אנחנו נכנסים לימי משבר. הדמוקרטיה הישראלית לא בסכנה. היא מתפקדת. אבל אין כאן אפילו רבע נחמה. משום ששני הצדדים היו אמורים לגלות גמישות. ושני הצדדים לא גילו אותה. האחריות של נתניהו קצת יותר גדולה, משום שהוא כבר הוביל אותנו לבחירות מיותרות, כדי להציל את עצמו. ההימור לא הצליח. הוא עלול לקחת אותנו להימור נוסף. כולנו בני ערובה.

נשיא המדינה העלה הצעת פשרה: ממשלה עם שני ראשים. ריבלין המנוסה היה אמור לדעת שברגע שנתניהו יצר בלוק של 55 מנדטים, והתעקש לנהל מו"מ בשם הבלוק, ולא בשם הליכוד - זה לא היה מו"מ. זו הייתה משיכת זמן. הרי אחדות אמורה ליצור פשרה בין הצדדים. ההתעקשות על הבלוק נועדה לטרפד כל סיכוי לפשרה.

ההליכה בשם הבלוק, ולא בשם הליכוד, היא לא רק סימן ברור להכשלה. היא גם אמירה עקרונית. מה שהיה הוא שיהיה. מה התשובה של כחול לבן? מה יש לגנץ לומר בנושאים המהותיים? אין לנו מושג. כך שדווקא המחנה שגנץ עומד בראשו היה אמור להציג שני דברים שחשובים יותר מכהונה של רה"מ עם כתב אישום. האחד הוא הוספת התנחלויות בלב האוכלוסייה הפלסטינית שתהפוך את ישראל למדינה דו־לאומית. והשני הוא המשך הכניעה לחרדים, תוך פגיעה אנושה בכלכלה וירידת ההשתתפות בשוק העבודה. אלה שני הדברים שפגיעתם הרעה התחוללה והעמיקה תחת הממשלה הצרה בראשות נתניהו. זו הסיבה העיקרית לנדידה של אחוזים בודדים ממחנה למחנה. וזה יהפוך להרבה יותר מסוכן אם התהליכים הללו יימשכו תחת עוד ממשלה ימנית־חרדית.

כך שמניעת שני הפיגועים הזוחלים הללו חשובה יותר, הרבה יותר, מההתחייבות "לא נשב עם נתניהו". אם קווי היסוד יכללו הפסקת התרחבות ההתנחלויות, סיוע לחרדים לצאת לשוק העבודה, הרחבת לימודי הליבה, והגדלת השוויון בנטל — דיינו. אפשר להניח שאם היה נערך סקר בין מצביעי כחול לבן — הם היו מעדיפים הישגים ממשיים בממשלת אחדות עם פשרה בענייני נתניהו מאשר התעקשות על סילוקו, שעלולה להסתיים בבחירות חדשות או בדחיפת ליברמן לזרועות קואליציה ימנית־חרדית.

אין צורך להמעיט בחשיבות השחיתות וטוהר המידות. אבל צריך להזכיר דבר נוסף: למרות הכל ואחרי הכל החוק מאפשר לנתניהו לכהן כראש ממשלה. אין צורך להתעקש על נורמות שהחוק אינו דורש. אלה נורמות ראויות במצבים רגילים. אנחנו במקום אחר. יש תיקו פוליטי. צריך להקפיד על החוק. והחוק הקיים לא דורש התפטרות ראש ממשלה. ופשרה, כולל ממשלה דו־ראשית, עדיפה על עוד בחירות.

בשלב הזה, במשחק השחמט הפוליטי, נתניהו מוביל. הוא המנצח. ישראל מפסידה וכולנו בני ערובה. כחול לבן עדיין יכולה להציל אותנו, תוך עמידה על הנושאים המהותיים. זה עדיין לא מאוחר.