מטרים ספורים מפרידים בין יובל נח הררי ובין היציאה של מרכז הירידים של קייב. כמה פסיעות והוא ייבלע בתוך ואן גדול וכהה חלונות שמוביל סלבריטאים. הררי כבר רואה את הוואן המובטח, כשבחור אוקראיני שולף סמארטפון ומתחנן לסלפי מבעד לשלושת המקררים שמשמשים כשומרי ראשו. אם יש משהו שהררי שונא - אפילו יותר מהתחממות גלובלית - זה סלפי. הוא מתלבט אם להיענות לבקשה. הבחור עושה לו חיים קלים: מחייך למצלמה כשהררי ניצב מאחוריו. שפתותיו של הררי נמתחות בחיוך מאולץ - וקליק. איציק יהב, הבעל של הררי ומנהל האופרציה שלו, לוקח פיקוד: "קדימה, ווי האב טו גו", הוא אומר והשניים נבלעים בתוך הוואן. "הסלפי הוא ההמצאה הנוראית ביותר של האנושות", קובע הררי. "סלפי גוזל זמן רב, אני צריך לעשות פוזה ואם יש משהו שאני שונא זה לחייך לפי פקודה".
יהב: “אצל אנשים רגילים חיוך הוא פעולה פשוטה, אבל אצל יובי החיוך דורש שרירים אחרים. כשמבקשים ממנו לחייך, כולנו נכנסים לסטרס".
בחמש השנים האחרונות הררי נדרש לחייך לא מעט כיוון שהופקע מהאלמוניות הפדגוגית של האוניברסיטה העברית לטובת מעמד של גורו עולמי. היסטוריון, פילוסוף, "הוגה הדעות החשוב ביותר של המאה ה־21", כפי שקבע המגזין הצרפתי "לה פואן" בכתבת שער שהקדיש להררי לפני שנה. אורח קבוע בוועידות פסגה של מנהיגי עולם, דייר קבע בטבלאות רבי־המכר בעשרות מדינות, שברבות מהן פגש את מנהיגי המדינה. הוא הוציא שלושה ספרים עד כה. "קיצור תולדות האנושות", שנולד בקורס שהעביר באוניברסיטה העברית ועסק בהיסטוריה האנושית, יצא ב־2011 והזניק אותו לתהילה עולמית. אחריו באו "ההיסטוריה של המחר", העוסק באתגרים הניצבים לפתחה של האנושות ו־"21 מחשבות על המאה ה־21", שיצא לפני שנה ומאגד בתוכו מאמרים ומחשבות של הררי על הסוגיות הפוליטיות, החברתיות והטכנולוגיות של האנושות. הספרים תורגמו ל־60 שפות ונמכרו ב־20 מיליון עותקים בלמעלה מ־100 מדינות. "בלי לקחת בחשבון מדינות כמו איראן ואפגניסטן, בהן הספר נמכר במאות אלפי עותקים פיראטיים", אומר יהב.
שניהם בני 43, פאוואר־קאפל. הררי הוא הראש, יהב הוא הצוואר שמזיז אותו. קשה למצוא בני זוג כה שונים, שמשלימים אחד את השני בהרמוניה מעוררת השתאות. הררי הוא בדיוק מה שהייתם מצפים מהומו־סאפיינס עם נגיעות של גאון - מנתח כל דבר לגורמים, חופר וחופר עד שמוצא רצפת פסיפס. יהב, לעומתו, מתאים יותר לרחבות הריקודים - שובב, מלא חיים, משפריץ כריזמה מטורפת. אפשר היה לשער שההצלחה הפכה אותם לזוג דיוות, אבל זה נכון רק חלקית: "הוא לא יהפוך לדיווה בחיים", אומר יהב. "זה אני שהפכתי קצת פרימדונה. יובי הוא האדם הכי מאופס על עצמו. אני מכיר אותו כבר 18 שנה - והוא לא בן אדם שנהנה מתשומת הלב בטבעיות".
הררי: "אני אדם סגור ומופנם מאוד. איציק אומר שאני סגפן. בגיל 20 הייתה לי פוביה משיחות עם אנשים זרים. כשהייתי צריך להתקשר לחברת חשמל או לעירייה, הייתי יושב מול הטלפון במשך חמש דקות ומנסה לאזור אומץ לדבר עם הפקידה".
מאיפה זה בא?
יהב: "מפולניה".
הררי: "אלמלא איציק, סביר להניח שהיום הייתי די מפורסם בישראל, אבל אף אחד בסין או באיראן לא היה מכיר אותי".
*****
התהילה העולמית של הררי נולדה ממחסור של אביזר חיוני. הוא לימד קורס מבוא להיסטוריה עולמית באוניברסיטה העברית ונדהם לגלות שאין ספרי רקע טובים בעברית על הנושא. הוא החליט למלא את החסר, "מתוך מחשבה שסטודנטים ואולי כמה חובבי היסטוריה יקראו את הספר".
האוניברסיטה צילמה את ההרצאות והעלתה אותן ליוטיוב ולספוטיפיי, אבל בקושי היו מאזינים. את כתב היד של "קיצור תולדות האנושות” הוא שלח להוצאות ספרים רבות - ונדחה, עד שהוצאת "דביר" הרימה את הכפפה. "שמואל, מנכ"ל ההוצאה, התקשר ואמר לי, זה לא שכתבת את ‘יומנו של חנון', אבל נעשה עם זה משהו. אחרי שהספר יצא, כולם היו מופתעים שהוא בכלל נמכר".
ממש ג'יי קיי רולינג.
יהב: "זה עוד כלום. החלטנו לתרגם את הספר לאנגלית ולנסות להוציא אותו בחו"ל. שכרנו את שירותיה של סוכנת ספרותית גרועה, ששלחה את הספר המתורגם כמו שהוא, בלי עריכה ואריזה, להוצאות ספרים בארה"ב. כשהדחיות נערמו, לקחתי חזרה את העניינים לידיים. שכרנו עורכים על חשבוננו והתחלנו לרדוף אחרי דבורה האריס, הסוכנת הספרותית של גרוסמן, שנחשבת הכי טובה בארץ. היא דחתה אותי, אבל אני נודניק. בסוף היא הסכימה לקבל אותנו והתחלנו תהליך של שלוש שנים. בדרך ניסינו להוציא את הספר באמזון וזו הייתה טעות גדולה".
האמנתם שזה יהיה להיט?
הררי: "אני לא, אבל איציק כן".
יהב: "אני לא קורא ספרים וזו הייתה הפעם הראשונה שקראתי ספר היסטוריה, שפקח לי את העיניים וגרם לי להרגיש חכם".
לפני חמש שנים יצא הספר בתרגום לאנגלית. המו"לית בבריטניה אמרה ליהב שהוא ימכור 15 אלף עותקים במקרה הטוב. "איציק אמר לה, 'את תראי, הספר הזה ימכור מיליונים'", מספר הררי. "ואני מתבונן בו מהצד ואומר, 'איזה שד נכנס בו? מה הוא מבין בספרים?' הוא ניהל לפני כן קפטריה בחיל הים והיה מפיק בפסטיבל עכו לתיאטרון. ואז הספר מגיע לעוד מדינה וכל פעם אני אומר לעצמי, 'אולי הוא יצליח עוד טיפה, אבל לא מעבר לזה'. בשלב מסוים שתי נשים הציעו להפיץ את הספר במזרח אסיה תמורת 50 אחוז מהרווחים. מיד אמרתי, 'טוב, למה לא?' אבל איציק העיף אותן מכל המדרגות. אין לי מושג בעניינים כמו ניהול משא ומתן".
יהב: "או בעניינים כמו להתלבש, להכין מצגת נורמלית, להחליט אילו ראיונות לעשות ואילו לא".
מה היה הרגע האחד, שהבנתם שהספר להיט?
יהב: "כשהספר יצא בבריטניה, ממש בהתחלה, הבנתי שזו הולכת להיות הצלחה מטורפת. התחלתי לחפש לנו בית חדש".
הררי: "לפני שנה וחצי, כשהזמינו אותי כנאום מרכזי בפסגה הכלכלית העולמית בדאבוס, אמרתי, 'טוב, זה הסוף'. ואז קרה עוד משהו, ועוד משהו".
כמו למשל שאובמה המליץ על הספר. מפתיע.
יהב: "לא מפתיע, אלא משמח. דחפתי את הספר דרך הקשרים שלנו בארה"ב ודרך הוצאת הספרים. אני רק מתבאס שאופרה ווינפרי עדיין לא המליצה על הספר".
מעמדו של הררי מתחיל להשתנות - הוא כבר לא פרופסור ומרצה, אלא פילוסוף, הוגה דעות. "הטיימס", "האקונומיסט" וה"ניו יורק טיימס" מארחים אותו באופן קבוע בין דפיהם. הוא יוצא לסיבובי קידום מכירות ברחבי העולם והופך למרצה מבוקש. הראשון בעולם שמרצה על עתיד האנושות ב"טד" כדמות הולוגרמה. "קיצור תולדות האנושות" שהה 150 שבועות ברשימת רבי־המכר של "הטיימס". "21 מחשבות על המאה ה־21" הודפס ביותר ממיליון עותקים באנגלית עוד לפני צאתו.
העיסוק שלו בנושאים כמו בינה מלאכותית והחשש מפני דיקטטורה טכנולוגית לכדו את מוחם של בכירי הטכנולוגיה העולמית. ביל גייטס המליץ על ספריו. סרגיי ברין מ"גוגל" הטיס אותו במטוסו הפרטי להרצאה. "לא תענוג גדול - זה לא שטסנו לחופשה בקריביים. המטוס התעכב והיטלטל. אם היינו טסים בטיסות סדירות, היינו מגיעים מהר יותר".
יהב: "בניגוד ליובל, אני יכול לחגוג במטוס, להרים כוסית שמפניה. אין ספק שנחמד לטוס במטוס פרטי כי כל תיאטרון הביטחון נחסך ממך. אבל כשאתה טס 120 פעמים בשנה, כל טיסה הופכת להיות מתישה".
בקייב הוא מופיע בכנס שעוסק בחדשנות וטכנולוגיה. הררי הוא המרצה המרכזי ולמרות שהוא נועל יום ארוך של הרצאות, האולם הגדול מפוצץ - חלק מהנוכחים יושבים על המדרגות. הררי נותן הרצאה מהוקצעת, מהודקת, רלוונטית. בינה מלאכותית, התחממות גלובלית, סכנות הטכנולוגיה - סופרמרקט של נושאים. הקהל והמנחה שואלים אותו כמעט על כל נושא וממתינים בדממה למוצא פיו. בתום ההרצאה, נאספים כל הבכירים בחליפות והררי מובל לפוטו־אופ ביניהם. "סמייל, סמייייל", מתחנן הצלם והררי מעווה את שפתיו לחיוך מעושה ולא מאוד מתמסר. הוא לא מגיע לאירועי קוקטייל הכוללים שיחות סרק עם זרים. "מינגלינג הוא קו אדום. אני גם לא נוטל חלק בארוחת ערב רבת משתתפים. שמונה אנשים מקסימום. יותר מזה - אין הזדמנות לנהל שיחה אמיתית".
ואם מקרון מזמין אתכם לארוחת ערב, תכתיבו לו את מספר המשתתפים?
יהב: "כן. בארוחת הערב עם מקרון בארמון האליזה, ישבו שמונה אנשים. אם מנהיג מזמין אותנו לאירוע של 30 אנשים, אנחנו מבינים שהוא לא באמת רוצה לדבר עם יובל, אלא רוצה לערוך אירוע יחצני".
אכזבה מהדהדת נרשמה עם בנימין נתניהו. "בני ציפר הזמין אותנו אליו הביתה למפגש מצומצם עם ביבי, אירוע עם שישה אנשים לכל היותר", מספר הררי. "הגענו והיו שם 40 איש. לא הייתה אפשרות לשיח משמעותי. זה היה אירוע סתמי למטרות יחסי ציבור וחשתי פספוס גדול, בעיקר בשביל ביבי. הבן אדם נושא במשרה הכי תובענית על פני כדור הארץ, ואין לו רגע אחד שהוא יכול לחשוב על דברים ברומו של עולם. סוף־סוף נקבע לו מפגש בן שלוש שעות עם אנשי רוח - וההזדמנות בוזבזה לחלוטין. החלפנו כמה מילים. לכל אחד ניתנה דקה לדקלם כמה סיסמאות - וזהו".
יהב: "המפגש היה מביך והותיר רושם רע. יובל ישב במרפסת כל הערב. מאז לא התקיימה פגישה נוספת".
ועכשיו אתם נזהרים במפגשים עם מנהיגי עולם?
יהב: "לרוב הדברים אנחנו אומרים לא. אנחנו מקבלים הזמנות מנשיאים וראשי מדינות על בסיס יומיומי, לאירועים של 100 אנשים - ומסרבים בנימוס. איך הם מגיבים? שיתמודדו. הרבה פעמים ההזמנות הללו נועדו כדי להתהדר ביובל".
הררי: "לפני שנתיים־שלוש טסנו בכל העולם, כל הזמן. טירוף. ואז הבנו שזה לא הולך להיגמר בקרוב".
אחת הטיסות הובילה אותו השנה למשרדי פייסבוק. הררי ערך שיחה מצולמת עם מארק צוקרברג. הוא דיבר על הסכנות בבינה מלאכותית ושימוש לרעה באלגוריתם לצורכי איסוף מידע אישי, וצוקרברג ברח לא מעט לסיסמאות כמו "העתיד של האינטרנט והחברה המודרנית". אפשר היה להרגיש שצוקרברג השתמש בהררי. פייסבוק ניצבת בימים אלה בפני מתקפות תקשורתיות וגם פרלמנטריות ברחבי העולם, על האופן שבו היא מנסה לדרוס את פרטיות משתמשיה לטובת רווחים. "אני מנסה לשים לב שלא משתמשים בי כחומר הלבנה", אומר הררי. "ברור שבמפגש עם צוקרברג הוא ביקש להעביר מסרים משלו, אבל אני באתי עם מסרים אחרים. היה שם ניצול הדדי. אני לא תמים ויודע מה המניעים של צוקרברג, ואני גם מזדהה עם המקום שבו הוא נמצא. אבל אני לא ארים לו כדי לקבל משהו בתמורה - זו תהיה שחיתות לשמה".
*****
בעיצומה של הנסיקה נפערו הסדקים הראשונים בדמותו האהובה של הררי. כשספרו, “21 מחשבות על המאה ה־21” יצא לאור ברוסיה, הושמט מהספר קטע המותח ביקורת חריפה על נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, והוחלף בפסקה המותחת ביקורת על נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ. גם כיבוש חצי האי קרים האוקראיני על ידי רוסיה הוצג בספר כ”סיפוח”. כלי התקשורת הגדולים בעולם חשפו את השינויים בגרסה הרוסית, באקט שהיו בו ביקורת חריפה כלפי הררי מחד, אך גם עדות למעמדו הרם מאידך. הררי התגונן במאמר שכתב בנושא, אבל הרוחות לא שככו. אנחנו מצטרפים להררי במהלך סיבוב הרצאות שלו באוקראינה שהפכה לעומתית לרוסיה מאז אותה פלישה. קטרינה, המוציאה לאור של ספרי הררי במדינה, מספרת כי הביקור אינו מקרי. “הבאנו אותו לשני כנסים ולמסיבת עיתונאים כדי להנמיך את גובה הלהבות. הסיפור של התרגום הרוסי עורר פה סערה גדולה וגם אחרי ההופעות, לא כולם השתכנעו מדבריו. רבים רואים בכך כניעה של פרופ’ הררי לצנזורה הרוסית, אבל אחרים אומרים, ‘העיקר שאנחנו יכולים לקרוא את הספר בגרסה המקורית שלו פה, באוקראינה’”.
הררי מגיב עתה לראשונה בהרחבה לטענות כלפיו, שלפיהן הוא נתן ידו לצנזורה הרוסית בעבור חופן עותקים. “בוא נעשה סדר: היו שני סוגים של שינויים שנעשו בתרגום לרוסית. המו”ל הרוסי המיר את המילה ‘כיבוש’ ב’סיפוח’ ללא ידיעתי או הסכמתי, ואנחנו עובדים מולו כדי שבהדפסות העתידיות השינוי לא יופיע שוב. קטגוריה שנייה היא החלפה של דוגמה, שנעשתה באישורי. צריך להבין: מוציא לאור רוסי מסתכן כשהוא מפרסם ספרים בעייתיים. יש צנזורה רשמית, שיכולה לסבך אותו. אבל יש גם ‘ביקורת פתע’ של מס הכנסה, ש’מגלה’ העלמת מס ואז סוגרים את העסק ושולחים את אותו מו”ל לכלא. בכמה קטעים בספר נמתחה ביקורת חמורה על המשטר הרוסי, בפרט בנוגע לפלישה לקרים. המו”ל הרוסי ציין שלא יוכל לפרסם את הספר ברוסיה כמו שהוא. ניצבו בפניי שתי ברירות: לשנות כמה דוגמאות כדי להגיע לקהל הרוסי או לא לפרסם את הספר ברוסיה בכלל. אני מבין ומכבד את מי שטוען שעליי לשמור על האינטגריטי שלי, אבל זו עמדה לא מועילה, שתשחק לידי המשטר, שלא רוצה שספרים כאלה יתפרסמו ברוסיה. חשוב לי שהקהל הרוסי יהיה חלק מהשיח על מיליטריזם והומופוביה, מה גם שרוסיה היא אחד הקולות החשובים בעולם בשיח על בינה מלאכותית וסכנותיה. כל השינויים שאישרתי היו פחות מאחוז אחד מהספר וגם אחרי השינויים, הספר נותר עמוס בביקורת על המשטר הרוסי והאידיאולוגיה שלו”.
אבל מי שצריך לדעת על כיבוש קרים הם אזרחי רוסיה, שבשמם נעשה הפשע הזה.
“שילבתי את הדוגמה של קרים כדי להעלות את המודעות העולמית לאחת הבעיות החמורות שהתרחשו בזירה הבינלאומית בשנים האחרונות. הרוסים קוראים על כך כל הזמן. הסיכוי שקורא רוסי, שעובר שטיפות מוח כבר חמש שנים בנושא קרים, יקרא את הדוגמה בספר שלי ויגיד, ‘וואלה, פוטין רימה אותי’ - הוא אפסי. זה כמו שמישהו יכתוב פרק על הכיבוש, תראה אותו למתנחלים בעפרה והם יגידו, ‘וואלה, לא חשבנו על זה’. השימוש בדוגמה של קרים נועד לעורר את היפנים, הצרפתים והברזילאים לבעיה. בעולם שכחו את קרים”.
החלפת ביקורת על פוטין בביקורת על טראמפ.
“בפרק שעוסק בפייק־ניוז, נתתי דוגמה מובהקת לכך. שתי הדוגמאות הבולטות בעולם הם פוטין וטראמפ. אם הייתי מכניס את נתניהו היו תוקפים אותי. כל דוגמה הייתה מקימה עליי אנשים. המטרה שלי היא לשנות את השיח העולמי וזה כולל גם קהלים במדינות לא דמוקרטיות”.
יהב: “מבחינתנו, חשוב שהספר ייכנס לרוסיה. אם מרצה באוניברסיטה רוסית נידחת ימליץ על הספר לסטודנטים שלו, והם יקבלו פרספקטיבה אחרת על הומואים, זה פרייסלס”.
יבוא מפיק תרבות ויאמר שהוא רוצה להנגיש מופע אמנותי לקהל דתי, אז הוא יוריד קטע שבו נשים שרות או רוקדות.
הררי: “יש את הקצה הטהרני, שטוען שאף פעם אסור להוריד קטע. אם הספר יתורגם לערבית, אסור להוריד משפט על מוחמד, גם אם זה יהיה במחיר שהספר לא יתפרסם בערבית. אני מבין את הלוגיקה, אבל זה לא אני. צריך לבדוק כל מקרה לגופו: איזו יצירה מוצגת, מה אתה משמיט אבל גם מה אתה מרוויח. יכולתי להעלות את הגרסה הרוסית של הספר באינטרנט, אבל אז רק אליטה ליברלית מצומצמת מאוד הייתה קוראת אותו. אם הספר שלי היה זמין רק באינטרנט - ועוד עם חותמת שמדובר בתעמולה אנטי־רוסית, כי לא הרשו להוציא אותו לאור - המרצה לא יכול לתת לסטודנטים שלו לקרוא אותו. די בכך שסטודנט פטריוט אחד ילך ויאמר שהמרצה מחייב אותם לקרוא תעמולה אנטי־רוסית - וחייו של המרצה בסכנה. במקום דמוקרטי, אני יכול למתוח ביקורת על המשטר כמה שאני רוצה. במקום לא דמוקרטי, ניצבות בפניי שתי ברירות גרועות”.
שערוריית הצנזורה הייתה גם הפעם הראשונה שנפערו הסדקים בתדמית הגורו העולמי שלך. איך זה הרגיש?
“מאוד לא נעים. נאלצתי להתמודד עם סערה תקשורתית בזמן שאני מברר את העובדות לאשורן. התחוללה בי סערת נפש. שאלתי את עצמי אם זה היה נכון או לא. ועדיין, היה הבדל עצום בין סיקור הפרשה בארץ לעומת סיקורה בתקשורת העולמית. הוויכוחים ב’גרדיאן’ וב’ניו יורק טיימס’ היו ענייניים, הם גם עסקו ברמת הצנזורה ברוסיה. ובישראל? היו מעט מאוד עובדות וכמעט אפס דיון”.
יהב: “האופן שבו הסיפור סוקר בישראל הפריע לי יותר מכל. רוע, קנאה, צרות עין. אנשים לא מעריכים את מה שיובל עושה, את העובדה שהוא פותח דלתות בכל העולם, שבאיראן ובמדינות ערב קוראים את הספרים שלו בסתר וכותבים לו מיילים נרגשים. מציון יצאה תורה, אור לגויים. והתגובות בארץ? חוסר פרגון. קראתי את מה ש’הארץ’ כתבו על כך. מה זה? פח!”
*****
מערכת היחסים של הררי ויהב היא הסיוט של הסמוטריצ'ים. לא די בכך שמדובר בשני גברים, אלא שהם גם אוחזים במערכת יחסים יציבה, נורמטיבית ומעוררת קנאה כבר ח"י שנים. גרים במושב כרמי יוסף, בבית עם בריכה, חלום של כל זוג בורגני. אבל ההתחלה ניצתה דווקא על רקע השיכונים של קריית־אתא, שבה גדלו השניים, ברחובות מקבילים, בלי שנפגשו, עד הבליינד דייט.
הם הכירו באתר היכרויות באינטרנט. גורל: שניהם צ'וטטו עם אותו בחור, אבל אף אחד מהם לא רצה לצאת איתו. הבחור עשה מצווה ושידך ביניהם. "יובל טוען שאני התקשרתי אליו ראשון, אבל אני זוכר שהוא התקשר", פוסק יהב.
למרות שגדלו ברחובות סמוכים ונולדו בהפרש של חודשיים, העולמות מהם באו היו הפוכים. הררי אותר כמחונן בגיל צעיר ודרכו אל האקדמיה נסללה במהירות. מכיתה ד' נסע מדי יום בשני אוטובוסים לכיתת המחוננים בבית הספר ליאו באק בחיפה. הוא שוחרר משירות צבאי בגלל בעיות רפואיות והשלים לימודי תואר ראשון ושני בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. בגיל 22 כבר נסע ללמוד דוקטורט בהיסטוריה של המלחמה באוניברסיטת אוקספורד.
יהב גדל בבית מצרי וחווה את הדיכוי המזרחי האופייני לתקופה. "הפניתי עורף למזרחיות שלי במשך שנים רבות. גם בגלל אנשים כמו מירי רגב, שמוציאה אותנו, המזרחים, כמו דמויות פלקטיות ולא תרבותיות". הוא היה ילד חוץ בקיבוץ. "השנים הקשות בחיי. ספגתי שם הרבה דברים עצובים".
אחרי שסיים את לימודיו באוקספורד, שב הררי לארץ והתגורר בדירת הוריו, בקריית־אתא. יהב חיפש את דרכו, עזב את הדירה השכורה שבה התגורר בחיפה וחזר להוריו, ברחוב הסמוך. דייט ראשון, בלי ניצוצות. "מגיל 15 עבדתי בתור מלצר, חסכתי שקל לשקל כדי לקנות אוטו טרנטה, שורד", אומר יהב. "יובל לא עבד, אלא השלים תארים בלוחות זמנים מטורפים. בדייט שאלתי אותו איך הוא שורד והוא ענה לי 'מלגות'. ועוד בהיסטוריה! חשבתי שהוא גיק חמוד".
הררי: "איציק היה שונה ממני. אני בא מעולם של אקדמיה וספרים, רחוק ממנו. מצד שני - היה קליק. שנינו היינו רווי סטוצים ורצינו מערכת יחסים. לא הייתה התאהבות סוחפת, אלא משהו מוצק. בתוך חודשיים עברנו לגור יחד בחיפה. היינו יותר לסביות מאשר הומואים".
אף אחד מהם לא היה בארון, "אבל יש הבדל בין לספר להורים שלך שאתה הומו ובין להביא בן זוג לארוחת שישי", אומר הררי. "עד איציק הכל היה תיאורטי ופתאום יש בן זוג ונוכחות משמעותית בחיי".
יהב נכנס בסערה למשפחת הררי. ״אצלנו בבית ארוחת שישי זה 20 אנשים וצעקות. אצל המשפחה של יובל הכל שקט, מנומס, שומעים את הכף נוגעת בצלחת".
הררי: "לי, מן הסתם, היה קשה לבוא למשפחה של איציק, כי הם אנשים זרים וקשה לי עם זרים".
יהב: "עד היום הארוחות של המשפחה שלי מרעישות לך מדי".
הררי: "כשני גברים, קל לנו יותר. לטוב ולרע, אנחנו לא על המסלול האוטומטי של להתחתן ולהביא ילדים. אני נשאר במערכת היחסים כי אני רוצה, לא בגלל שההורים לוחצים או כי יש משכנתה".
יהב: "אתה יוצא מהארון כל החיים. פוגש מישהו והוא רואה טבעת נישואים ושואל אותך על אשתך, אז אתה צריך להסביר שזה בעל ולפגוש את המבט הזה. לעיתים רחוקות יש גם מבט של סלידה, אבל אנחנו כבר מזמן לא דופקים חשבון".
הררי: "בעבר נמנעתי מלדבר על עצמי או להביא דוגמאות מחיי האישיים. היום אני מדבר על בעלי בהרצאות".
הם נישאו בקנדה ב־2011. "ישבנו יום אחד בתחנת דלק ואמרנו, 'יאללה, בוא נתחתן'", אומר יהב. שני עדים, טקס בעירייה. ילדים? "השתגעת? למה שנרצה לעשות דבר כזה לחיים שלנו?" הוא מתמצת את הדיון. הררי אוחז בדעה מעורבת על פונדקאות. "סוגיה בעייתית מבחינה מוסרית ואתית", הוא אומר. "אם יש חוק פונדקאות שמפלה לרעה זוגות חד־מיניים, זו בעיה. אבל אני לא חושב שזו צריכה להיות ספינת הדגל של המאבק הלהט"בי. יש עוד מה לעשות בארץ בנושא, ולא הייתי מטיל את כל האשמה על החרדים. לא חסרים חילונים הומופוביים, ומנגד יש גם דתיים פתוחים. מבחינה מדעית, יחסים חד־מיניים הם טבעיים לחלוטין וקיימים גם אצל בעלי חיים ובני אדם בכל התרבויות. אין הפרה של חוקי הטבע. גם אנשים שמאמינים באלוהים צריכים להבין שהומופוביה היא המצאה של כמרים ורבנים - אם אלוהים הוא טוב, נראה לי שהוא יעניש בני אדם על שנאה ועל אלימות. מי שמע על אל שמעניש על אהבה?"
אתה לא ממש מנצל את מעמדך לשאת את דגל המאבק הלהטב"י.
"הדבר האפקטיבי הוא לא ללכת ולדבר רק על המאבק הלהט"בי, כי מהר מאוד אנשים יפסיקו להקשיב לך. אני מספר בהרצאה שלי, כמעט כבדרך אגב, על בעלי. כל מי שנמצא באולם מבין שעומד מולו הומו, שחי בזוגיות עם גבר, וזה לא מפריע לו להיות מדען מוביל שאנשים מקשיבים לו".
יהב: "אתה צריך שתהיה לך את היכולת להיכנס למקומות ולהעביר מסרים בלי לדחוף אצבע לאנשים בעין".
הם אמידים, אבל לא מנופפים בכסף. "מכרנו 20 מיליון עותקים, תמלוגים של שניים־שלושה דולרים לכל עותק, תעשה את החישוב. הכסף הגדול בכלל מגיע מהרצאות", אומר יהב, והררי מצטרף עם האותיות הקטנות: "אבל תוריד 50 אחוז מיסים ועוד 30 אחוז הוצאות".
יהב נהנה מהכסף. מפנק חברים, אוכל מסעדות טובות, לובש חליפות יוקרה. הם לא יוצאים לחופשות, "אנחנו גם כך מבלים יותר מדי זמן בנמלי תעופה". הררי נוסע אחת לשנה לקורס ויפאסנה בן חודשיים. מתנתק. אין לו טלפון סלולרי, בטח לא סמארטפון. ״כשאני נוסע לקורס אני לוקח טלפון נוקיה של פעם, למקרי חירום״. הבילוי האהוב עליו הוא לארח חברים לארוחת ערב. בחלק האמנותי: משחקי לוח וקופסה.
שש בש?
יהב: "אין סיכוי שהוא ישחק שש־בש. חנון".
הררי: "אני אוהב לצפות בסדרות. הולך לישון מוקדם".
יהב: "כל מיני סדרות היסטוריות משמימות. לכל אחד מאיתנו יש את החברים שלו ויש לנו גם חופש אחד מהשני. אני למשל נוסע לניו־יורק עם חברים. אנחנו יוצאים לבלות, מיוזיקלים. בארץ אני יוצא עם החברים התל־אביביים שלי. יובי אוהב לקרוא".
הררי: "ספר טוב לוקח את רוב הבילויים".
מכוני כושר?
יהב: "אני מת על זה, חתיכים הורסים. כשאני יוצא ל'אריסה' (ליין מסיבות גייז - י”ח) ורואה את כל הגברים המזרחים יפי התואר מקפצים בלי חולצות, זה מרגש אותי".
הררי: "שרירים זה לא משהו שאפשר לבנות עליו זוגיות, ודאי שלא לאורך זמן".
מועדונים?
יהב: "מה, יובי, היית פעם במועדון?"
הררי: "לפני זמנך. כשלמדתי באוקספורד, הייתי יוצא למועדוני גייז בלונדון. ההיגיון היה ללכת למועדון כדי להכיר מישהו. הייתי יוצא חדור מטרה".
*****
לפעמים צריך כוח טבע כדי לשנות את הטבע האנושי. יהב, הוריקן של איש אחד, סימן מטרות חדשות: לקחת את הררי מהאוניברסיטה העברית לאקדמיה לקולנוע. בשנה האחרונה חתמו השניים על חוזה להפיכת "קיצור תולדות האנושות" לסרט קולנוע בהפקה של רידלי סקוט ("גלדיאטור" "חניבעל") ובבימוי של אסיף קפדיה ("איימי"). הם גם חתמו על חוזה לעיבוד הספר לסדרת טלוויזיה, שבימים אלה נשלמת כתיבתה. "עלילתית, בטח עלילתית. אני שומע דוקו, אני נרדם", אומר יהב. "אנחנו רוצים להנגיש את החומרים לכולם ולעורר את המודעות העולמית לבעיות ולמצב הבעירה שלהן".
הם פתחו לאחרונה משרדים במגדלי דיזנגוף, משם מתנהלת האופרציה העולמית הגדולה, שגם נקראת "ספיינשיפ" Sapienship. יש כבר עשרה עובדים שם ובקרוב יגויסו נוספים. גם ספר ילדים וספר קומיקס נמצאים בשלבי כתיבה, בשיטת מיקור חוץ: צוותים מקצועיים עמלים על התכנים, יהב מנצח על הפרויקטים, הררי מאשר את התוצרים.
המפגשים עם צמרת ההנהגה העולמית הותירו אותם עם מסקנה מובחנת אחת: אין לעולם מבוגר אחראי. ״המפגשים הדאיגו אותי״, אומר הררי. ״לרוב המנהיגים יש כוונות טובות, אבל אף אחד לא אוחז בהגה של הספינה״. יהב: ״אנחנו יוצאים מהפגישות מזועזעים. יש למנהיגים הללו כוח אדיר בידיים אבל הם לא עושים איתו כלום. וכאן החלטנו לקחת את המעמד שלנו לשלב הבא, להיות הפילוסופים החשובים בעולם״. ולכן יהב גם מנצח על מפעל בעל שאיפות אדירות: כתיבת תוכניות חינוך לבתי ספר בכל העולם, שיעסקו בנושאים הגלובליים הבוערים. "תוכניות החינוך שאנחנו מפתחים יימכרו לבתי ספר בצרפת, למשל, אבל את הרווחים נתרום לטובת הטמעת התוכניות הללו למדינות שאין להן כסף, באפריקה", הוא אומר.
הררי מדבר עם הצמרת השלטונית, יהב מקדם תוכניות חינוכיות לאוכלוסיות חלשות, לצעירים ולסטודנטים.
בקרוב ייסעו לברזיל ויבקרו בבתי ספר בפאבלות העניות. בינואר ינאם הררי על הבמה המרכזית בוועידת דאבוס ובשוליה ייפגש עם צמרת ההנהגה העולמית. "יובי צריך זמן לחקור, לחשוב, לפגוש אנשים חדשים", אומר יהב. בעקבות ההצלחה הצטמצמה באופן משמעותי יריעת הזמן שהררי יכול להקדיש למחקרים הבאים. מה עם הספר הבא? "אין! אין ספר הבא", פוסק יהב ומגרש הצידה את המחשבה.
הדאגה של הררי מהתמורות הטכנולוגיות, הפוליטיות והחברתיות, שעליהן הוא כותב ומדבר, נטועה בצד הדמוקרטי־ליברלי־מצפוני של העולם. מנגד ניצבים שנאת זרים, פופוליזם, טוטליטריות מחשבתית ופייק־ניוז. "חלק גדול מהשיח העולמי היום מתמקד בשאלות כמו הגירה או טרור, שהן בעיות קטנות מאוד בעיניי. אני מוטרד יותר מהאופן שבו מהפכת הבינה המלאכותית תוביל לאי־שוויון חסר תקדים בעולם וליצירה של דיקטטורות דיגיטליות, גרועות מכל מה שראינו עד כה. בעוד עשר שנים המידע על חשבון הבנק וחיי המין של כל פוליטיקאי, שופט, קצין צבא ועיתונאי ברומניה, בבנגלדש ובישראל יהיו בידיים של הסינים או האמריקאים. זו האימפריה החדשה".
איך זה יבוא לידי ביטוי? הרי בינה מלאכותית לא מסוגלת להבין את המשמעות שאני יוצק לדברים בחיי.
"לא עד הסוף, אבל הבינה המלאכותית מבינה אותי טוב מספיק כדי לצפות את ההחלטות ואת המהלכים שלי, כך שיהיה אפשר לתמרן אותי ולבצע עליי מניפולציה. ילד בן חמש גדל בעולם שבו, בעוד 30 שנה, כל המידע עליו יהיה מתועד, אגור ושמור. אם יתמנה שופט בבית משפט עליון בישראל, לסינים או לאמריקאים יהיה את כל המידע עליו, כולל רקורד של הפעילות המינית שלו מגיל 20. אין אדם שהמוניטין שלו יכול לשרוד דבר כזה ומדובר בכוח עצום, שלא היה מעולם לפני כן בהיסטוריה. יהיה כאן קולוניאליזם של המידע - מי שיש לו את המידע, יהיה בעל שליטה אדירה".
והאלגוריתם יהפוך את הכל למהיר וקל יותר.
"המהפכה היום היא היכולת לאגור ולנתח מידע במהירות - זה אלגוריתם. למשל: המערכות שישראל מפעילה בשטחים היום, של איסוף מידע אינטנסיבי על 2.5 מיליון פלסטינים וניסיון לאתר התארגנות מסוכנת או מחבל בפוטנציה. לישראל אין כוח אדם שיכול לעבור על כל שיחות הטלפון וחשבונות הפייסבוק של תושבי השטחים, אז אתה נותן לאלגוריתם לסרוק את המידע וכשמתנוסס דגל אדום, נכנס לפעולה האנליסט האנושי".
וכמובן, אפשר להשתמש באלגוריתם למטרות חברתיות ופוליטיות, כלומר להניע תהליכים.
"זה האלף־בית של פוליטיקה. אתה יכול לדעת מי הם 50 אלף התושבים בפנסילבניה, מדינה מתנדנדת, שיכריעו את בחירות 2020. אתה אוסף מידע באמצעות אלגוריתם ומנסה לבדוק מה לעשות כדי להטות את הכף לטובת מועמד מסוים. אנחנו כבר נמצאים שם - וזה מסוכן. יש לאלגוריתם גם שימוש חיובי. אפשר לספק את מערכת הבריאות הטובה בהיסטוריה או לאבחן התפשטות של מחלות באוכלוסייה, במהירות וביעילות רבה יותר מאשר מערכת הרפואה הישנה. הטכנולוגיה לא קובעת צורת משטר או כללי התנהגות מוסריים. טכנולוגיה יכולה לשמש מדינה כדי לפקח על האזרחים בשירות המשטר ומנגד אותה טכנולוגיה יכולה לסייע בפיקוח על פעולות של ממשלות ומניעת שחיתות. ישראל היא המתקדמת בעולם בטכנולוגיות של בינה מלאכותית ואלגוריתם - והיא מוכרת אותן לכל העולם".
הררי מדבר גם על המרוץ ליצירת אדם־העל - הכלאה בין חלקים אורגניים וחלקים ביוניים, בין מוח ומחשב, ליצירת זן אחר של אדם, שיאחוז ביתרונות משמעותיים על בני האדם הרגילים. "אחד הדברים המסוכנים בהתפתחויות הטכנולוגיות הוא הפוטנציאל לפתיחת פערים חסרי תקדים בין מעמדות ובין מדינות. כמו במהפכה התעשייתית, מדינות מסוימות יובילו את המהפכה ואחרות - יישארו מאחור".
ומה מנהיגים אומרים כשאתה מעלה בפניהם את החששות לגבי העתיד?
"יש מנהיגים הסוברים שהתרחישים הללו יקרו בעוד 20 שנה ולאף פוליטיקאי אין זמן להתעסק עם זה עכשיו. הגירה היא אחד הנושאים שמעסיקים את אירופה יותר מכל. אף אחד לא חושב שהמהגרים ישתלטו על בריטניה מחר ואפילו אנשי הימין הקיצוני אומרים שרק בעוד 30 שנה לא יהיה רוב לבן בבריטניה. אבל במקום שמנהיגים יעסקו בהתחממות הגלובלית או בפיתוח מנגנוני בקרה ואתיקה לבינה המלאכותית - הם מתעסקים בהגירה".
למחרת ההרצאה של הררי בקייב אנחנו נוסעים לסיור בצ'רנוביל. למה? "צ'רנוביל זה סיור לימודי ויובי אוהב כל מה שהוא לימודי", מסביר יהב. כן, הם לא חייבים להיות כאן, אבל הררי העדיף לבלות את היום החופשי שלהם בכור הגרעיני הידוע לשמצה הנמצא במרחק שעתיים נסיעה, ולא בשופינג בעיר. הוא מצויד בבגדים ארוכים להגנה מפני הקרינה ובמצב רוח טוב. הוא אפילו מחייך בלי מאמץ.
צ'רנוביל היא תפאורה הולמת לדבריו. "הסכנה הגדולה היום היא שילוב של טכנולוגיה משוכללת עם אמונה שהמדינה היא מעל לכל - וקיבלת מתכון למשטרים טוטליטריים גרועים ממה שראינו במאה ה־20. עם הטכנולוגיה של היום, המשטר יכול לעקוב אחר האזרחים ולמשטר אותם ברמה שהיטלר וסטלין לא הגיעו אליה. היום אפשר לזהות רגשות על ידי התבוננות בתנועות פנים באמצעות חיישנים. אם בברית־המועצות מישהו מחא כפיים למנהיג אבל בליבו איחל לו שילך לעזאזל, עתה הטכנולוגיה תאפשר לקרוא את הבעות הפנים ולדעת אם מישהו איחל למנהיג דבר רע. זיהוי הרגשות והדפוסים יוביל למחוזות מסוכנים שלא הכרנו בעבר".
אסון צ'רנוביל שהתרחש ב־1986 הוא אחד מהדוגמאות הבולטות של המאה ה־20, לחיבור המסוכן בין מדע מתקדם ופוליטיקה בעייתית, שהציבה את המדינה כדת העליונה. ברית־המועצות, שבשטחה נמצא הכור בזמנו, הסתירה את דליפת הכור במשך למעלה מ־48 שעות. כ־60 בני אדם נהרגו כתוצאה ישירה של האסון, אך עם השנים גרמה הקרינה הרדיואקטיבית למותם של אלפי עד עשרות אלפי בני אדם נוספים.
סדרת הטלוויזיה על האסון ששודרה לאחרונה ברשת HBO, עשתה לצ'רנוביל את מה שהררי עשה להיסטוריה של האנושות - הנגישה אותה באופן קולח ומרתק. דניס, המדריך שלנו, מספר שמאז שעלתה הסדרה, חלה עלייה תלולה במספר המבקרים באתר הגרעיני. "חלקם שוכחים שמדובר באתר של אסון ומצטלמים בתנוחות לא ראויות".
חנות המזכרות בפתחו של האתר ממחישה את נהירת התיירים שרוצים להתחכך קצת באבק גרעיני. מילא הטי־שירטים והמגנטים - אפשר לקנות פה גלידת צ'רנוביל בגוונים זרחניים. בכניסה לאתר אנחנו מקבלים מכשירים אישיים, שיוודאו בסוף הסיור שלא נחשפנו לקרינה ברמה גבוהה מן המותר. מכשיר נוסף, המודד את הקרינה הרדיואקטיבית בכל רגע נתון, מופקד בידיו של יהב שמניף אותו לכל עבר. ההוראות שניתנות לנו על ידי דניס לא לגמרי תואמות את לוח ההוראות הניצב בכניסת האתר. על הלוח מזהירים את התייר שעליו להתעטף בלבוש מגן הולם. דניס אומר לנו שאנחנו יכולים להיכנס לאתר כמו שאנחנו, "רק תוודאו שהקרסול שלכם מכוסה היטב, כדי שלא תספחו אליכם קרינה שנדבקה לטחב על האדמה". אנחנו לא בטוחים איך לנהוג אל מול ההוראות הללו, במקום שכבר התרחש בו אסון רשלני. "אני לא רגוע, יובי", פונה יהב להררי וזה מצחקק במבוכה.
אנחנו מגיעים עם האוטובוס אל כור מספר ארבע, שנאטם מספר פעמים. כמה אלפי בני אדם עובדים כאן היום באיטום ובעיקר באבטחת האתר ובהבטחה שלא תדלוף ממנו קרינה רדיואקטיבית. מדינות העולם מממנות את פרויקט איטום הכור, שצפוי להימשך עד שנת 2065. "כולן מממנות, חוץ מזו שאשמה בכך יותר מכל - רוסיה", אומר דניס במרירות. "מאז הפלישה הרוסית, האוקראינים מתעבים את הרוסים", אומר לי הררי בשקט.
"העיוות של המערכת הסובייטית היה בראש ובראשונה בהסתרה של האסון”, ממשיך הררי. “אנרגיה גרעינית היא אחת האנרגיות הבטוחות ביותר, גם אם מביאים בחשבון את צ'רנוביל ופוקושימה. הרבה יותר אנשים מתו בעשורים האחרונים כתוצאה מזיהום של תחנות כוח, פחם ונפט מאשר כל התאונות הגרעיניות יחד. הלקח המרכזי מאסון צ'רנוביל נלמד מהאופן שבו מערכת פוליטית לא יודעת לפקח על טכנולוגיות מסוימות. היום אנחנו מפתחים טכנולוגיות יותר עוצמתיות ופחות מפוקחות".
והמערכות הפוליטיות היום לא נוסכות רוגע.
"בשנים האחרונות יש במערכת הפוליטית גל של אנטי־אינטלקט ואנטי־מדע. אי־אפשר להציב שאלה כמו 'האם התחממות גלובלית מתרחשת או לא' בבחירות דמוקרטיות ואסור שהאמת תהיה כפופה לרצון בני אדם. מי שצריך להכריע אם יש שינויי אקלים הם מדענים ומי שצריך להחליט מה עושים עם המידע הזה הם הבוחרים. אנחנו רואים פוליטיקאים, כמו טראמפ, שנוטלים את הזכות להכריע בשאלות מדעיות - כמו אז, בצ'רנוביל - וזה מצב מסוכן מאוד".
הסיור מגיע לאזור שנראה מרחוק כיער, אבל מקרוב מתברר כעיירה הנטושה פריפיאט. הניווט בין רחובות העיירה דומה למשחק וידיאו. בכל פנייה מתגלה חפץ ישן - רמזור, בריכת שחייה, בית ספר שננטש אך בכיתותיו עדיין מונחים ספרי לימוד על השולחנות. על קיר אחת הכיתות מתנוססות, מאובקת וחבולה, מפת ברית־המועצות. לא ברור איזו רוח נושבת כאן ביתר עוצמה - ההיסטוריה, או האירוניה. מסכות אב"כ שוכבות בערימה בקפטריה של בית הספר. "הן היו שייכות לתלמידים, שנשאו אותן בגלל החשש מפני מתקפה אמריקאית על ברית־המועצות", מסביר דניס.
אבל העולם לא הפנים את הלקחים שבית הספר הזה צריך היה ללמד. "היום יש מרוץ גרעיני מחודש", אומר הררי. "הוא חייב להיות חלק מהשיח הפוליטי. מוזר לחשוב שעל פי מקורות זרים - כפי שנהוג לומר - ישראל היא מעצמה גרעינית, אבל מעולם לא היה דיון על האם אנו רוצים את זה או לא, או מי מחליט אם להשתמש בנשק גרעיני. רק אחרי שטראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, האמריקאים שמו לב שהנשיא יכול להורות על תקיפה גרעינית בלי לבקש אישור. מדובר בירושה מימי המלחמה הקרה, מתסריטי אימה שלפיהם לנשיא יש חמש דקות להחליט על תקיפה כי ארצו הותקפה על ידי הסובייטים ואין לו זמן לקבל את אישור הקונגרס. טראמפ יכול להורות על תקיפה של איראן או צפון־קוריאה, גם אם ארה"ב לא הותקפה. אין לי מושג מי בישראל יכול להורות על תקיפה ובאילו תנאים. ועוד לא התחלנו לדבר על הסכנות בתרחיש של תאונה בכור הגרעיני בדימונה. זה לא שיש לנו מאות קילומטרים של יער, שיחצצו בין הכור לאזרחים כמו באוקראינה".
אחד המקומות מכווצי הלב בסיור הוא הלונה פארק, שגלגל הענק שלו הפך לסמל האיקוני של אסון צ'רנוביל ופריפיאט הנטושה ואמור היה להיחנך כשבוע אחרי האסון. יהב משוטט בין המתקנים עם מכשיר המדידה, בודק אילו מהמתקנים מזוהם יותר מאחרים, מוודא שחלילה לא ניכנס לאזור עתיר קרינה. "יובי", הוא קורא לעבר הררי. "תקנה לי מכשיר כזה". הררי מחייך ואומר לי, "אין ספק שמצאנו עבורו את הצעצוע האולטימטיבי".
לפני שאנחנו עוזבים את המקום, אני עושה את הטעות הגדולה ביותר של המסע ומבקש מהררי שנצטלם לתמונה משותפת על רקע הגלגל הענק. בתוך שניות ספורות כולם נאספים מסביב להררי, עם הגב לגלגל. הצלם מתרחק לאחור, מעמיד אותנו בשורה ומכוון את המצלמה. הבעת פניו של הררי נותרת חתומה. "תחייכו", פוקד עלינו הצלם. אבל קולו של יהב גובר על קולו של הצלם: "יובי, אתה לא חייב".
