טבילת אש

"איי", אני אומרת, מופתעת לגמרי, ומוסיפה באינסטינקט, "אייה, מה זה, אייי".

זה כואב, החרא הזה, זה כואב כמו לתחוב את הרגליים שלך לרשת של אסאדו, או סיר פויקה לוהט. שזה הכי הגיוני בעצם, בהתחשב שאני צועדת, יחפה לגמרי, על ערימה של גחלים חיות. אדומות. זו לא אש דרדל'ה, זו לא אש הרפאים הכחולה של הזיקוק ששמים על העוגה ביומולדת חמש. אין פה גם איזה טריק שרלטני ‑ כמו שטענו האנשים שלא היו בסדנאות של טוני רובינס אבל ראו את אופרה וינפרי מהדסת על האש ‑ שהצוות שלו בטח מכבה את הגחלים לפני שמעלים את המשתתפים. ממש לא, זה הדבר החם והאמיתי עצמו. כל מה שטוני הבטיח לנו קודם, כשהכין אותנו לאירוע. "אלו יהיו גחלים ממש לוהטות", הוא אמר, "בטמפרטורה של פי שמונה ממה שתקבלו אם תדליקו את התנור הביתי שלכם". להמחשת הנקודה, מסך הווידיאו מאחוריו הקרין להבות גיהינום מיתמרות.

ועדיין, אני מופתעת ברמה של הלם, פשוט לא יכולה להאמין שזה מה שקרה לי. לאורך השעות האחרונות טוני דיבר רק על הטקס הזה, אולי ההיי־לייט של הסדנה שלו, צעדת האש. הבטיח שגם אם נדמה לנו שאנחנו לא מוכנים לשים את הסנפירים הרכים והפגיעים שלנו באש לוחשת, הוא נותן לנו את המילה שלו ‑ שכולנו כבר ידענו כמה היא שווה: מיליון דולר לפגישת אימון אחת איתו ‑ שאנחנו לגמרי כן.

"תאמינו לי", חייך בכל מיליון חמש מאות שבעים ושמונה שיניו העצומות והלבנות, "זה כבר עמוק בתוך הגוף שלכם. זוכרים שביקשתי מכם לחשוב על כל היכולות שלכם, על כל הדברים המדהימים שהצלחתם להשיג בחיים, ואז לנער את היד ולעשות אגרוף? הגוף שלכם זוכר את תחושת העוצמה הזאת בקצות האצבעות, באגרוף, והיום, שנייה לפני שתעלו על הגחלים, תעשו את האגרוף הזה, והגוף יזכור, והמוח יצטרף אליו, כי איפה שהפוקוס הולך, לשם זה זורם".

החברה הטובה, אופרה וינפרי, הולכת על גחלים. “הגוף יזכור, והמוח יצטרף אליו"

בשלב הזה, הייתי אחרי יממה שלמה בתוך קונצרט הפופ המקולקל, הרעשני והמשוגע, המכונה גם סדנת "שחררו את הכוח שבפנים" של טוני רובינס. מהבוקר ועד רבע לאחת בלילה, אני יושבת באולם הכנסים אקספו, בפאתי סינגפור, ומקשיבה לגבר הכי בטוח בעצמו בעולם מדבר נון־סטופ במין פיליבסטר רוחני של איש אחד. הוא אפילו לא עצר לקחת שלוק של מים, פשוט עמד שם וסיפר לנו על כל הדברים המדהימים שהשיג בחייו ושאנחנו יכולים להשיג גם. וכשאני לא מקשיבה ‑ הוא פוקד עליי לקום מהכיסא ולרקוד. או לנתר במקום לצלילי המנון אצטדיונים אמריקאי נורא נוסח "אווייק מיי סול" של ממפורד אנד סאנס. זה חלק ענקי מהשיטה שלו, לשנות תנוחה, להזיז את הגוף, כדי להחדיר לתוכו אנרגיה במקום פחד ועצבות.

אחרי יותר מ־14 שעות חופרות ומרקידות כאלו ו־16 אגרופים מעצימים, אני כבר במצב שטוני ואנשיו מכנים "psyched", כלומר נרגשת, להוטה, טעונה באנרגיה גבוהה. חצי מטורללת, האמת. אני די משוכנעת שכשאני חוזרת לארץ, אני נכנסת למשטר כושר ואמבטיות קרח, כותבת את הספר שתמיד חלמתי לכתוב ומרוויחה "יותר כסף ממה שחשבתי שאפשר". ובאותה מידה של שכנוע, אני גם יודעת שאת האש הזאת אני עומדת לעבור בשלום.

לכן גם לא הצטרפתי לשכנה היפנית שלי, שחמקה בפחדנות חיישנית לעבר דלת היציאה. במקום זה קמתי מהכיסא, יחד עם 12 אלף האנשים שנמצאים איתי בסדנה, חלצתי נעליים, והצטרפתי לנחיל הארוך שעמד בתור לכיוון המשוער של הפלאנצ'ה בחצר. הפחדים שלי הולכים מאחוריי, כמו לברדור טוב, ולא אני מאחוריהם, כמו שטוני הסביר לי, כשהוא מצליח לגרום לי להרגיש חזקה ונלהבת ומסוגלת לכל, ממש כמו בגיל 23.

רק שאלוהים, איך זה יכול להיות שזה כואב כל כך? טוני הבטיח שנרגיש כאילו הלכנו על עננה, כאילו פסענו בשדה ירוק, קצוץ. ואני האמנתי לו, כי האיש הזה הוא פחמימה מהלכת במשקל 90 קילו. בחיי, הוא משכנע יותר מריח של פיצה בליל חורף גשום. "קוּל מוֹס, קוּל מוֹס", אני מנסה לגמגם את המנטרה המחזקת שהוא נתן לנו. "כשאתם מגיעים לאש ‑ לכו ישר", פקד עלינו, "אל תתפתו לרוץ, פשוט תסתכלו קדימה ותלכו בביטחון, כמו שחוצים כביש. ואל תשכחו להגיד בקול כל הזמן: 'קול מוס, קול מוס'".

בתרגום לעברית, "קול מוס" זה טחב קריר, ואני זוכרת שהייתי כל כך שטופת מוח שחשבתי לעצמי שזה בטח סוג של סיסמת קסמים, כמו בהארי פוטר, מילות כישוף שיאפשרו לי לגלוש על פני האש כמו אקרובטית סינית חייכנית. "למה דווקא קול מוס?" אמר טוני וגיחך בסדיזם מסוים, "סתם, כי זה כיף להגיד, וגם כי זה עדיף על ההפך, 'הוט מוס', שזה טחב לוהט, חחחחחח".

×

"גו! גו! גו!" קול תקיף צורח את דרכו לתוך המחשבות שלי. אני לא מספיקה לתהות מאיפה הוא מגיע, כששתי ידיים חזקות מורידות אותי ממרבד הדשא הסינתטי שעליו מפוזרות הגחלים. "אר יו אולרייט מאדאם?" צווח עליי אחד מאנשי הצוות, כשריח שרוף ומוזר, לא לגמרי שונה מצלעות טלה על מחבת פסים, מתפשט באוויר. "בטח, בטח", אני ממלמלת בבלבול מאושר. הוא לוקח צינור ומשפריץ על כפות הרגליים שלי מים קרים. רק עכשיו, המוח הפסיכי מרוב ריקודים והעצמה שלי מואיל בטובו להצטרף לכדור הארץ ולראות מה קורה פה. אני עומדת על האספלט, מחוץ לאולם הכנסים, בוהן כף רגל שמאל שלי צורחת מרוב כאבים ועלבון של, "באמת? דווקא עליי היה כל כך דחוף לך לנסות את חוקי הפיזיקה?". מצבי כל כך לא משהו, שהאיש, שעכשיו אני קולטת שעל תג השם שלו כתוב סקוט, ממש דואג לשלומי, כלומר לתביעת נזיקין עתידית.

בשנת 2016 דיווחו כלי התקשורת בארה"ב על טקס אש זהה שטוני ערך, ונגמר ביותר מ־30 אנשים שנכוו וטופלו במקום וחמישה שאושפזו בבית חולים. קודם באולם, חשבתי לעצמי שזה בטח פייק ניוז, כי מערך הפקה משומן כמו של רובינס בחיים לא יבצע מחדלי בטיחות, אבל עכשיו אני יכולה לראות בדיוק איך זה קרה. חשבתי שיהיה לי זמן לעצור ולפקס את המוח שלי לפני שאני עולה למרבד הבוער. חשבתי שיעמוד לידי איש צוות שיזכיר לי לחשוב חיובי. לא דמיינתי שפשוט אדחף לאש בשנייה אחת, מהר־מהר, כמו בקבוק על פס ייצור במפעל פניציה, ועוד אחרי שעה של עמידה בתור.

סקוט, רובוט השירות של טוני, שמצויד בהבעה נעימה אך אטומה לחלוטין לכל אפשרות של שיחה אמיתית, כמו כל שאר המדריכים, לא ממהר להזעיק לי אמבולנס. יש לו עוד תור של משהו כמו 5,000 איש לטפל בו. הם עומדים בשורות צפופות, מזמרים ומנופפים באגרופים המתוכנתים שלהם. את כל האנשים האלו עוד צריך להעלות על הפס של הגריל, להוריד, לרסס בסילוני מים ולפנות מכאן החוצה, כי יאללה, מאוחר.

"את בסדר?" הוא שואל שוב, ואני מוצאת את עצמי עונה, "כן, בטח". אולי כי לא נעים לי לעצור את כל מבצע הצלייה ההמוני הזה רק בגלל דבר פעוט כמו בוהן שמאל שלי. אבל יש גם משהו אחר. גאווה. על גופתי המתה סקוט או כל אחד אחר פה יידע שאני שייכת למיעוט, ככה קרא לנו טוני, מיעוט, שהמוח שלהם לא מספיק חזק כדי לעשות את "קפיצת האמונה" הזאת ולהשתכנע שהם שייכים ליקום הגיבורים של מארוול. אז אני לא מבקשת עוד מים, אפילו לא משחה, אלא צועדת בצליעה סמויה בחזרה לאולם.

זה לא משנה, כי הנה עוד הפתעה להערב. לא רק שאני ממש לא מרגישה את הכווייה, אני שמחה, ממש שמחה, באקסטזה כמעט. אין לי מושג אם זה מהאדרנלין, התחושה הזאת שאני מרחפת 20 סנטימטר מעל הקרקע, הרחק מעל תחושת הצריבה המעומעמת ברגל, או שאולי באמת קרה לי משהו. טוני אמר שאחרי שנלך על אש, נבין עד כמה מוגבל ומפוחד השכל שלנו, עד כמה הוא בעצם מסוגל להשיג כל חלום הכי פראי שנרצה, מיליון דולר, שיא אולימפי בקפיצה במוט, זוגיות של 20 שנה שעדיין עושים בה סקס.

ובאמת, כל האנשים שסיימו רוקדים באולם, שיכורי ניצחון, מתחבקים וצועקים זה לזה דברים כמו "אני פייר וולקר, בנאדם, פייר וולקר". "צועדת אש", מכנים את זה פה. לוחמת עשויה ללא חת שהכל קטן עליה אחרי שחצתה את גבולות ההיגיון. אני לא בטוחה שזה מה שאני מרגישה, רק שאני מלאה חיוּת ואנרגיה והדם שלי פועם כל כך חזק ואדום בוורידים, שהוא ממש עושה רעש. בא לי לצעוד על כפות רגליי החרוכות כל הדרך בחזרה למלון. לנשום את אוויר המפרץ המלוח, להריח את הפרחים הוורודים שאבי האומה, לי קואן יו, נטע בכל פינה כחלק מהתוכנית להפוך את סינגפור לגן עדן. ליהנות מתחושת הביטחון שיש גם לאישה בודדה בלילה בעיר, שיש לה וייב של חיפה עם בניינים של ניו־יורק. "אני כל כך נהנית לחיות, כל כך בא לי להמשיך את הלילה ולא לחזור לישון", אני חושבת. כמה מוזר, כבר חודשים שלא חלפה בי מחשבה כזאת.

×

"ועכשיו, תפנו לשכן לידכם ותשתפו אותו בדרכים שבהן אתם משיגים תחושת ביטחון, על חשבון הצמיחה בחיים", טוני אומר דרך אוזניית המדונה שלו. הוא מפנה את גבו השרירי והעצום לקהל, ואלוהים, כמה שהגב הזה רחב. כמו גחון של נושאת מטוסים. הדי־ג'יי, שמבין את האות, שם שיר של קולדפליי ומחשיך את האולם. האור היחידי שנותר בוקע מסרטון האנימציה על המסך - כוכבים לבנים מתפוצצים בשמיים כחולים כהים - שאמור לסמל מטר של תובנות שנופל בשמי הלב האפלים או משהו.

"מהר, תמצאי מישהו לשתף", אני חושבת ומסתכלת מסביב. השכנה המלזית שלי מימין כבר פנתה במהירות לשכן השני שלה והתחילה לדבר איתו. כנראה שלא הייתי נעלבת, אלמלא השכן שהיא כל כך ששה לשתף בחייה התקועים היה קווין, שאני וחברתי האוקראינית מכנות "קווין המוזר". בחור שהתבלט כבר היום, בבוקר הראשון של הסדנה, כשבמקום לשבת על המדרכה ולחכות כמו כולנו בשקט לטוני שיואיל לבוא, אחרי איחור של שלוש וחצי שעות ‑ נעמד מול האייפון שלו והתחיל לשאוג למצלמה במבטא הודי: "אל תתפשרו על עצמכם בשום פנים ואופן! אל תוותרו על הפרסונל הפינס אנד פולפילמנט שלכם!!!"

"זה לתלמידים שלי", אמר בקול רם כשסיים, "אני מנטור מפורסם מאוד בבאנגלור". בשלב הזה לא מיהרנו לשפוט, אולי כי הרחבה שמול מרכז הכנסים הסינגפורי הייתה מלאה במלא טוני רובינסים בעיני עצמם, רובינסים וונאביז. עשרות בחורים צעירים שסיפרו זה לזה בקול רם מדי שיש להם ולוג סופר מצליח להעצמה אישית, או שהם מורה, סליחה, מנטור עסקי, ליצירת מוטיבציה. "אני מקווה שלטוני יהיה מה לתרום לי, מן", אמר אחד מהם, "כבר כתבתי שמונה ספרים, ויש לי גם ולוג ופודקאסט ולהקה. ובכל זאת אני לא מרגיש שאני מצליח מספיק". "שמונה ספרים?" חשבתי בפלצות, "איך הילד סניקרס לבנות המשעמם הזה הספיק לכתוב שמונה ואני אפילו לא ספר אחד?" אבל הצעיר שלידו הינהן בהזדהות, כי כמה שאתה לא מחזיק מעצמך מצליח, לעולם לא תהיה מצליח כמו הגבר מספר אחת בכבודו ובעצמו.

כולם פה מכירים את שווי ההון של טוני רובינס, 500 מיליון דולר, עם עשר אחוזות פזורות ברחבי העולם, אי משלו בפיג'י ומטוס סילון פרטי. אנחנו יודעים את זה גם כי קראנו וגם כי הוא לא הפסיק לספר לנו. הוא מכר 20 מיליון עותקים מהספרים שכתב, הוא מנהל פודקאסט שמכר יותר מ־50 מיליון תוכניות, כדי להיכנס לסמינר הכי מבוקש שלו, "דייט עם הגורל", תצטרכו לשלם 8,000 דולר, הוא מעורב ב־31 חברות בינלאומיות שמגלגלות מחזור של 50 מיליארד דולר.

זה היה הרמז הראשון שלי לאיזה קהל נוהג לפקוד את הסמינרים של רובינס. גברים צעירים שסוגדים לכסף ולגבריות רחבת הקיבורת שלו. הגבריות של רובינס כל כך מתפרצת שאפשר להריח את ריח המאסק שלה דרך הפוסטרים. הוא כל כך שרירי וגבוה, שני מטרים, שמספיק לראות אותו במסכים של אולם הכנסים ולהרגיש אשם על שלא ירדת מיד ל־600 שכיבות סמיכה. והיה גם התרגיל שהעביר לנו, שמטרתו להזכיר לנו כמה חשוב הקול שלנו. הוא ביקש מאיתנו לעצום את העיניים ולדמיין את הסלבריטי עם הקול הכי חושני ומפתה לוחש לנו באוזן הצעות מגונות. הוא פקד עלינו לעשות את זה בקול כל כך נמוך וצרוד, שהנשים באולם ויתרו על בראדלי קופר ועברו לפנטז על טוני עצמו שלוחש להן. וזה היה ברור לכל הגברים באולם. ובעיקר, היה בזה משהו מרגש.

×

הוא נולד ב־1960, הבכור מתוך שלושה אחים, במשפחה וייט־טראשית בקליפורניה, עם אבא שעזב כשהיה בן שבע ואמא אלכוהוליסטית, שהתעללה בו נפשית ופיזית ולא הפסיקה להחליף בעלים. בסדנה הוא מספר איך ההורים שלו ויתרו על ארוחת חג המולד בשנים שבהן לא היה להם כסף. הוא גם סבל מאקרומגליה, מחלה שגורמת לך לצמוח לגובה לא תקין ולגדל כפות ידיים ורגליים מפלצתיות. כשהוא עומד באולם בגב זקוף, זה כמו הוכחה חיה לאחד הביטויים שהוא הכי אוהב: "own it", תרכשו את זה, תנופפו בזה, זה שלכם. כי אם הוא הצליח להפוך את הלקויות שלו לכאלו יתרונות ‑ אחרי שהכיר את הגורו הרוחני ג’ים רוהן, שאצלו עבד במכירות עד שהפך למנטור בעצמו ‑ כל אחד יכול.

הנשים בסדנה מתחלקות לשתיים. המון בחורות צעירות ויפות בנות 20־30 שבאו לגלות איך להרחיב את העסק, רק שהן צנועות ושקטות ולא מספרות לאף אחד בצעקות מה המחזור השנתי שלהן. ומעט מבוגרות כמוני, עם איזה עצב דקיק בעיניים. לא פשוט להיות אישה בת 40 פלוס פה, בין כל אלפי הצעירים חדורי המוטיבציה. "הם כל כך מלאי תקווה", אמרה לי הבוקר חברתי האוקראינית היפה, ונאנחה. היא לא הייתה צריכה להסביר לי את המובן מאליו, כשאת מתבגרת, ומקבלת הצצה היישר למאחורי הקלעים של החיים עצמם, קצת קשה לבוא לסדנה של טוני רובינס ולהרגיש שהכל אפשרי בשבילך.

רובינס מדבר ומדבר על איך הוא הצליח להשיג הכל בכוח המחשבה, למשל הסיפור על איך הוא כמעט פשט רגל ובכל זאת יצא מזה באמצעות המון אומץ ואיזה הימור בנקאי נועז שאני חייבת להודות שלא ממש הבנתי. שאז אני מיד חושבת, "בסדר, אני אחזור לשחות 100 בריכות ביום, לא אנוח ולא אישן עד שלא אכתוב את הספר הכי בסט־סלרי על כדור הארץ". רק שקול קטן מזכיר לי, "אבל את אמא בגיל העמידה עם שיער נפוח, וגם אם תכתבי ספר מוצלח, עדיין תטגני שניצלים ותכניסי להקפאה".

זה גורם לי לשנוא את טוני, שבגיל 59 נראה אנרגטי וחיוני כמו אחי הצעיר. היום למשל, הוא דיבר על מצב הקיטורים הקבוע שבו רובנו חיים. הוא אומר שאנשים מתלוננים וממציאים בעיות, כי בתת־מודע הם חושבים שזה מה שיגרום לאנשים אחרים לאהוב אותם. "כמו שילד נופל בכוונה, למשוך אליו את אמא", הוא אומר, "ככה אתה ממשיך לדבר על הבעיות שלך בגיל 30 בתקווה שמישהו יטפל בך. אבל מה אם את אישה בת 50, ועדיין עושה את זה?" ועם זה הוא פנה לברונטית ממושקפת, מכווצת מצח, שבהתה בו והוקרנה על המסך, "לא את, מאם, את לא בת 50", אמר לה וקרץ, "את בת 22, זה ברור".

עכשיו, "מאם", באמריקאית, זה סוג של גבירתי, אבל גבירתי מעליב פי אלף, מהסוג שאומרים לסבתא כחולת השיער בקזינו כששואלים אם היא רוצה עוד ז'יטונים. וזה היה כל כך לא פייר, כי האישה הזאת צעירה ממנו ב־15 שנה בערך, והמסך קלט אותה מתבלבלת שנייה ואז מתבאסת. כאילו מבינה שיש רק אדם אחד בעולם שיש לו נעורי נצח, טוני, עם מפל הטורקיז שמחכה לו באי הפרטי בפיג'י, שבו הוא שוחה בבוקר בעוד היא מכינה כריכים לילדים ליד המקרר.

×

"אלוהים", אני חושבת, "הכל פה גברי כל כך". הדיבור הבלתי פוסק על כסף, המנוני הרוק הצ'יזיים משנות ה־90. גם הדוגמאות להשראה הן של גברים: ביל קלינטון שנקרא לעזור לו במרוץ לנשיאות, בונו שהוא "בסט באדי" שלו, סטיבן ספילברג ועוד אתלטים רבים מספור. הוא לא הזכיר את סרינה ויליאמס, שלפי הרכילות נעזרה בו כשחיפשה בן זוג וחששה שכבר לא יהיה לה ילד. הדוגמה היחידה שנתן לאישה מצליחה הלכה ככה: "לפני כמה חודשים התארחתי בתוכנית טלוויזיה אמריקאית שנקראת 'דה וויו', שבה עיתונאיות מדברות על ענייני היום. הראיון התגלגל לשיחה על תזונה וספורט, וברברה וולטרס, המנחה, אמרה: 'איך בא לי להיכנס לכושר גם'. היא כל כך התלהבה, שבחדר ההלבשה היא אמרה לחברות שלה: 'בואו נתאמן יחד, נצא לריצות ונאכל בריא'. ואני הקשבתי בצד וחייכתי. יודעים למה? כי אם אתה רוצה תוצאות מחורבנות ‑ קח מאמן כושר נחמד. אם אתה רוצה גוף שמדברים עליו ‑ קח אלוף אולימפי שיקרע לך את הצורה. לאף אחת מהגברות האלו אין גוף מהסוג שהן היו רוצות, אז למה שיתאמנו יחד וייקחו דוגמה אחת מהשנייה? הן צריכות להתאמן עם מישהי שהשיגה את הגוף שהן חולמות עליו".

היה בזה משהו אכזרי, לדבר ככה על הגוף של ברברה וולטרס, אבל לזכותו של רובינס ייאמר שהוא פשוט דובר אמת כפייתי, או לפחות עושה רושם כזה. הוא מדבר בכנות על הגרושה שלו, שהוא שונא, ש"לא ביקשה חצי כשרצתה להתגרש, אלא באה ואמרה: 'אני רוצה הכל, כל מה שיש לך". בסיפור מפורסם אחר שלו הוא משחזר איך אמא שלו הייתה כל כך שיכורה שרדפה אחריו ברחבי המטבח עם סכין, ובשלישי מתאר איך בגיל 27 עבד כשרת ומנקה וגר במכונית ישנה, שנא את עצמו והרגיש קטן ופחדן ואפסוסי, וכולנו מאמינים לו. וכולנו מתמלאים בתחושה של גאולה אפשרית.

"אני נראה ככה כי עבדתי קשה בשביל זה", שואג טוני, "הייתי שמן, הייתי מכור לג'אנק־פוד ולאלכוהול, הייתי מובטל וקיבלתי צו פינוי מהדירה שלי. הגעתי לכזאת תהום, שפשוט קמתי ויצרתי מישהו חדש, את טוני רובינס שאתם רואים היום".

לרגע אחד זה נשמע מפתה - גם אני יכולה לבנות מעצמי יצור־על חדש, ספקטור הסופרת - אבל אז נזכרתי במה שאתה תמיד נזכר בו בסדנה של רובינס. שהוא פנומן, כלומר סיפור הצלחה של פעם במיליון. הוא נראה מעולה, שילוב של בן אפלק וברוס ספרינגסטין, עם נגיעות של הענק הירוק. הוא עשיר ומצליח כמעט כמו חברתו הטובה, אופרה וינפרי. פילנתרופ שמוביל פרויקט לחלוקת ארוחות למשפחות עניות. הוא מאוהב באשתו השנייה, שחקנית בלונדינית זערורית ששינתה את שמה לסייג', מרווה, אחרי שפגשה אותו. הם כמובן מנהלים נישואים מלאי תשוקה וסקס. הוא אבא נהדר שמזיל דמעות של הודיה בכל פעם שהוא מדבר על ארבעת הילדים שלו. רק אחד מהם הוא בנו הביולוגי, מחברת עבר שלו, ושלושה שאימץ, של אשתו הראשונה, בקי.

כי זה הדבר השני שאתה מניח בכניסה לסמינר, אחרי התיק, שבו אסור להגניב אוכל חם: את התחושה הזאת שאתה שווה וחשוב. כי תמיד יש מישהו מעליך. מעל כולם. הסופרמן בחולצת הטי השחורה וכובע הקסקט השחור שהוא לא מסיר ושלפחות חצי מאיתנו מקווים שהוא מסתיר מתחתיו ניצנים של קרחת. בלי הסגידה לכל מה שהשיג, הסמינר הזה לא באמת יכול להתקיים.

בסרט "אני לא הגורו שלכם". “יצרתי מישהו חדש, את טוני רובינס שאתם רואים היום"

×

קולדפליי עוד שנייה מסיימים, ואני חייבת למצוא מישהו לשתף אותו. אני מפנה את העיניים לסינגפורי צעיר ומבועת, שמסמן לי עם היד על האוזניות הגדולות שלו. מאותת שהוא לא יודע מילה אנגלית ומשתמש בתרגום הסימולטני. אגב, כמו כל דבר פה, גם אוזניות התרגום יעלו לך אקסטרה. כ־400 דולר בנוסף למחיר הכרטיס הגבוה ממילא. 954 דולר למחלקת ברונזה, בשורות האחוריות. 1,504 דולר במחלקת כסף, שגם בה רואים את טוני רק במסך. משהו כמו 2,000 דולר למחלקת זהב, המחלקה שלי, כלומר בקרבת הבמה, עם סיכוי לראות את קצה הקודקוד של הישות השגיבה מדי פעם. תמורת הסכום הזה את מקבלת תיק בד שחור, מחברת, תג כניסה על סרט וצמיד כניסה על היד. את יכולה לשכוח מעיפרון ממותג, בקבוק מינרליים, ובטח מסווטשירט של טוני ‑ קפוצ'ון בצבעי אדום או כחול עם סיסמאות כמו "לחיות עם תשוקה", שנמכרים במחיר מלא בדוכן המרצ'נדייז בחוץ. הנה שיעור ראשון באיך בונים אימפריה עסקית של מיליונים, לא נותנים מילימטר אחד מעבר למה שאתה חייב.

הרחק מאיתנו, במושבים הכי טובים בבית, יושבת מחלקת היהלום. הם שילמו 3,684 דולר, וביחד עם מחלקת־העל, הסוליטר, כמעט 8,000 דולר לכרטיס, מהווים את המיוחסים של הסמינר. הם היחידים שטוני פונה אליהם, ומעלה לבמה, כדי לבצע מה שמכונה "אינטרוונשן". כל מי שראה בנטפליקס את הסרט הדוקומנטרי "אני לא הגורו שלכם", הגיע לפה בתקווה שטוני יבצע בו את אחת מההתערבויות שלו. תגידו עליו מה שתגידו, מדובר במכונת אבחון אנושית. מבט אחד מעיניו האדומות מג'ט־לג תמידי, מספיק כדי לקבוע איזו אמא הייתה לך ולמה אתה כל כך אומלל בקריירה או בנישואים. אחר כך הוא יסביר לך, מול כל האולם, למה כל זה לא משנה ולמה אסור לך להפסיק לתת אמון בעולם הזה. כי זה אחד המסרים הכי חשובים של טוני. לא להתקרבן, לא לחפש תירוצים למה את לא יכולה, לא להיכנע לפחד, ולהאמין שהעולם הוא בּוּפה פתוח של הזדמנויות, כסף, אהבה וטוב לב.

המסר הזה כבר סיבך אותו לפני שנתיים כשנזף באישה מהקהל שטענה שעברה תקיפה מינית בילדותה ועוד תקיפות רבות אחר כך. הוא אמר לה שעם כל הכבוד ל־MeToo, הקמפיין לא יכול להוות סיבה לאנשים להמשיך לייבב ולהתקרבן. קמה סערה, אבל כמו כל הסערות של רובינס, היא שככה ברגע שאנשים נזכרו שיש לו מחסן שלם בבית שמלא בעורכי דין.

כאן, באקספו סינגפור, הוא כמעט לא העלה אף אחד לבמה, חוץ מבחורה עם מסקרה כחולה מרוחה ובלונד אפרוח שטענה שהיא לא מוצאת חבר. תוך שנייה הרמקול ניגן את "איטס ריינינג מן" וטוני פקד עליה ללכת איתו באולם, למצוא ארבעה בחורים שעושים לה את זה ולהתחיל איתם. "רוצה לטייל איתי?" שאלה את הצעיר כחול העיניים, "רוצה לצאת לקפה?" הציעה לגבר הסעודי בן ה־40.

זה היה אחד המופעים הכי מבדרים שראיתי, אבל היה לו גם ערך מוסף. הוא שבר אצלה מחסום של פחד. אחרי שאת עומדת על במה ומציעה את עצמך מול כל הקהל ‑ כבר לא תשבי בבית ותחכי לאביר. חוץ ממנה, טוני מאוד קצר עם הזמן שלו, ולא ממש מתפנה לתחקר אף אחד למה הוא רוצה להיפרד מאשתו. מסביב אומרים שהוא לא במיטבו, שהוא כבר לא עובד ארבעה ימים או שישה ימים רצוף, כמו בסדנת הדגל שלו "דייט עם הגורל". "האמת היא שאני חולה", אמר לנו הבוקר, "לפני כמה חודשים התחלתי להרגיש לא טוב והתברר שיש לי הרעלת כספית. ומה הקטע, שזה משום שהקפדתי לאכול בריא שנים, כלומר מרוב שכל מה שאני אוכל זה דגים".

×

"קדימה, שתפו בכל הכוח", קול אדוניי עתיר הכספית שוב בוקע מהמיקרופון, כשאני רואה אותה. עומדת מבולבלת ונטולת פרטנר בשורה לפניי. אנחנו מתחילות לדבר ואני מגלה שהאנגלית שלה מדהימה, ככה מזהים את בני המעמד הגבוה בסינגפור, שמדברים בשפה מתנגנת שנקראת סינגליש, שילוב של אנגלית בריטית מהוקצעת וסינית. היא כל כך נראית כאילו יצאה מהסרט "קרייזי ריץ' אסייאנס", שבארץ קראו לו "עשיר בהפתעה", עד שקשה לי לדמיין אותה עצובה או מדוכאת. כשהיא משתפת, מתברר שהיא אכן בת למשפחת עשירים ועובדת אצל דדי בעסק. ובתוך כל העושר הזה, היא סובלת. "כדי להצליח בעבודה", היא אומרת, "אני צריכה להיות קשוחה ולא להפגין רגשות. בגלל זה אין לי בן זוג. אילו לא הייתי בוחרת בביטחון בחיים ‑ הייתי יוצאת לטייל בעולם לבד, ומתאהבת במישהו שההורים שלי לא מכירים את ההורים שלו".

אלפי כוכבים לבנים מתפוצצים על המסך כשאני מחבקת אותה, אמנם בזהירות, כי הסינגפורים שפגשתי לא מתים על אינטימיות. היא רצתה ביטחון, ועכשיו היא חנוטה בחוקים של אבא ואמא. גם אני רציתי ביטחון, ולכן אני לא מעיזה ליצור שום דבר, כי ברור לי שהביקורות יקרעו אותי ושאני אכשל. ובתוך החיבוק הזה, שתינו עצובות, תקועות בתוך חיים שלא צומחים בהם, רק משמרים אותם כדי להרוויח שקט. אולי זה הרגע הראשון שבו הלב שלי מתחיל להיפתח. אני מתחילה להבין מה המחיר של לא לזוז. פחות כאב עכשיו כי לא מסתכנים, המון כאב אחר כך, כשמתעוררים, גם אם זה עם שעון של פטק פיליפ, בגיל 60.

×

כדי לוודא שהריכוז שלנו לא בורח לשום מקום, רובינס מסיים כל משפט חמישי שלו, בביטוי שהפך למטבע הלשון הכי מפורסם שלו: "סיי איי". "כמה מכם מסכימים איתי שיש מחיר לשלם על להיות שמח, שבן הזוג מאוים כשאתה מאושר מדי", הוא שואל, "כל מי שאיתי בתחושה הזאת, סייי איי!" ובכל פעם שהוא אומר "סיי איי" ‑ 12 אלף גרונות עונים לו בצעקות "אייי!" הם צועקים "אייי" שנוק גם כשטוני שואג: "מי שגילה פעם שהשותף שלו לעסקים שהוא גם החבר הכי טוב שלו גנב ממנו שלושה מיליון דולר, ועכשיו בא לו לנסוע למקסיקו ולרצוח אותו, סיי איי". ההתלהבות של האיש הזה מידבקת יותר מחצבת, האנרגיה שלו סוחפת יותר מצונאמי באביב.

אנשים מהופנטים ממנו. ואפשר להבין למה. ב־4 באוקטובר הוא יהיה פה, לסדנה של יום אחד בארץ, בהיכל מנורה מבטחים בתל־אביב, ומה אני אגיד, ממש כדאי לקנות כרטיסים. לא תמצאו מספר סיפורים יותר טוב מרובינס, גם כשהוא מדבר על איך התאהב באשתו השנייה. הם נפגשו באירוע כשהיה גרוש טרי, הוא לא יכול היה להוריד ממנה את העיניים מרוב שהיא "הייתה בן אדם יפה מבפנים ומבחוץ", אבל בשלב ראשון היו רק ידידים כי, למרות שהיא נראית כמו שרון סטון מיניאטורית והוא כמו פאקינג זאוס, "עוד לא הייתה שם משיכה מינית". או הסיפור על הטירה שקנה בהחלטה של רגע, למרות שהיו לו אז רק 100 אלף דולר בבנק, שבסופו נתן לנו את המסר הבא: "אם אתה רוצה לכבוש את האי, תוודא שאתה שורף את כל הספינות שלך כשאתה עולה עליו".

רובינס ואשתו השנייה, סייג'. “היא יפה מבפנים ומבחוץ"

רובינס חולה על להכניס את עצמו למצבים בלתי אפשריים. קודם תקנה את הטירה הארורה ותתחייב, הוא אומר, ואז, בגלל שאתה "פוּלי קומיטד", הכסף אכן יבוא. הכל נובע ממה שהוא מכנה "על מה אתה שם את הפוקוס?" - המוח האנושי רגיל לחשוב בפחד, כלומר להיות הישרדותי. "אם השאלות שתפנה למוח שלך יהיו שליליות ‑ הוא ייבהל, ככה הוא מתוכנת. להכניס דאגות לתוכו. אם תתפקס על מה שטוב, תגלה שאתה שמח, המוח לא גורר אותך למטה. הוא נגרר אחריך ואתה מנהל אותו".

זה נשמע בסיסי, אבל כאן אנחנו מגיעים לדרך מלאת התשוקה שבה הוא אומר את הדברים. לרובינס יש להט שמסוגל להאיר עיר שלמה. בשביל זה הוא אוכל רק דגים וירקות, ואורז לפעמים, או טובל באמבטיה קפואה מדי בוקר. בשביל זה הוא פוקד עלינו לעשות את הטריק שלו, שזה לקום ולנתר במקום 100 פעמים. כי זה מה שמפריד לדעתו בין אנשים בסדר לאנשים ממש־ממש מצליחים, "יש להם מספיק להט לא רק לשבוע או לשנה, אלא לעוד 30".

ולכן, כשרובינס מצווה עליי בקול בריטון חזק לקום עכשיו ולהחליט שהיום הוא היום הכי נהדר שלי, אני איכשהו מוצאת את עצמי שעה אחר כך, מרחפת במרכז הכנסים בדרך לשירותים. במקום לחשוב שאני כבר מבוגרת ואבודה ושאף אחד לא רוצה לדבר איתי פה, אני חושבת איזה מזל יש לי ששלחו אותי מהעיתון לסינגפור, ואיזה כיף שהדלת נפתחה לשנייה וקיבלתי משב רוח חם מבחוץ שיש בו גם רמז לאורז מטוגן ולדגים. "כמה את יפה", אומרת לי פתאום בחורה שחולפת מולי, "את שחקנית? ומאיפה הג'ינס סבנטיז המטורף הזה?" אני חצי בדרך לענות לה, "מהסבנטיז עצמם, ממש כמוני", ואז נעצרת. אני מגלה שמרוב שחשבתי מחשבות מאושרות הכתפיים שלי הזדקפו, ההליכה שלי מתגלגלת ומתענגת, וזה עבד. נהייתי מגנט. חצי שעה אחרי, עוד שלושה אנשים פונים אליי להחמיא לי, אחד מהם, בחור איראני שמנמן עם בלוג העצמה באינסטגרם, אלא מה, שצעיר ממני בעשר שנים, לא מתבייש גם להציע לי לחזור איתו למלון. ולא שיש לי איזה כוונה לבגוד ברן, זה פשוט ששנים לא שיחררתי אותה, את העוצמה הפנימית שלי, וזה נחמד להרגיש ככה שוב.

×

בחלק גדול מהסדנת בת ארבעת הימים האולם חשוך. הדבר היחידי שרואים זה את הפנים של רובינס על המסכים, והזמן זולג ודולף כל כך מהר וחסר צורה שאין לך מושג אם אחת בצהריים עכשיו או חצות. מישהו בהפקה גם משחק כל הזמן בשלט של המזגן. הסבירו לנו שזה בכוונה כדי להעלות ולהוריד את דרגות האנרגיה שלך.

רגע אחד מקפיאים אותך, בשני את מזיעה כמו במכרה פחם, מה שמשפיע גם על שלפוחית השתן, רק ששירותים פנויים הם מצרך נדיר באולם הכנסים. גם כשהחלטת להפסיד את דברי השכינה של טוני ולצאת, תמיד יש תור ענק לשירותים בחוץ. וכל הזמן רעש, או של טוני המדבר או מוזיקה, כלומר מיטב להיטי הקולג'ים בשנת 98', ובקקפוניה הזאת כולנו רק חלק ממדוזה עצומה שצפה בחושך עם אורות סגולים, ומדוזה ממש־ממש רעבה.

כעיקרון, אין שום הפסקת אוכל. את אמורה לשבת על הכיסא לאורך כל עשרות השעות שבהן טוני הבלתי יעיף נואם. רוצה לאכול או לשתות? זה על חשבון הטוני־טיים היקר שעליו שילמת כל כך הרבה. היה רק יום אחד שבו קיבלנו שמונה דקות קצובות לצאת "ולחטוף משהו". אבל כשכבר התקדמתי בתור לקפה ועוגיית השוקולד צ'יפס, הגיעה פתאום אחת המאמנות והתחילה לצרוח עליי: "מהר, מהר, טוני חוזר, יש אוכל כל יום, טוני יש רק היום".

ובעיקר, אין לאף אחד מושג מה עומד לקרות עכשיו. ביום הראשון אמרו לנו להתיייצב באקספו בתשע בבוקר וגילינו שטוני עצמו יעלה לבמה רק באחת. כשניסינו לשאול את אחת ממדריכות האירובי המשובטות למה, היא הפנתה אותנו לתקנון שקבע: "שעות לא קבועות". כלומר, אין לאף אחד פה מושג מתי טוני יעלה, מתי הוא ילך, היו אפילו יומיים שלמים במהלך הסדנה שבהם הוא לא הגיע. פשוט השאיר אותנו באולם בחברתם המהממת של הקו־הוסט שלו, ג'וזף משהו, בחור חמוד שמזכיר את אדי מרפי, איזה מאמן כושר אלמוני שחפר לנו על ספירולינה, ועשרות סרטונים של טוני עצמו מהיוטיוב, ונתן להם לשמרטף עלינו ולהקים אותנו לרקוד בשלט רחוק.

ולמרות זאת, יש סיבה שבגללה הסדנה הזו הפכה לאחת המבוקשות ברחבי העולם. השיטה עצמה. קצת קשה להסביר אותה, אבל בבסיס זה ללמוד להטעין את הגוף שלך באנרגיה, לאלף את המוח שלך להתפקס על הטוב ולהיפטר ממה שטוני מכנה "אמונות שקריות". איך עושים את זה? בכל פעם שהמוח מדבר אליכם בשליליות, פשוט שנו משהו בגוף - קחו עשר נשימות עמוקות, או צאו לטיול. תתמקדו אך ורק בדברים חיוביים - גם במצבים קשים, תחשבו, מה טוב בבעיה הזאת? איך היא עובדת לטובתכם? העיקרון הוא שלאן שהמוח הולך ‑ ההרגשה עוקבת. דברו בהתאם: במקום להגיד “בסדר” כששואלים אתכם איך יצא הפרויקט ‑ גייסו את האמונה שלכם ותגידו “מדהים”. בחרו גם בחברים שמשמשים לכם השראה, שמאתגרים אתכם, שגורמים לכם להיות טובים יותר.

וכמובן, תגדילו את החלומות שלכם. במקום להסתפק ב־100 אלף שקל, האמינו שאתם מרוויחים מיליון שקל בשנה ודמיינו אותם בכיס. דמיינו מה יקרה אם לא תעשו את השינוי - איך ייראו החיים שלכם אם תמשיכו לעשן, או להתפשר על בן זוג גרוע ‑ עד שתבינו שהשינוי חייב להגיע.

טקס התשליך של האמונות הישנות הוא אחד החזקים והמטלטלים בסדנה. כשטוני ביקש מאיתנו לדמיין איפה נהיה בעוד עשר שנים אם נמשיך להחזיק באמונות הכוזבות האלו, חצי אולם פרץ בבכי. אחד המשתתפים סיפר לי שראה את עצמו בן 35, נשוי לבחורת פשרה שהוא לא אוהב ועובד בעסק למדפסות דיו בעולם שבו מדפיסים אקדחים בתלת־ממד. "דמיינתי איך הילדים שלי יסתכלו עליי, כמו שהייתי מסתכל על אבא שלי שיצא לנהוג באוטובוס כל יום בארבע בבוקר", הוא אמר, "וזה גרם לי לבכות, כי אני לא רוצה להיות בעיניהם איש מאוכזב עם גב כפוף".

אני דווקא לא בכיתי, אולי כי אני כבר חיה את החצי חיים שמגיעים אליהם כשבוחרים בפחד ובהססנות, אבל כן פרצתי בשצף דמעות כשרובינס פקד עלינו לחזק את הלב, לשים עליו שתי ידיים ולדבר אליו יפה. להזכיר לו את כל הפעמים בהם הוא היה נהדר, וחזק, ומלא השראה, הרגעים "שבהם הרגשתם את אלוהים". כל כך מעט אהבה אנחנו נותנים לעצמנו, מפזרים מדי פעם איזו מחמאה של 'את בסדר', כמו קומץ פתיתים יבשים לדגי גופי. פתאום לשבת עם הלב שלנו ולהזכיר לו איך הוא הרגיש אחרי הלידה, או כשהוא התאהב, או כשהוא הצליח לקבל טור בעיתון, אין לתאר איך זה מחזיר לך את תחושת המסוגלות שלך.

×

למחרת טקס האש אני קמה עם שלפוחית בינונית על כף הרגל, וכאב הצריבה שחזר בינתיים. כשאני מגיעה למרכז הכנסים, אני מופתעת לגלות עוד אנשים שגוררים אחריהם רגל בצורה חשודה, כולל הדוגמנית הרוסייה שעד עכשיו הסתובבה במגפי סטילטו, ופתאום, הפלא ופלא, עברה לנעלי ספורט. "כן, זה כאב ללכת על האש", מישהו בפינת עישון אומר לי, "אבל לא כאב נורא, זו רק כווייה מינורית. מה זה לעומת הידיעה שהצלחתי ללכת על גחלים ולנצח את כל מה שחשבתי שאני יודע?"

ומה איתי? אין לי מושג אם טוני הצליח לבנות את הגרסה היותר־טובה שלי, זאת שתחזור הביתה ותתחיל פרויקטים בלי הבחנה תוך שהיא שורפת את כל הסירות שלה ורוכשת טירות צרפתיות גם כשהיא במינוס. כל מה שאני יודעת זה שיש לי מרץ מחודש, אני טעונה באופטימיות ובאנרגיה, והכי חשוב - בא לי לחזור הביתה ולהסתער על האנשים שאני אוהבת בכוחות מחודשים. לתת להם את המאה אחוז שלי, ולא רק מה שנשאר אחרי האייפון והבאסה והסדרות.

"זה לא הכסף שעשיתי", טוני אמר לנו אתמול, "זה לקחת את האמא הזקנה שלי, שאני אוהב למרות כל המכות וכל האכזבות, לחוף בפלורידה, זה שהיא לקחה אותי אליו לפיקניקים כשלא הייתה שיכורה, ולהראות לה אחוזה על הקו הראשון של המים, להוציא מפתח ולהגיד לה, ‘קחי, זה שלך’. ולראות אותה פורצת בבכי כזה, שהלב שלך רוצה להתעופף מהחזה. זה לנסוע לאתר נופש היפי ומגניב בפיג'י, לקנות אותו ולחזור לשם עם המשפחה והחברים, לזרוק את האייפון על השולחן וללכת לשחות יחד במפל הטורקיז. זה לראות סרט תיעודי על הגדה המערבית, עם בחור פלסטיני שמכריחים להיות מחבל מתאבד, לחפש אותו עם תחקירן, להגיע אליו ולתת לו מספיק כסף כדי שיתחיל ללמוד עבודה סוציאלית".

הוא בכה כשהוא אמר את זה, ממש בכה, עם פסים זהרוריים שגלשו לו על הלחיים וריככו את פני הסוס שלו. "גם בלי אי בפיג'י, שווה לי לנסות לחיות ולאהוב ככה", חשבתי וצלעתי החוצה לאכול אטריות עם ירקות.

spectorit@gmail.com