הכל התחיל בקופסה

הייתי בן שש כשהלכתי עם אבא שלי בפעם הראשונה ל"קופסה", המגרש הישן והקטן של מכבי נתניה, לראות משחק כדורגל. הלכנו ברגל, הלב שלי פירפר מהתרגשות. כבר בדרך ראיתי את כל האנשים נוהרים אל המגרש לבושים בצהוב, מחייכים אחד אל השני במין אחוות יודעי סוד, והרגשתי שייך. כשהגענו, מיד אחרי הכרטיסים, קנינו סנדוויץ' טוניסאי עם חריף, ורק מהריח נעשיתי רעב. בשקיות מהסופר שסחבנו איתנו היו מים והרבה גרעינים. הרגשנו מצוידים.

אבא שלי אהב לשבת ביציע הדרומי, על טריבונות העץ, ואני פחדתי, כי הרווח בין הספסלים היה כל כך רחב שתנועה אחת לא נכונה ואני צונח למטה, יחד עם קליפות הגרעינים. אחרי הגול הראשון של הקבוצה, והגול הראשון שראיתי בלייב, אבא שלי, מרוב שמחה, העיף אותי באוויר - וברגע הזה בין שמיים לטריבונה התאהבתי לתמיד.

מאז עברו הרבה שנים, וגם את הרגע שבו 11 המופלאים עלו למגרש והר געש של 12 אלף צופים התפרץ, אני לא אשכח. נתניה ניצחה את מכבי תל־אביב 0:6, ועד היום אני זוכר חלק מהשערים ואת עודד מכנס מניף ידיים לעברנו בתנועת ניצחון.

יש משהו מיוחד באהבה לקבוצה, שנשאר איתך לנצח. גם אם לא הקפדתי להגיע למגרש לכל המשחקים, תמיד עקבתי, תמיד קיוויתי. היו שנים טובות ושנים רעות, ובדרך נולדו ילדים, ובעדינות, בצעדים קטנים, גרמתי גם להם להתאהב. הייתי מושיב אותם איתי מול המסך, נותן להם קצת פיצוחים, שר להם את אחד השירים. קונה להם חולצה צהובה עם הסמל, שירגישו גאים. את הגדול הייתי סוחב איתי לפעמים גם למגרש. נכון, זה כבר לא אותו אצטדיון קטן וישן בלב העיר, ואת הסנדוויץ' הטוניסאי הייתי מכין בבית, אבל לא היה מאושר ממני כשהוא היה מניף את הצעיף.

ואז הגיע הרגע שקיוויתי לו מאז שהם קטנים. עלינו לגמר הגביע והצעתי שנלך, כולם. חוויה משפחתית במגרש. את הערב הזה הם לא שוכחים. אמנם הפסדנו, אבל רגעי האושר אחרי הגול, והבכי של הקטנה בסוף - לא הותירו מקום לספק: הם מאוהבים.