי מה בדיוק קורה, אבל הבנתי שמשהו נורא קרה. זאת הייתה נסיעה שלא אשכח כל חיי. זוכרת שישבתי שם באוטו, רועדת כולי, ובעיקר לא ידעתי מה אני הולכת לראות. עזבתי את הבן שלי בבוקר מלא חיים ואנרגיה, ופתאום מדברים איתי על קריסת מערכות".
הדיאגנוזה המיידית: לוקמיה. סרטן הדם. בוימולד, לא מישהי שמיומנת באיפוק בכל הקשור לדמעות, כפי שהיא מעידה על עצמה, התפרקה. "הדמעות זלגו מעצמן בלי הפסקה, והמילה לוקמיה לא הפסיקה להדהד לי בראש. תמיד שמעתי את זה מרחוק, משהו שקורה לאחרים, ופתאום זה קשור אליי. זה בום גדול".
על מה בוכים בעיקר?
"על ההבנה שהבן שלי חולה נורא. ביום בהיר אחד דופקים לך על הראש עם פטיש, ואת מבינה שהכל הולך להשתנות. הבכי הוא גם מהפחד ואי־הוודאות. שמעתי את השם של המחלה הזאת בקונוטציה של מוות וחיים שהשתנו לתמיד, וזה הפחיד ועירער אותי נורא. במשך יומיים לא הפסקתי לבכות".
48 שעות אחרי שהמחלה אובחנה וכל בלוטות הדמעות התרוקנו, יצאה בוימולד למלחמה על חייו של עומר. "פשוט תפסתי את עצמי וקראתי אותי לסדר. הבנתי שיש פה מציאות, שלא נותר לי אלא לקבל. בעל כורחי נפל עליי פרויקט, ואני צריכה להסתער עליו ולהצטיין בו. אין לי פריבילגיה לעשות משהו אחר. לא להשתבלל, לא להתקרבן, לא לשקוע ברחמים עצמיים או במחשבות על מוות".
גם לאנשים עם תעצומות נפש קשה לעשות את השיפט הזה בכזאת מהירות.
"נכון, אבל מהר מאוד אתה מבין שצריך לטפל בדברים. אתה ישר נכנס ללו"ז טיפולים שצריך לנהל. מטבעי, אני די פרויקטורית. יודעת לעבור משלב לשלב, לסמן וי, עד נקודת הסיום. בשלב די מוקדם הילד שלנו נדרש לקבל טיפולים לא פשוטים. בן אדם במצב נפשי ירוד, מעורער ומבולבל, לא יכול לתפקד בסיטואציה כזאת אם הוא לא תופס את עצמו בידיים. היה בי איזה מנגנון הישרדותי שאיפשר לי להמשיך הלאה. אדם בהישרדות מסוגל להרבה יותר ממה שנדמה לו. זה משהו שגיליתי על עצמי ואני לא חושבת שהייתי יודעת את זה לולא מה שקרה. גיליתי בתוכי עוצמות שאחרת לא הייתי יודעת שיש בי אותן".
היו גם רגעים שלא הצלחת לשמור על קור רוח, שהרגשת שזה גדול עלייך, שאת קורסת?
"ברור. היה לי מאוד חשוב להיות חיובית, אבל גם לפרוק מדי פעם. חלק מהטיפולים של עומר היו בהרדמה מלאה, ובכל פעם שהיה טיפול כזה, זה הזמן שידעתי שאני יכולה לבכות ולהתפרק. הייתי איתו בחדר, היו מרדימים אותו לפני הטיפול, והייתי יוצאת, מחפשת לי פינה ומתוך החלטה - מתחילה לבכות. פעם מישהו עבר במסדרון ליד - ישבתי על הרצפה כי לא מצאתי מקום לשבת, ובכיתי - ורצה לדבר איתי. רציתי להיות מנומסת אליו, להיענות לניסיון שלו להרגיע אותי, אבל מצד שני הייתי ממש זקוקה לזמן הזה. לא רציתי שירגיעו אותי. הייתי צריכה את השחרור הזה, לבכות".
נתת לעומר לראות אותך בוכה?
"בטח. הילדים שלי כבר רגילים לראות אותי בוכה. לא צריך לקרות הרבה כדי שאבכה. כשאני מתעצבנת אני בוכה. אני אפילו לא צריכה להיעלב. הדמעות ישר חונקות לי את הגרון. במקרה שלי אני גם בכיינית גדולה וגם פטפטנית. אז כשעומר ראה אותי בוכה, בימים הראשונים כשלא שלטתי בעצמי, אמרתי לו: אני בוכה כי אתה חולה וזה עצוב לי. אני רוצה שתהיה בריא".
בשבעת החודשים הבאים בוימולד בנתה תוכנית עבודה ולוח זמנים מפורט. לצד בעלה, איש העסקים והפיננסים עופר אייזנברג, עשתה כל מה שאפשר כדי לדעת יותר על הסרטן של בנם והטיפולים הכימותרפיים שנדרש לעבור, והתמסרה לחלוטין לטיפול בעומר. "הודעתי לסוכנת שהייתה לי אז שאני יוצאת מהעניינים. הבטחתי לעצמי שעד שעומר לא יהיה מאה אחוז אני לא עושה שום דבר".
במשך חודשים ארוכים, כשהוריו לצד מיטתו, עבר עומר טיפולים כימותרפיים אינטנסיביים מסוגים שונים. בוימולד מספרת שאלה היו טיפולים קשים עם תופעות לוואי, אבל מציינת את גבורתו של הילד. "היו גם רגעי קושי, ברור, אבל לרוב הוא שיתף פעולה, הרבה בזכות האופן שהסברנו לו את המצב. אני זוכרת פעם אחת שהוא בעט ובכה וצעק שנמאס לו שדוקרים אותו. הוא רצה למרוד קצת, ואיפשרנו לו את זה. הוא היה מקבל תרופות מגעילות, כימותרפיות, דרך הפה, שלוש פעמים ביום. לרוב הוא הסכים לקחת אותן אבל היו לו גם נקודות שבירה, שהוא אמר די, העיף, צעק ובכה. ועם כל הקושי, קצת שמחתי על זה, כי הרגשתי שזה סימן לבריאות נפש. אתה לא רוצה להפוך את הילד שלך למכונה או ספוג שמוכן לקבל הכל. השתדלנו מאוד להכיל את זה. לגלות הבנה לקושי שלו".
איך מסבירים לילד בן שלוש את המצב הבריאותי שלו?
"אתה לא מאמין כמה דברים ילד בן שלוש יכול להבין אם מדברים איתו בגובה העיניים. עובדת סוציאלית בבית החולים פגשה אותי לשיחה ברגע שהגענו. היא אמרה לי דברים שהפכו להיות המצפן שלי, כמו כמה חשוב לספר לעומר את האמת, להגיד את הדברים כמו שהם, וכן, להגיד את המילה סרטן. השיח שלי עם עומר לאורך כל הדרך היה מאוד ישיר. לא עשינו דבר מבלי שהסברנו לו קודם מה בדיוק עושים. לא לקחו לו בדיקת דם מבלי שהוא יסכים. לא הסכמתי שיעשו לו שום דבר בכוח. הרגשתי איך זה נותן לו ביטחון. תחשוב על זה: זאת סיטואציה מאוד קשה לילד. ביום בהיר אחד הגוף שלו כבר לא ברשותו. לוקחים את הגוף שלו ומתחילים לעשות לו כל מיני דברים, ואם לא מסבירים מה בדיוק עושים, זה יכול לערער אותו מאוד".
מה עונים כשהוא שואל שאלות, כמו האם אני אבריא? האם אני אהיה בסדר?
"אלה שאלות שגם כששאלתי אותן את עצמי, התשובה הייתה ברור שכן. לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב אחרת. זה שהאופציות ההן קיימות, אני יודעת, אבל לא הייתי יכולה לנהל את הדבר הזה מבלי שיהיה ברור לי שהכל יהיה בסדר. וזאת גם התשובה שנתתי לו.
"עומר לא שאל שאלות על המוות. הוא היה צעיר מדי בשביל זה. דווקא מעיין, הבת הבכורה שלי, היא זו שביקשה תשובות. היא שמעה שסבא של החברה שלה נפטר מסרטן, ופתאום הבינה שגם אח שלה חולה במחלה הזאת. היא שאלה מה זה אומר. הסברתי לה שסרטן זה שם של הרבה מחלות. הייתי קשובה לשאלות ולפחדים שלה כל הזמן. הסברתי לה בפתיחות מה קורה בגוף של עומר ומה צריך לעשות כדי שהוא יבריא. זה היה מרגיע אותה לתקופה קצרה, ואז עולה שוב. שמתי לב שכשאני מרגיעה אותה, אני גם מצליחה להרגיע את עצמי".
מחלקה אונקולוגית לילדים היא אחת המחלקות העצובות ביותר בבית החולים. איך השפיע עליכם כשילדים מסביבכם נפטרו?
"היה מוות, וזה מאוד קשה. ברור שזה משפיע. חלק מההישרדות זה להזכיר לעצמך שלכל אחד יש התמודדות שונה. היה קשה להכיר מקרוב משפחות שאיבדו את ילדיהן. אתה נקשר לאנשים, ואתם ביחד בתוך הדבר הזה, וזה גם מפחיד נורא, אבל אתה לא יכול לתת לפחד לנהל אותך. אתה חייב לחזור למשימה שלך. ראיתי סביבי אנשים שמצליחים להיות אופטימיים, גם כאלה שהיו בסיטואציות קשות מאוד".
× × ×
אנשים שעצרו את בוימולד ברחוב בשנים ההן ושאלו בחיוך לאן נעלמה ולמה לא רואים אותה, לא קיבלו כצפוי תשובה מפורטת. הדבר האחרון שהתחשק לה היה להסביר להם שנעלמה אל סיוט הבלהות של כל הורה. בוימולד עזבה אז את בית ליסין. להצגה ב"המוגבלים", שעל תפקידה בו הייתה מועמדת לפרס התיאטרון, הובאה לה מחליפה קבועה.
גם ממרחק הזמן ניכר שלא פשוט לה לדבר על התקופה הזאת. הרבה לבטים היו לה אם לחשוף את ההתמודדות עם מחלת בנה, "כי זה הסיפור שלו", אבל ההחלטה לשתף היא תוצאה של הבנה ש"זה גם הסיפור שלי". סיפור של אהבה - שהיה בו גם חושך, וגם סוף טוב.
קצת יותר מחצי שנה אחרי שאושפז בבית החולים, חזר עומר הביתה. עם הזמן נשכחו הקושי והסבל, והיום הוא מדבר על הימים ההם בחיוך. "מה שמדהים לגלות הוא שיש לו המון זיכרונות חיוביים. נוסף לצוות המקצועי המדהים, רופאים ואחיות שעושים מעל ומעבר למען החולים והמשפחות שלהם, היו מתנדבים רבים שהשאירו אותי עם הרבה סיבות לאופטימיות. לא האמנתי שכל כך הרבה אנשים מקדישים מזמנם ומהאנרגיה שלהם, בלי לקבל תמורה, כדי לבוא ולעשות טוב. לבלות, לשיר ולשחק עם הילדים החולים. זה מה שהוא זוכר מהתקופה שלו במחלקה: שהיה מאוד כיף".
מתי מבינים שעומר החלים והכל בסדר?
"בשלב יחסית מוקדם עומר עשה בדיקת מח עצם, שבה ראינו שאין לו כלום. המשך הטיפולים היה כדי למנוע הישנות של המחלה, בשביל הסיכוי שיש תא קטן לא תקין שפיספסו וחייבים למגר. ניצחנו את הסרטן, אבל ברור שאני פוחדת. אני לא פוחדת רק מסרטן עכשיו. הדבר הזה פתח לי צוהר לעולם חדש של פחדים וחרדות. אני פוחדת על עומר, ועל מעיין, ועל הבעל שלי, וההורים שלי, ועל הילדים של בעלי. אם העזתי לחשוב לפני זה שלי שום דבר לא יכול לקרות, היום אני יודעת שהכל יכול לקרות לי. ולכל אחד. אבל אני עובדת מאוד קשה לא לתת לפחדים לנהל אותי. רוב הזמן אני גם מצליחה".
מהניסיון שלכם, מה העצה הכי טובה שאת יכולה לתת לאנשים במצב כזה?
"קטונתי מלתת עצות. כל אחד מתמודד אחרת. אני זוכרת שהדבר שהכי אהבתי, בעיצומם של הטיפולים, הוא לפגוש אנשים שהתמודדו עם אותו סרטן של עומר ועברו את זה. זה ממש חיזק אותי. ועכשיו להיות המישהו הזה, שאולי מישהו שעובר דבר דומה כרגע יקרא את הכתבה הזאת וזה יחזק אותו, זה המון בשבילי. לא עניין אותי אז לשמוע טיפים להתמודדות. רציתי רק לשמוע סיפורים שהסתיימו טוב".
חששת מאוד להתראיין על זה. וזה מעניין כי הנחתי שאחרי התמודדות כל כך קשה, שום דבר לא אמור להיות מפחיד יותר.
"כשהייתי בעיצומו של התהליך, הייתי בטוחה שאחריו שום דבר לא יוכל עליי יותר. שום דבר לא יוכל לעצבן אותי, להעציב או לערער אותי. אמרתי לעצמי, אם אני עוברת את זה, מעכשיו הכל קטן עליי. אבל אז הדבר הזה נגמר, ואת חוזרת למסלול, ומהר מאוד את מוצאת את עצמך נרעשת מדברים שטותיים ולוקחת ללב דברים אחרים. היו פעמים שממש כעסתי על עצמי. מה, לא למדת כלום? אחרי כל מה שעברת, מזה את מתמוטטת עכשיו? ואז אני חושבת לעצמי, איזה כיף שחזרה לי הפריבילגיה להתמוטט משטויות. איזה כיף שאני יכולה להתבאס כי לא קיבלתי תפקיד או כי מישהו הרגיז אותי בכביש. מה שכן, זמן הקושי שלי התקצר. היום אני עוברת הלאה הרבה יותר מהר. לא יודעת אם זה קשור לעומר, אומרים שזה גם קשור להתבגרות".
× × ×
אם יש דבר שברור לגמרי, הוא שבוימולד ממשיכה הלאה. השנה צילמה סרט חדש בכיכובה, "הלילה הארוך ביותר", בהשראת סיפור ההשתלטות של חוליית המחבלים על בית ילדים בקיבוץ משגב עם בשנת 1980 - ומהחודש שעבר היא משחקת לצד אבי קושניר וענת וקסמן בלהיט החדש של בית ליסין - "עבדאללה שוורץ", קומדיה שכתב רמי ורד על משפחת מתנחלים שרגע לפני חתונת הבת נאלצת להתמודד עם הפתעה לא צפויה: הִפנוט משונה הפך את האב מרואה חשבון אפרורי למרגל מצרי שמתכנן להרוג את סאדאת. בוימולד מגלמת את הכלה שבדרך, בקוליות ובקלילות שאפיינו אותה מאז ומתמיד על המסך והבמה.
הבחירות המקצועיות שלה לאורך השנים הן סלט של גבוה ונמוך. ערבוב בין טלנובלות קלות משקל ("משחק החיים") ותיאטרון איכותי ("ימים בגן עדן"). בין פרויקטים קולנועיים שאפתניים ("פובידיליה") לדרמות יומיות נטולות יומרה ("תנוחי"). את פריצתה הגדולה היא חייבת לדמות שרודפת אותה עד היום: נועה שחר ב"השיר שלנו"; הביץ' שחזרה בתשובה אבל מעולם לא ויתרה על רן דנקר. בחיים עצמם הייתה גם מערכת יחסים ארוכה עם יהודה לוי, עד שהגיעה נינט, אבל מאחר שעברו כמעט 15 שנים מאז, כבר אפשר להחיל על זה את חוק ההתיישנות.
זה כעשור שהיא נשואה לאייזנברג, גרוש פלוס ארבעה, ונדמה שסוף־סוף מצאה את שחיפשה נפשה: קצת שקט. בשנים האחרונות הם חיים יחד במושב רשפון, ואם מתעקשים על קלישאות, אפשר לומר שבוימולד מחוברת לעצמה יותר מתמיד. "פגשתי את עופר בדיוק בזמן הנכון עבורי - כשרציתי להפריד את החיים מהמקצוע", היא אומרת. "יש יתרונות וחסרונות בזה, אבל במקרה שלנו היתרונות עולים על החסרונות. זה שהוא לא שחקן הופך את העבודה לעבודה, והיא פחות נכנסת הביתה. וכשהיא נכנסת הביתה, זה קורה בפרופורציות ובגבולות ברורים. זה שבעלי בא מתחום אחר מעשיר את עולמי מאוד. לשמחתי, הוא אדם מאוד יצירתי, כריזמטי ונוכח. כשאנחנו עם חברים, הרבה פעמים הוא מסמר הערב".
בוימולד לא מתגעגעת לשנים שבהן לא יכולת לפתוח מדור רכילות בלי להיתקל בעדכון יומי על חייה הרומנטיים. כן, היה טוב ונחמד, אבל גם מגעיל ופולשני. על אף שסומנה לא פעם כהבטחה גדולה במשחק, העיסוק האובססיבי בחייה האישיים גבה ממנה מחיר יקר והביא אותה, מבחירה, אל מתחת לרדאר. מאז קשה למצוא אותה באירועים מתוקשרים. "מביך אותי לעמוד ולהצטלם אם אין לי קשר לאירוע", היא אומרת, כמעט בהתנצלות.
בשנים האחרונות היא משחקת בעיקר בתיאטרון. עבודה קבועה, יציבה, אבל גם אפרורית למי שבתחילת דרכה לא יכלה להיכנס לחדר מבלי שחמישה צלמי פפראצי - טרום־עידן הסלפי והסטוריז - יקפצו עליה מהמסדרון. בוימולד מבינה היטב על מה אני מדבר, אבל טוענת שהבחירה בתיאטרון היא לא ממש ברירת מחדל. "אני זוכרת שהלכתי לראות את 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' עם יונה אליאן כשהייתי בת 16. זוכרת את עצמי יושבת בקהל ואומרת לעצמי: זה מה שאני רוצה. קסמה לי רמת השחרור על הבמה, שאפשר לעמוד מול כל כך הרבה אנשים ולהתפרק. מבחינתי לשחק על הבמה זה להגשים את החלום שלי כילדה".
ואין געגוע לעוצמת הפרסום ולתשומת הלב שקיבלת? אנשים מוכנים ללכת רחוק מאוד בשביל מה שהיה לך.
"אני לא יכולה להגיד שאני מתגעגעת, כי היום אני מרגישה שאני אוהבת את עצמי יותר. היו לי שנים מדהימות, אבל היום אני הרבה יותר בטוחה בעצמי. כאדם, אבל גם כשחקנית. אני אשמח לקבל את תשומת הלב הזאת בגלל העבודה הטובה שאני עושה. פתחתי אינסטגרם לפני כמה חודשים, באיחור ניכר של עשור. גם עם פייסבוק נכנסתי לעניינים באיחור לא אופנתי. שנים הייתי נורא אנטי לצורך של כולנו לשתף, אבל החלטתי לרדת מהעץ. הבנתי שזה חלק מהמשחק, ואם אתה לא מייחס לזה יותר מדי חשיבות, זה יכול להיות נחמד וגם יכול לשרת אותי מקצועית. בסוף נשאבתי לזה גם אני, אבל האמביוולנטיות עדיין נשארה. אני שם בחצי כוח. כשאני מפרסמת תמונה אישית, כמעט תמיד אני שואלת את עצמי בשביל מה הייתי צריכה את זה".
את בקשר עם אנשים מעברך? נגיד, התקשרת ליהודה לברך אותו כשהתחתן? סימסת לרן מברוק כשיצא מהארון?
"אני לא בקשר חברי איתם, אבל אלה אנשים שאני אוהבת ומעריכה. עם רן יצא לי לתקשר שוב בזכות האינסטגרם, וגם יהודה הוא אדם שתמיד אוהַב. אבל הם לא חלק מהעולם שלי כיום. היו לנו חוויות, דברים שעברנו - טובים יותר וטובים פחות - בסופו של דבר אני מוקירה את התקופה. עבר גם המון זמן מאז".
הופתעת מהיציאה מהארון של רן?
"כן", היא מחייכת. "זה לא היה צפוי".
× × ×
ב"עבדאללה שוורץ" היא משחקת צעירה בת 27. נכון, השידורים החוזרים הנצחיים של "השיר שלנו" יכולים לפעמים לבלבל, כאילו בוימולד עדיין בת 20 ומשהו, אבל האמת היא שהיא אוטוטו בת 40, ורק נראית כאילו הזמן לא עצר לידה, כפי שהוא נוהג לעשות בדרך כלל.
"במארס הקרוב אחליף קידומת, וזה מאוד מרגש אותי, אבל גם נחמד שעוד מלהקים אותי לתפקידים של בנות 27. בטח מתישהו אני אתגעגע גם לזה. אני לא מרגישה מחוברת לגיל שלי. אני רוצה כבר להרגיש גדולה. אני חושבת שהתפקידים המעניינים ביותר הם בגיל הזה, ויחד עם הסוכנת שלי, איילה ברק, אני מחכה לתפקידים היותר־עמוקים, יותר נשיים. בסרט שצילמתי עכשיו אני משחקת בפעם הראשונה אמא - תפקיד שאני ממלאת בחיים כבר עשר שנים - וזה נגע בי במקומות מאוד לא פשוטים. פתאום לחיצוניות שלי לא היה שום מקום. את רוב הצילומים העברתי בוכייה ועייפה ומודאגת. לא הייתי צריכה לשים לב לאיך אני נראית. היה בזה משהו מאוד משחרר".
ההתמודדות עם הסרטן של עומר שינתה משהו במשחק שלך?
"ברור, אתה הוא סך החוויות שלך בחיים. אז כן, משהו במטען הרגשי התעבה. נוסף עוד נפח. קצת אחרי עומר מצאתי את עצמי משחקת אמא שנלחמת על החיים של הילד שלה. היה לי קל מאוד להתחבר".
יוצא לך לצפות בשידורים חוזרים של "השיר שלנו"?
"כן, קשה לחמוק מזה. אני נהנית להתרפק על מה שהיה, כי מה שהיה היה טוב. זה לא רע מה שעשיתי שם, ואולי היום הייתי עושה את זה יותר טוב. אני בעיקר מסתכלת על זה בהרבה חיוך, נזכרת איך אז הכל היה דרמטי בשבילי, איך כל החלטה שלקחתי הייתה הרת גורל".
יש מצב לאיחוד?
"אורי גרוס (יוצר הסדרה) מדבר איתי על זה בכל פעם שאנחנו נפגשים. אני משתעשעת ברעיון הזה. לא הייתי קוראת מכאן לאיחוד, אבל אני לא פוסלת את הרעיון. אם עושים את זה, אני בעד שנועה שחר תרוץ לפוליטיקה, תיבחר, ותמנה את עצמה לשרת החוץ, הביטחון והתקשורת. עזוב, זה נשמע לי מופרך מדי".
