מחיר מלא

כמו תשלום מרגיז על משקל יתר של מזוודה בטיסה, כך גם עודף משקל, הפעם של הגוף, עמד ביני לבין הגשמת חלום ותיק - צניחת טנדם. מתברר שחלק ממועדוני הצניחה בישראל לא מאפשרים למי ששוקל מעל ל־100 קילו לצנוח, ומי שכן - גובה "פרמיית משקל" של 400 שקל. זה גם הקנס של הגבוהים - מעל 1.90 מטר. ההסברים נעים בין שיקול בטיחותי לשחיקה מוגברת של הציוד. נו, שוין. אז נשלם 40 אחוז יותר בגלל כמה משולשי פיצה שהילדים לא סיימו וחבל היה לזרוק.

אך סמלי שאת הקפיצה הבלתי נמנעת לתוך משבר גיל ה־40 החלטתי לציין בקפיצה ממטוס מגובה 13 אלף רגל. מאז הצניחה הבודדת בצבא, שהסתיימה במהירות מבלי שהספקתי אפילו להביט אל עבר הים שלחופי פלמחים, אני מפנטז על צניחה חופשית. לא כזו שהמצנח נפתח בה מיד אחרי ספירת "21־22", אלא Free Fallin' כמו ששר טום פטי.

בבוקרו של אחד מימי שישי באוקטובר שעבר אסף אותי חבר, שאולי לא היה מספיק אמיץ לקפוץ אך הביא איתו חברות אמיצה ומצב רוח טוב. בדרך למועדון הצנחניה בקיבוץ שמרת בצפון חלפנו על פני חוף הבונים, המקום שבו לרוב צונחים כל הרזים והנמוכים שאני מכיר. איתרע מזלי, והיה זה יום מעונן במיוחד עם ראות מינימלית. במועדון הצניחה ניסו לשכנע שזה דווקא מגביר את החוויה.

בדרך למעלה במטוס איוון המדריך המקסים ניסה להפיג את המתח ביחד עם הצלמת הצמודה שהביאה איתה אנרגיה חיובית ורוח שטות. אי־אפשר להתחרט. אתה יושב על ספסל, המדריך רתום אליך מאחור, ואתה מתקדם אט־אט לעבר הדלת הפתוחה בגלישה איטית של הישבן. לא חשבתי על דבר באותו רגע למעט הניסיון להיזכר האם זכרתי להוציא את הסלולרי מהכיס או שמא דנתי אותו למוות בהתנפצות אדירה.

ואז: הופ - אפילו לא צריך לקפוץ. איוון היטה את הגוף למטה ונתן לשנינו דחיפה קטנה. נפלתי ביחד איתו, צורח מאושר מתובל בשיגעון, שעקפו את הפחד בסיבוב. יישרתי ידיים לצדדים כמו כריסטופר ריב בימים הטובים, וריחפתי בין העננים שהתעבו מעל מפרץ עכו. רעש הרוח מחריש אוזניים, עד שאחרי כדקה של נפילה חופשית איוון פתח את המצנח, ופתאום שקט. אתה מבין שזה רק אתה והמדריך שם למעלה, הזדמנות נהדרת לאשר לעצמך את כל האקסיומות: הים כחול, הגליל ירוק, ואתה כבר בן 40, רק עם פחות 2,135 שקל בארנק.